"לא הייתה מחשבה לעצור": בין הבוץ של לבנון לניהול המועצה הציונית בישראל

יש רגעים שבהם המושג "ציונות" יוצא מהספרים וחוזר למציאות, לא כהגדרה אלא כחוויה. רגעים כאלה נוטים להתרחש דווקא בזמנים של חוסר יציבות, כשהשגרה נסדקת והחיים מקבלים פרופורציות אחרות. בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז השבעה באוקטובר, נדמה שהשאלה מהי ציונות כבר לא נשארת תיאורטית. היא נוכחת בשטח, בהחלטות יומיומיות, ובפער שבין חיים אזרחיים לבין תחושת שליחות שמופיעה לעיתים בלי תכנון מוקדם.

בתוך המרחב הזה פועלת המועצה הציונית בישראל, גוף שמנסה לגעת בשאלות של זהות, שייכות וערכים לא דרך הצהרות, אלא דרך עבודה מתמשכת עם קהילות, בני נוער ומסגרות חינוכיות. הפעילות שלה נפרשת על פני מגוון תחומים, מגרעיני שנת שירות הפועלים בערים כמו אופקים, צפת וקריית שמונה, דרך מכינה קדם צבאית בנגב שמשלבת לימוד, עבודה חקלאית והתנדבות, ועד יוזמות קהילתיות שמגיעות לרשויות מקומיות ולמרחבים אזרחיים. לצד אלה פועלות גם תכניות ייעודיות, כמו פעילות בחברה הדרוזית שמבקשת לבנות חיבור עמוק יותר בין מגזרים, או פרויקטים רחבי היקף כמו חידון הציונות הארצי ותערוכת "חיבוק אחרון", שמציגה סיפורים אישיים של הנופלים בארץ ובעולם.

בראש המערכת הזו עומד יגאל ברנד, מנכ"ל המועצה הציונית בישראל, שמנהל במקביל חיים כפולים כמעט בלתי אפשריים. הוא בן 45, נשוי ואב לחמישה, קצין במילואים שחזר שוב ושוב לשירות פעיל מאז פרוץ המלחמה, כולל תקופות ארוכות בעזה ובלבנון, ועבר פציעה שממנה התאושש וחזר לשטח. לצד כל אלה, הוא ממשיך להוביל גוף אזרחי רחב, שמנסה לשמור על רצף פעילות גם כשהמציאות עצמה משתנה.

"אני לא אשקר, זה מורכב וקשה, זה מאתגר מאוד", הוא אומר. "אני שם את עצמי בצד, האתגר הכי גדול הוא דווקא לא איפה שאני נמצא, אלא בבית. יש לי בית מדהים, אישה וילדים שמבינים את האירוע, מגויסים לזה כמעט כמוני, אבל בסוף אלה עשרות אלפי משפחות של אנשי מילואים שנושאות את הנטל הזה. צריך לקחת את כל המשפחות האלה ולתת להן להדליק משואה. מגיע להן כל הכבוד, כל ההוקרה וכל מילה טובה שאפשר להגיד".

המורכבות הזו לא נשארת רק במישור האישי. היא זולגת גם לעבודה. "העובדים שלי צריכים אותי, יש פרויקטים, יש פגישות, יש דברים שצריכים להתקדם. גם אם עד לפני כמה שבועות הכול היה חצי סגור, היום הכול זז. המשק עובד, אנשים צריכים מענה. זה מייצר מתח, כי מצד אחד אתה לא שם, ומצד שני הכול ממשיך. זה מאתגר מאוד לנהל את זה במקביל".

בתוך המציאות הזו התקבלה אחת ההחלטות המשמעותיות של המועצה בשנה האחרונה, לקיים את חידון הציונות הארצי למרות המלחמה. פרויקט שפועל כבר שנים, ומתחיל את דרכו בבתי ספר ובקהילות, עבר השנה מסלול לא פשוט.

"אני חייב להגיד, אפילו לרגע לא הייתה מחשבה לעצור", הוא אומר. "העובדים שאחראים על החידון, כל פעם שהיה קושי הם פשוט חיפשו פתרון. אם היה צריך לעשות בזום אז עשו בזום, גם אם זה פגע בחלק מהתהליך. התהליך הזה מתחיל בבתי ספר, בקהילות, בשלבים מקומיים ואז מחוזיים, ורק בסוף מגיע לשלב הארצי. בדיוק בחודש מרץ, שזה השיא של התהליך, הייתה מלחמה, אנשים היו בבתים. ועדיין המשיכו. אף אחד לא אמר בואו נבטל. להפך, הייתה התעקשות להמשיך".

מבחינתו, ההתעקשות הזו היא לא רק טכנית. "יש פה מסר. אם אנחנו עוצרים הכול, אז מה זה אומר עלינו כחברה? דווקא בזמנים כאלה יש חשיבות להמשיך, לשמור על רציפות. זה לא רק חידון, זה תהליך שמחבר אנשים, שמחבר בני נוער, שמייצר שיח".

דור הטיקטוק? דור הניצחון

השיחה על ציונות מובילה כמעט מיד לשאלה איך המושג הזה נתפס היום, במיוחד בקרב צעירים. ברנד לא מקבל את התפיסה שמדובר בדור מנותק. "אני חושב שהשאלה הזו קצת מנותקת ממה שקורה פה בשנים האחרונות", הוא אומר. "לפני שנתיים או שלוש הייתי עונה אחרת. אבל היום אתה רואה את הילדים האלה, דור הטיקטוק כביכול, ואתה רואה מה הם עושים בשנתיים האחרונות. לוחמים, חטיבות שלמות, חבר'ה שלא יוצאים הביתה חודשים, בלי טלפונים, מסורים למשימה בצורה שאתה לא יכול להסביר. המושג הזה של ציונות, של אהבת הארץ, של למה אנחנו פה ולמה אנחנו נלחמים, טבוע בהם בצורה מאוד עמוקה. זה לא משהו חיצוני".

ברנד לא מתעלם מהתופעות הפחות נעימות. "יש תופעות קשות, אלימות, דברים שלא צריכים להיות, וצריך לטפל בהם. אבל אם מסתכלים על המכלול, זה לא המיינסטרים. תמיד הייתה נטייה להגיד על הדור הצעיר שהוא לא מחובר. גם עלינו אמרו את זה. אם נסתכל 50 שנה אחורה, אמרו את זה על כל דור. השאלה היא איך אנחנו מגיעים אליהם. אולי לא דרך ספרים של לפני 20 שנה, אלא דרך כלים אחרים, דרך הרשת, דרך חידונים אינטראקטיביים. זה האתגר שלנו".

גם השיח סביב המושג ציונות עצמו, שהפך בשנים האחרונות לטעון ולעיתים פוליטי, עולה במהלך השיחה. כאן ברנד מציג עמדה ברורה. "המילה ציונות היא לא מילת גנאי. היא גם לא שייכת לצד פוליטי כזה או אחר. אם תסתכל על החברה הישראלית, המיינסטרים הוא ציוני. גם בפוליטיקה, כולם משתמשים במילה הזו כי הם מבינים שזה חשוב לציבור. זה מושג שמחבר, לא מפריד".

החיבור בין זהות לבין שותפות אזרחית מקבל מבחינתו של ברנד ביטוי חד במיוחד בפעילות מול החברה הדרוזית. "זה מגזר שמאז קום המדינה הוכיח נאמנות למדינת ישראל בצורה שלא תמיד מבינים את העומק שלה", הוא אומר. "אני לא חושב שצריך לעשות מבחנים למי יותר מחובר, אבל אם כבר מסתכלים על המציאות, הדרוזים עומדים בכל מבחן. לצערנו גם במבחן הכי קשה שיש - מבחן השכול". מתוך התפיסה הזו, הוא מתאר את הפרויקטים שמנסה המועצה לקדם. "יש לנו תכנית שנקראת 'ברית חיים', שבה אנחנו מפגישים בתי ספר מהחברה הדרוזית עם בתי ספר מהחברה היהודית. זה נשמע פשוט, אבל הרבה אנשים לא מבינים את החיבור. המפגשים האלה יוצרים היכרות אמיתית". במקביל, הפעילות נמשכת גם בתוך היישובים עצמם. "אנחנו עובדים על חיזוק השפה העברית, על עידוד גיוס לצה"ל, על חיזוק תחושת השותפות. מבחינתנו זה ערך ציוני עמוק, להבין שהשותפות הזו היא לא סיסמה אלא מציאות שצריך להשקיע בה".

שליחות בשני כובעים: בין שדה הקרב לחינוך

הפער בין שיח למציאות מתחדד כשברנד חוזר לדבר על השטח. אחד הסיפורים שהוא מספר מתרחש בימים הראשונים של המלחמה. "הגענו ליחידה, והיינו אמורים להיות הרבה יותר אנשים. לאט לאט אנשים ירדו מסיבות שונות, אבל אז התחילו להגיע אנשים שלא נקראו בכלל. כאלה שלא היו במילואים שנים. הם פשוט הגיעו. חלקם לא יכלו להיכנס רשמית, לא היה להם ציוד, לא היה נשק לתת להם. אבל הם נשארו. ישבו בכניסה לבסיס, אחר כך בקיבוץ שבו היינו, חיכו שיקלטו אותם. הם רצו להיות חלק ממשהו הרבה יותר גדול מהם".

בתוך הסיפור הזה, הוא מתעכב דווקא על הרגעים הקטנים. "היו לי שיחות שלא יוצאות לי מהראש. מישהי מתקשרת אליי ואומרת לי אני עומדת ללדת עוד שבועיים, תדבר עם בעלי שיחזור. אני הולך אליו, מדבר איתו, והוא אומר לי תשמע, אני המון שנים במילואים, אני לא יכול עכשיו ללכת. או אמא שמתקשרת ואומרת שהבן שלה מתחתן עוד חודש, הוא לא מוכן לעזוב. אני מדבר איתו, והוא אומר לי בצורה הכי פשוטה, זה הדור שלנו, זו המשימה שלנו. בלי דרמות, בלי הצגות. זה פשוט ברור להם".

בתוך המציאות הזו, שבה הגבולות בין חזית לעורף מיטשטשים, נדמה שהשאלות על זהות ושייכות מקבלות משמעות אחרת. עבור ברנד, החיבור בין התפקידים שהוא ממלא אינו מקרי. "אם אני בצבא, אני נלחם. ואם אני לא, אני מנסה לתרום דרך חינוך, דרך אנשים, דרך פרויקטים. זה אותו הדבר מבחינתי. זו אותה שליחות, פשוט בשני מקומות שונים".

בין שדה קרב לכיתה, בין שיחה עם חייל לשיחה עם תלמיד, נבנית תפיסה שמנסה להחזיק מורכבות בלי לפרק אותה. לא דרך הגדרות חד משמעיות, אלא דרך מציאות שמכריחה לחשוב מחדש על מושגים ישנים. בתוך זה, נדמה שהציונות, לפחות כפי שברנד מתאר אותה, היא פחות מילה ויותר פעולה מתמשכת.