"הרגשתי שאני מנהלת מבצע הצלה על גבול הלא אנושי"

לינק לתרומה >>

אחרי עשור בנתיב העשרה, תמי נחמיאס ידעה לזהות את ההסלמה בשטח. "היינו קוראות לזה 'לצאת לפני הבום'", היא מספרת. "הייתה לנו קבוצת וואטסאפ של נשים מהאזור, והיינו עוקבות אחרי כל סימן, כל ידיעה, יוצאות עם הילדים לפני שהמצב מחמיר. הייתי מומחית בהסתרה: לא להגיד 'יש מבצע', אלא 'בואו נבקר את דודה לבנת במודיעין'. גם כשחזרנו זה תמיד היה יום אחרי כולם. כי גם הגננות צריכות ונטילציה, אבל לא מעל הראש של הילד שלי".

אבל בשבעה באוקטובר היא לא הספיקה לצאת בזמן. "חזרתי מסיני כמה שעות קודם, בלי לדעת מה קורה", היא משחזרת. "כשנכנסנו לממ"ד עם שלושת הילדים, חשבתי שזו אזעקה רגילה. ככל שהאזעקות נמשכו, הבנתי שזה לא מצב רגיל. אפילו שאלתי את בעלי באנגלית 'Is it always like that?' , כי לא הכרתי דבר כזה. זו הייתה הפעם הראשונה שחווינו את זה ככה".

במשך 13 שעות שהו תמי, בעלה ארנון ושלושת ילדיהם בממ"ד חשוך, כשהם מנסים להבין מה מתרחש בחוץ דרך קליטה רעועה בוואטסאפ. "בשלב מסוים פשוט התחלתי לדמיין עם הילדים שהפיצוצים זה פופקורנים שמתנפחים לנו על הדשא. העיקר שלא יפחדו. הם רבו למי שייך כל פופקורן, זה הצחיק אותם. רק אחר כך הבנתי כמה זה היה קיצוני".

לינק לתרומה >>

בשעות אחר הצהריים תמי וארנון קיבלו החלטה – הם לא מחכים לפינוי. "באותו רגע אמרתי, 'אין מצב, אני לא מחכה לצבא ואני לא יוצאת בשיירה', זה נראה לי כמו טעות. פשוט החלטתי שאנחנו מכניסים את הילדים לרכב ויוצאים מכאן לכיוון אחותי במודיעין. הייתה הפוגה מהצבע האדום ובסביבות חמש וחצי-רבע לשש בערב הכנסנו את הילדים לרכב, כופפנו אותם ושמנו סדינים על החלונות". היא מצלצלת לאחותה ופותחת בנוהל הקבוע והמוכר מהסבבים הקודמים: "אני אומרת לה שאנחנו בדרך, שיכבו טלוויזיה ולא ידברו על זה. אני עדיין באסטרטגיה הקודמת שלי, שיש לי איזו יכולת לגמד או להסתיר את המציאות מהילדים שלי".

בנסיעה חפוזה ומפחידה כל הדרך למודיעין, היא עוד לא ידעה שאחיה ירון, אזרח שבחר להכנס לכפר עזה ולהלחם, נפצע אנושות בלחימה. "קיבלתי הודעה לבוא לבית חולים מיד; 'ירון במצב אנוש, לא יודעת אם הוא חי'. הרגשתי שאני מנהלת מבצע הצלה על גבול הלא אנושי. אימא שלי איבדה עשור לחייה ביום הזה. לא יודעת מה קורה איתנו, לא יודעת מה קורה עם אחותי שבעוטף, לא יודעת מה קורה עם אחי שבכלל מורדם בבית חולים והמשפחה שלו שנמצאת בממ"ד בכפר עזה. ובתוך זה אחי הקטן גויס למילואים וכבר היה בבארי בלחימה. אם יש פחד מוות, אז זה פחד מוות".

אבל השבר האמיתי היה עוד לפניה. "נכנסנו לבית במודיעין שנתנה לנו משפחה ממש יקרה, משפחת שוסמן. לקח לנו רגע להבין שהקהילה נמצאת במעלה החמישה ובמלון רויאל ביץ' בתל אביב, ואיפה אנחנו בתוך כל זה?" ואז הסימפטומים מתחילים להופיע: "התקפי חרדה, לילות בלי שינה, הסיוטים של הילדים. וכל זה כשאנחנו לבד, מחוץ לקהילה. כל התמיכה שכולם קיבלו הייתה במקום אחד ואני הייתי במקום אחר".

לינק לתרומה >>

"בעלי ואני מצאנו את עצמנו מרוסקים, כשכל אחד מנסה להחזיק את השני. לא היה לנו שום כלי לעזור להם. אחד מהם לא הסכים להתרחק ממני לרגע, השני פחד לישון לבד. השלישי התפרץ בבכי פתאומי, בלי יכולת להסביר למה. השקט היה עבורם האיום הכי גדול".

"היה רגע שבו הבנתי שאני לא מצליחה לעזור להם, כי אני בעצמי מרוסקת. לא היו לי כוחות וכלים לתמוך בהם. אז הרמתי טלפון לאחד הארגונים שהיו אמורים לתת לי מענה וסיפרתי את הסיפור שלי, פעם אחר פעם. התשובה שקיבלתי היא 'תביאי את הילדים למלון בתל אביב, יש מטפלת בין 11 ל-12'. כלומר שאני, אחרי כל מה שחוויתי, אתאים את עצמי למענים הניתנים במוקדי הפינוי. זו הייתה הפעם הראשונה שהתפרקתי בבכי".

בשלב הזה, היא הרימה טלפון לנט"ל. "אמרתי למתנדבת שם: אני לא אספר את הסיפור שלי עוד ארבע פעמים. או שתיקחי אותי יד ביד, או שאני מוותרת. והיא ענתה: 'אני איתך. וגם אעזור לך למצוא מענה לילדים'. היא הייתה הראשונה שראתה אותי כתמי. לא רק כ'אמא של' ולא כ'אחות של'. מאז אותה שיחה, הכל השתנה".

מאותו הרגע נט"ל ליוו את כל המשפחה. בתוך ימים בודדים כבר הוצעו לתמי שלוש מטפלות מתאימות – לא רק לה, אלא גם לבעלה ולילדים. "לא הייתי צריכה להסביר את עצמי. לא הייתי צריכה להתמסכן. הם פשוט שאלו, 'מה את צריכה עכשיו?' והביאו את זה עד אליי".

לינק לתרומה >>

הסיוע כלל פתרונות מגוונים ומקיפים, החל משמיכות כובד לילדים שסבלו מחרדות שינה ועד ליווי רגשי שוטף ותמיכה תעסוקתית. "הם לא דחפו אותי לחזור לעבוד, אלא עזרו לי להבין מה נכון לי עכשיו. גם אחרי חודשים הם עוד איתנו, באותה רגישות, באותה זמינות, בלי תנאים מוקדמים. הדבר הכי חזק היה שהם לא שאלו למה אנחנו במודיעין ולא עם הקהילה. לא שלחו אותנו הלאה. פשוט אמרו, 'אנחנו איתכם'. אחרי התחקיר שהוצג לנו אודות הטבח הנורא בנתיב העשרה, ידעתי שאני יכולה להרים טלפון למטפלת שלי מנט"ל והיא תהיה שם, ערוכה לרגע הזה. תשמע אותי משתנקת מבכי ותבין בלי מילים את הזעם, הפחד והייאוש שלי".

לינק לתרומה >>

"אני מנסה להיות בהודיה על הנס שקרה לנו, על זה שאנחנו יחד כמשפחה, שאח שלי עוד בשיקום אבל הוא בסדר וחי. אני נאחזת רק בדבר אחד, בזה שיש מי שרואה אותנו. שלא הפכנו לשקופים". היא מסכמת, "אבל אין דרך לריפוי ושיקום אמיתי כל עוד החטופים והחטופות החיים והחללים טרם הושבו, זו הרגשה יום יומית שיכולנו להיות משפחת קדם או לישי מירן והבנות. לא נוכל להמשיך לחיות כשחלק מבשרנו שם".

עמותת נט"ל מעניקה סיוע ותמיכה נפשית לנפגעי טראומה ממלחמה וטרור ולכל המעגלים הסובבים אותם. התקשרו 24/7 לקו הסיוע של נט"ל 3362* או בצ'אט באתר.