הרבה מעבר למצוינות: התוכנית שהפכה לרשת ביטחון עבור תלמידי תיכון במלחמה

על הנייר, אודיסיאה היא תוכנית מצוינות - מיזם משותף של משרד החינוך ומרכז מדעני העתיד של קרן מיימונידיס, שמאפשר לתלמידות ולתלמידי תיכון ללמוד קורסים אקדמיים במדעים, לצבור נקודות זכות לתואר ולהשתלב באקדמיה תוך כדי התיכון. היא פועלת בשישה מוסדות אקדמיים ברחבי הארץ, נפרסת על פני ארבע שנים, כוללת מסלולים בפיזיקה, מתמטיקה, כימיה, מדעי המחשב, סייברובינה מלאכותית , ומשתלבת עם תוכנית “אקדמיה בתיכון” שממירה חלק מבחינות הבגרות בלימודים אקדמיים. מעבר ללמידה האקדמית ניתן דגש על פיתוח מיומנויות וכישורים קוגניטיביים, אישיים ובינאישיים. כל זה נשמע מרשים ויוקרתי. אבל עבור התלמידים שלומדים בה, אודיסיאה היא הרבה פחות "תוכנית" והרבה יותר מקום. מקום פיזי, רגשי, חברתי ובעיקר יציב.

בשנתיים האחרונות, המילה "יציבות" הפכה למצרך נדיר עבור לא מעט בני נוער בישראל. מלחמה, פינוי, מעבר בין ערים, בין בתי ספר, בין קבוצות חברים. שגרה שמתפרקת ומורכבת מחדש וחוזר חלילה. דווקא בתוך המציאות הזו, ארבעה בני נוער שלומדים באודיסיאה בטכניון ובאוניברסיטה בהקמה תל חי מספרים איך התוכנית, שנועדה למצוינות אקדמית, הפכה עבורם לעוגן. לא רק כי היא דרשה מהם לחשוב, ללמוד ולהתקדם - אלא כי היא המשיכה להתקיים גם כשהכול מסביב משתנה.

"מעבר לתוכנית - זו קהילה"

נריה אבידויד ברנס אבן-פז, תלמיד כיתה י’ משלומי, לומד באודיסיאה בטכניון. "מהיום השני למלחמה התפנינו משלומי", הוא מספר. "בהתחלה לבית של סבתא שלי בחדרה, אחר כך לדודים בשדה יצחק כדי להשתלב בבית ספר. ההורים היו מגיעים רק בסופי שבוע - אמא עובדת חיונית, אבא במילואים. אחר כך עברנו למושב מאור, וביוני 2025 חזרנו שוב לשלומי". בתוך כל המעברים האלה, מספר נריה, יום רביעי נשאר יום רביעי. “ידעתי שביום הזה יש את אודיסיאה. ידעתי ששום דבר לא ישתנה. גם כשהלימודים עברו לזום בגלל המצב, זה היה קבוע. זה היה מרגיע".

נריה נרשם לאודיסיאה עוד בכיתה ח’, מתוך סקרנות ואהבה למדעים וטכנולוגיה. "בהתחלה זה נשמע כמו תוכנית אקדמית נטו - ללמוד, ללמוד, ללמוד", הוא אומר. "אבל כשאתה בפנים אתה מבין שזה לא רק זה. בפועל לומדים קורסים אקדמיים במדעי המחשב, כימיה, פיזיקה ומתמטיקה, עם אותם תלמידים, ומקבלים נקודות זכות לתואר. אבל מעבר לזה, זו קהילה, ואתה מגלה שיש עוד אנשים שחושבים כמוך, שמתעניינים בדברים דומים ".

החוויה החברתית הזו הייתה משמעותית במיוחד בתקופה שבה בבית הספר הוא הרגיש שונה. “בבית הספר לפעמים הרגשתי שאני ‘המפונה’. באודיסיאה זה בכלל לא היה קיים. שם הייתי פשוט תלמיד, מוקף בחברים עם תחומי עניין דומים". גם כשהייתה אפשרות ללמוד מרחוק, נריה התעקש להגיע פיזית לטכניון. "מאוד נהניתי להיות שם. זו חוויה אחרת מלימודים בזום. גם אם זה דרש נסיעה ארוכה פעם בשבוע מהמקום שגרתי בו - זה היה שווה את זה".

מעבר לחברים, נריה מדבר על שינוי עמוק יותר. "אודיסיאה גרמה לי להיות יותר מעורב חברתית, אבל גם לימדה אותי איך ללמוד. להבין את החומר ולסכם אותו בדרך שמתאימה לי. אפילו ללמד אחרים כדי ללמוד בעצמי. זה משהו שאני לוקח איתי הלאה".

"הבנתי מה מעניין אותי, פיתחתי יוזמה ולמדתי למצוא את המקום שלי בתוך קבוצה"

אגם בללי, בת 18, תלמידת כיתה י”ב, גדלה בקריית שמונה ולומדת באודיסיאה בתל חי, מכללה שנמצאת היום בתהליך הקמה כאוניברסיטת קריית שמונה. עם פרוץ המלחמה, משפחתה נאלצה להתפנות מביתה ולעבור לכפר סבא, תחילה כסידור זמני שנמשך. ואגם המשיכה להגיע לתוכנית בצפון בקביעות. "אני שמחה להיות חלק מהתוכנית בגלל רמת הלימודים הגבוהה, הפעילויות החברתיות ושבירת השגרה של בית הספר", היא אומרת. "כבר יותר משלוש שנים אני כמעט לא קובעת דברים בימי רביעי. זה היום של אודיסיאה. זה מקום מוכר בשבילי, שם אני רואה את החברים שלי ולומדת דברים שמעניינים אותי".

הנסיעות הארוכות לא פשוטות, לא פיזית ולא רגשית. "יש קושי גדול", היא מודה. "לראות את הצפון כל שבוע מחדש כשאני גרה במרכז מעלה געגוע".. עבור אגם, אודיסיאה היא עוגן ממשי. “מאז תחילת המלחמה עברתי בתים, עברתי בתי ספר, הייתי צריכה להסתגל לסביבה חדשה לגמרי. אודיסיאה היא בין הדברים שנשארו קבועים. אני יודעת שאני מגיעה למקום מוכר, עם חברים, סביבה שאני אוהבת ולימודים שמעניינים אותי".

התקופה הזו, לדבריה, האיצה תהליכים של התבגרות. "המלחמה הכריחה אותי להתמודד עם חוסר יציבות, חוסר ודאות ומכשולים. ובמקביל, אני מרגישה שהתקדמתי. פיתחתי בגרות, אחריות ויכולת להתמודד עם עומס. למדתי לנהל חיים עמוסים בהתחייבויות, וגם ללמוד לבד". רגע לפני סיום י”ב, היא כבר יודעת מה היא לוקחת איתה הלאה: "יכולת ללמוד באופן עצמאי, לשאול שאלות, לחקור. הבנתי מה מעניין אותי, פיתחתי יוזמה ולמדתי למצוא את המקום שלי בתוך קבוצה".

"רציתי מאוד לסיים בגרות במתמטיקה, ואודיסיאה הייתה דרך טובה לעשות את זה"

הימים היו קשים ושעות השינה היו מעטות. "ישנתי בערך ארבע שעות בלילה. זה היה קשוח", הוא מודה. "אבל זה נתן לי מסגרת. מקום. משהו קבוע". גם כשהכול היה דרך המסך, הקשר החברתי נשמר. "ברור שיש הבדל בין ללמוד עם חברים פיזית לבין לראות אותם בקוביות בזום. אבל היו לנו הפסקות חברתיות, חדרים בזום, שיחות בצ’אט. התוכנית ניסתה כל הזמן לשמור על החיבור".

עומרי מציין שמעולם לא באמת חשב לוותר. "היו ימים קשים, אבל ההחלטה שלי הייתה להישאר. זה חישל אותי מנטלית". היום הוא עוד לא בטוח מה יעשה בעתיד, אבל יודע שההתמדה הזו תשפיע. "זה יעזור לי בצבאובהמשך בלימודים. כבר יש לי נקודות זכות אקדמיות, אבל יותר מזה, למדתי איך ללמוד. איך להקשיב להרצאה, איך לכתוב עבודות, איך לגשת למבחן".

"אודיסיאה הייתה עוגן של יציבות, כששאר הדברים האחרים לא היו בטוחים”

תומר היט, בן 16 מנהריה, תלמיד כיתה יא' בתוכנית אודיסיאה בטכניון, הצטרף לתוכנית מתוך מה שהוא מגדיר "רעב אינטלקטואלי". "בבית הספר הרגשתי חזרתיות", הוא אומר. "לא היה לי קשה ללמוד - להפך. הרגשתי שאני יודע את זה כבר. חיפשתי אתגר. משהו ברמה גבוהה, אקדמית". ואז הגיעה המלחמה, והמשמעות של התוכנית השתנתה. "אודיסיאה הפכה לעוגן. ידעתי שביום רביעי יש קורס, בשעה מסוימת. גם אם זה בזום, גם אם הכול סביבי לא ודאי - יש את אודיסיאה".

עבור תומר, היכולת "ללמוד איך ללמוד" היא המתנה הגדולה ביותר שקיבל מהתכנית. "זה לא כמו בבית ספר, בתוכנית יש לימודים ברמה אקדמית , וצריך להגיע מוכנים. זה לימד אותי איך לחקור נושא, איך ללמוד לעומק". הוא מספר איך לקח את הכלים האלה לחיים האישיים. "מדעי המחשב עניינו אותי, ובבית הספר זה לא נלמד ברמה שרציתי. אז לימדתי את עצמי שפת תכנות חדשה, סביבת עבודה אחרת, דרך האינטרנט. היום אני מפתח אפליקציות להנאתי".

גם בזום, תחושת השייכות לא נעלמה לגמרי."בהתחלה זה היה קשה. לפני כן היינו נפגשים בהפסקות. בזום זה אחר. אבל לאט לאט פתחנו חדרים משלנו, דיברנו בצ’אט, שיחקנו. והתוכנית כל הזמן ניסתה לייצר פעילויות חברתיות". אם הוא צריך לסכם את אודיסיאה במשפט אחד, התשובה שלו חד משמעית: “אודיסיאה הייתה עוגן של יציבות, כששאר הדברים האחרים לא היו בטוחים".

הסיפורים של נריה, אגם, עומרי ותומר שונים, אבל גם מאוד דומים. כולם מדברים על תוכנית שנועדה למצוינות, אבל יותר מהכל, היא הייתה גם בית ומקום שמאפשר לבני נוער להרגיש שייכים, אפילו אם הם רחוקים פיזית. בימים שבהם ההרשמה לתוכניות המצוינות של משרד החינוך ומרכז מדעני העתיד בעיצומה, והן פתוחות לתלמידות ותלמידים בכיתות ז’-ט’, ארבעת הסיפורים האלה מזכירים שמצוינות היא לא רק הישגים וציונים גבוהים. לפעמים היא גם היכולת לתחזק שגרה, קהילה ומשמעות, גם בתקופות מורכבות ומאתגרות.