״כל ביקור הוא אוויר לנשימה״: שלוש עצירות טעימות לסוף שבוע בצפון

החגים נגמרו, חזרנו לשגרה, והחופשה הבאה עוד לא נראית באופק. אבל בשביל טיול עם עצירה טעימה בדרך לא חייבים לקחת יום חופש. סוף שבוע הוא הזדמנות לצאת צפונה, לשבת עם פיצה מול הים, להתארח לארוחה דרוזית ביתית או לגלות בית אוכל בגולן שבו גם הלחם נאפה במקום. אפשר לבחור מקום שמסקרן אתכם ולהתחיל לתכנן את הטיול סביבו.

עבור האנשים שמחכים לכם שם, הביקור הזה משמעותי הרבה מעבר להזמנה מהתפריט. ״כל ביקור שלהם, כל הגעה, זה אוויר לנשימה לעסקים האלה״, אומר רותם שפיצר, הבעלים של ״סלון בזלת״ בקיבוץ אורטל. אחרי תקופה ארוכה של מלחמה ופגיעה בתיירות, ההזמנה שלו להגיע צפונה משותפת לעוד בעלי עסקים באזור.

שלושה מהם משתתפים ב״בשביל הצפון״, פרויקט של שטראוס ומאקו המעודד ביקורים בעסקים המקומיים באמצעות מסלולי אוכל, לינה ואטרקציות שתיעדו משפיענים. מאחורי התחנות במסלולים נמצאים אנשים שבנו את העסק שלהם בעבודה קשה - וממשיכים להילחם עליו גם כשהמציאות משבשת שוב את התוכניות.

Guys, נהריה: פיצות מהטאבון מול הים

בטיילת של נהריה, ממש מול הים, גיא אסף מקבל את האורחים בפודטראק .Guys זה מקום לשבת בו סביב שולחנות קק״ל וליד חביות, לאכול פיצה מהטאבון וליהנות מהאווירה. ״זה פיצה בר חברתי מול הים״, הוא מתאר. ״זה לא משהו פנסי, אבל הפיצה היא פנסי״.

במשך כמעט 20 שנה הייתה לאסף דרך מקצועית ברורה. יליד נהריה ואב לשלושה בנים, הוא סיים שני תארים בהנדסה בטכניון והשתלב ברפאל במגוון תפקידים. את השינוי התחיל טיול משפחתי באיטליה, שממנו חזר עם החלטה אחת: לקנות טאבון.

״כשהמטוס נחת כבר הזמנתי טאבון״, הוא מספר. ״התחלתי בבית להתעסק איתו ולהתנסות, וכמו מהנדס טוב התעמקתי בזה מאוד. לקרוא ספרים, לקרוא כתבות, לראות סרטונים, לנסות הרבה מתכונים ושילובים. אפילו היה לי אקסל של כל מיני פרמטרים, ממש להנדס את הבצק והביס המושלם״.

בהתחלה אכלו את הפיצות בני המשפחה, אחריהם החברים והשכנים. התגובות עודדו אותו להקים את ״מהנדס הפיצות״, שבמסגרתו העביר סדנאות והשתתף באירועים קטנים, במקביל לעבודתו. בהדרגה הבין שהוא רוצה להקדיש לתחביב מקום גדול יותר בחיים.

״לעזוב מקום כמו רפאל ומשרה כזאת זה לא מה בכך״, הוא אומר. ״אהבתי את כל מה שעשיתי. לקח לי זמן להבין את הדבר הזה, אבל בסוף המוכנות שלי פגשה הזדמנות - לפתוח פודטראק על הטיילת של נהריה, ממש בלב שלה. עשיתי את הבדיקות שלי והבנתי שאני הולך על זה. חלומות צריך להגשים, ורציתי לממש את זה כמה שיותר מוקדם״.

המעבר מעבודה יציבה לעצמאות דרש ממנו להתמודד עם מציאות שלא הכיר. ״האתגר שמלווה אותי עד היום הוא להביא את עצמך ממצב של עוגן, של יציבות, שאתה יודע שיש לך מקום עבודה יציב, לעולם של אי ודאות. כמה שאתה מתכנן, כמה שאתה מחושב ושקול וכמה שאתה מהנדס - בסוף העולם הקולינרי, עולם העסקים והעולם הביטחוני, בייחוד בצפון, הוא עולם של אי ודאות״.

כך נולד ,Guys שם שמשלב בין שמו של גיא לבין החבר׳ה שהוא מבקש לארח. ״אני אוהב אדם ואוהב לארח. כשאני גורם לאנשים אושר ושמחה, זה גורם לי אושר ושמחה. הפיצה היא האמצעי״, הוא אומר.

הביאנקה הייתה הפיצה ששכנעה אותו שיש כאן בסיס לעסק. לצדה הוא מגיש, בין השאר, פיצה עם שמנת, תפוחי אדמה ודבש חריף, ופיצה כפרית עם ריבת בצל, גבינת עיזים, פטריות, פרמזן ורוקט. בהמשך דאג גם לכשרות למהדרין, כדי לאפשר לקהל רחב יותר ליהנות מהמקום.

אצל נסיבה סמרה, בוקעאתא: ארוחה דרוזית ביתית וסיפור ששווה להישאר בשבילו

אצל נסיבה סמרה בבוקעאתא, הארוחה מגיעה עם היכרות עם המארחת, עם התרבות הדרוזית ועם החיים בגולן. על השולחן עולים ממולאים, עלי גפן ומנות עונתיות מהצומח, כחלק מאירוח ביתי שאין בו תפריט קבוע. ״אנשים מרגישים שהם אצל אמא. נכנסים לבית, יושבים חלק על הרצפה, חלק על המזרנים״, היא אומרת.

עוד לפני שהחלה לארח מטיילים, סמרה פרצה לעצמה דרך. היא נולדה במג׳דל שמס ועברה אחרי נישואיה לבוקעאתא, שאותה היא מתארת כמקום שמרני יותר. כאם צעירה לשלושה ילדים, על רקע קשיים כלכליים, החליטה לצאת לעבוד ולהוציא רישיון נהיגה, למרות ההתנגדות שסביבה.

כדי לממן את שיעורי הנהיגה מכרה תכשיטי זהב. בהמשך למדה קוסמטיקה בחיפה והחלה לעבור בין הכפרים ולמכור מוצרים. ״לשכנע אישה מה זה קוסמטיקה לפני 30 שנה היה מאוד קשה. מבית לבית - לא היה סושיאל מדיה, לא היה שום דבר״, היא מספרת.

אחרי שהמשפחה הצליחה לסגור את החובות, רכשו אדמה חקלאית והשקיעו במטעי תפוחים ודובדבנים. אלא שאז הגיע עודף פרי שהפיל את המחירים והעמיד את ההשקעה בסכנה.

״כשיש עודף פרי, המחיר יורד לרצפה. לא שווה להביא פועלים, לא שווה לקטוף״, היא מסבירה. ״מה אני יכולה לעשות עם כמות גדולה של דובדבנים? יש לי עשרה ימים - או שאני אקטוף את הפרי או שהוא ילך לפח״.

הפתרון שמצאה היה להזמין מטיילים לקטיף עצמי. בלי תקציב לפרסום ובלי קשרים בענף התיירות, יצאה לפגוש אוטובוסים של מטיילים והציעה למדריכים לעצור במטע. את היוזמה כינתה ״משטרת הדובדבנים״.

״תקבלו תה, קפה וקינוח. תאכלו כמה שאתם רוצים, וכל אחד יקטוף לעצמו ארגז וישלם על הארגז״, היא משחזרת את ההצעה. בהמשך נסעה גם לבניאס לחפש קבוצות. ״כל מדריך העביר את השם שלי למדריכים אחרים. היה מאוד קשה, אבל יצאתי בהרגשה שהצלתי משהו״.

לקראת עונת התפוחים פנתה שוב למדריכים, והפעם הוסיפה אוכל: פיתה דרוזית, לבנה ועלי גפן. הביקוש גדל, והקטיף הפך בהדרגה לעסק של אירוח, בישול ומפגש עם התרבות הדרוזית ועם סיפורה האישי.

ואז הגיע 7 באוקטובר. המעבר מבית מלא אורחים לריק ממבקרים היה מיידי. ״בשישה באוקטובר היה מפוצץ, ובשבעה באוקטובר אין אף אחד. אז מה עושים עם כל האוכל? בואו נעשה אוכל לחיילים״, היא מספרת. היא גייסה עזרה והמשיכה לבשל עבור חיילים בתקופת המלחמה.

למי שיגיע אל נסיבה מחכה אוכל דרוזי־סורי ביתי, המשתנה בהתאם לעונה. ״אצלי אין תפריט, מה שאני מבשלת לילדים שלי, לפי העונה״, היא מסבירה. ״אני עושה אוכל טבעוני, מהטבע של הגולן - עולש, עכוב, שומר. זו ההתמחות שלי״.

האוכל הוא חלק מהאירוח, שכולל גם שיחה על החיים בגולן, המשפחה והמסורת הדרוזית. וכשמבקשים תפריט, יש לה תשובה קבועה: ״אצל אמא יש תפריט?״

סלון בזלת, אורטל: כריך פורל, מאפים ותוצרת מקומית בבית אבן בגולן

בית אבן בזלת מוקף חלונות בקיבוץ אורטל הוא המקום שבו רותם שפיצר מבקש להביא את הגולן לצלחת. ב״סלון בזלת״ מכינים את הלחמים והקונדיטוריה במקום, משלבים גבינות ממגבנה בקיבוץ ותוצרת מקומית, ומגישים בין השאר כריך פורל בפוקאצ׳ה שנאפית במטבח. ״רציתי להביא את הגולן, את החוויה הגולנית, לקהל. אני מגדיר את עצמי כבית אוכל״, הוא אומר.

הדרך שלו לעצמאות התחילה בתקופת הקורונה. אחרי שנים שבהן ניהל את ענף המזון בקיבוץ שמיר, רצה לעבור מהצד הניהולי אל הבישול והמפגש עם האורחים.

״המשבר של הקורונה ומשבר גיל 40 גרמו לי לחפש לעשות משהו שונה״, הוא מספר. ״עד אז הייתי בצד הפיננסי והניהולי. בישול זה בדם שלי, זה דבר שאני נורא אוהב לעשות, ולארח״.

הוא פתח חומוסייה בעין זיוון, בתחילה בשיתוף עם מטרלו ובהמשך באופן עצמאי. אחר כך הוצע לו המבנה בקיבוץ אורטל, שבו הוא מתגורר, ושפעלה בו קודם מאפייה. למרות ההיסוסים, התקשה לוותר עליו.

״רציתי להראות צדדים אחרים שלי, שאני יודע לעשות יותר מחומוס טוב״, הוא אומר. כך נפתח ״סלון בזלת״, מתוך תקווה שהתקופה הקשה מתקרבת לסופה ושאפשר להתקדם.

״התחלנו טוב והיינו בעלייה״, הוא מספר. אלא שהמלחמה שוב פגעה בפעילות. ״החודשיים וחצי האלה של המלחמה עם איראן היו כמו פטיש על הראש. לעסק צעיר, ויחד עם החומוסייה והצורך להחזיק שני מקומות, זו הייתה מכה כלכלית אדירה בשבילנו״.

בסופו של דבר נאלץ לסגור את החומוסייה ולרכז את הפעילות בסלון בזלת. מהתפריט הקודם שמר שלוש מנות, עבור הלקוחות שרצו להמשיך ליהנות מהן. לדבריו, החודשים שקדמו לריאיון סייעו לייצב מעט את העסק, אבל הדרך עוד נמשכת.

בתוך ההתמודדות הזאת, הוא מקפיד לשמור על הרעיון שהוביל אותו לפתוח את המקום: אוכל שמחובר לסביבה שבה הוא חי. ״רוב המוצרים, אם לא כל המוצרים שלי, מגיעים מהגולן ומספקים ומיצרנים מקומיים״, הוא אומר.

אהבתו הגדולה היא דגים, וההמלצה לביקור ראשון היא כריך הפורל: פוקאצ׳ה שנאפית במקום ונצרבת בשמן זית על הפלנצ׳ה, איולי פלפל קלוי, ריבת בצל, פילה פורל וירקות. הוא מספר על אורחת שהגיעה מנתניה והגדירה אותו ככריך הדגים הטעים ביותר שאכלה.

״הסצנה הקולינרית פה מאוד התפתחה בשנים האחרונות״, הוא אומר. ״אנשים נפתחו ורצו לעשות משהו ולהביא את היצירתיות שלהם לפה. אין פה הרבה, אבל מה שיש פה - יש פה טוב״.

פיצה על הטיילת, ארוחה בבית של נסיבה או עצירה בבית האוכל באורטל - לכל אחד מהמקומות האלה יש סיפור אחר, ולכולם מחכים אנשים שרוצים לארח. בסוף השבוע הבא, אחד מהם יכול להיות התחנה שסביבה תבנו את הטיול שלכם.