"משפחה קרמבואית": התאומים שעבורם כנפיים של קרמבו הפכה לבית שני

יערה ונעם דורנבוש הגיעו לתנועה לפני חמש שנים. "מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו תמיד היינו ביחד, וגם את התנועה גילינו ביחד", הם מספרים. מאז, הם מגיעים יחד פעמיים בשבוע לסניף רעננה, שלדבריהם חולל שינוי דרמטי בחיים של כל אחד מהם.

"כשרק הגעתי, הייתי ילדה עם חרדה חברתית קשה", מספרת יערה, "התנועה מאוד עזרה לי להיפתח ולהפסיק לחשוש, בעיקר הודות למדריכים שלנו, שנתנו לי תחושה שהם שם בשבילי. כשידעתי שיש מי שיכול לעזור, זה מאוד עזר לי להיפתח. זה נתן לי המון ביטחון עצמי, ופתאום שמתי לב שאני מתיידדת עם אנשים שלא הייתי בטוחה שאצליח להתיידד איתם, ומרגישה יותר בנוח לפנות גם לאנשים שאני לא מכירה. עברתי שינוי מאוד גדול", היא אומרת.

אחרי ארבע שנים בתנועה, היא הצליחה להפתיע אפילו את עצמה – הילדה שפעם הייתה ביישנית וסגורה, נבחרה להיות מדריכה בתנועה. "סמינר ההדרכה היה משותף לכל הסניפים של קרמבו ולא רק לסניף שלנו. זה היה משהו מאוד גדול שחששתי ממנו, אבל היה לי ממש כיף. הכרתי שם חברים חדשים שאני שומרת איתם על קשר עד היום. אני אסירת תודה שיש לי את קרמבו, זה משנה חיים".

"פשוט התחלתי לבכות משמחה"

התנועה תפסה מקום משמעותי במיוחד גם בחייו של נעם, שמצא בה מקום של קבלה ותמיכה ברגע קשה במיוחד בחייו: "בכיתה ה' התחלתי לפתח מחשבות קשות. בבית הספר הייתי ילד לא מקובל וסבלתי מהצקות, אמא שלי הייתה חולה, ואז גם התחילה תקופת הקורונה. פשוט התחלתי לקרוס, והידרדרתי למצבים רגשיים לא פשוטים. בתנועה ממש תמכו בי, ובכך עזרו לי לדאוג לעצמי. הרגשתי שהצטרפתי למשפחה חדשה, ולאט לאט התחלתי להתפתח בסניף יותר ויותר".

"בסוף אותה שנה הרגשתי מעולה. גיליתי שהעולם יכול להיות מדהים, וחלק גדול מזה בזכות התנועה", הוא מספר. הרגע שהמחיש לו את השינוי בצורה הממשית ביותר התרחש במחנה הקיץ של התנועה בין כיתה ז' ל-ח', כשהתראיין לכתבה על התנועה. "פתאום, בבת אחת, הבנתי שהחיים שלי כל כך טובים, ופשוט התחלתי לבכות. קרמבו מעלה בי דמעות של שמחה. אני מרגיש שאני חייב להם את החיים שלי".

השנה נעם זכה להרגיש שהוא גם נותן בחזרה לתנועה. "אני הראשון שמאייש תפקיד חדש בסניף שלנו – משלב הדרכת חונכויות. בכנפיים של קרמבו יש חניכים שיש להם משהו שמייחד אותם, ולכל אחד מהם יש חונך שמלווה אותו בפעולות, שגם הוא חניך בתנועה", הוא מסביר, "התפקיד שלי הוא לתווך בין כולם: לעזור למדריכים להעביר את הפעולות ומדי פעם גם לבנות אותן, ולעזור לחונכים בהנגשה לחניכים. שמחתי מאוד כשזכיתי בתפקיד הזה. הוא פיתח אצלי אחריות גדולה וגרם לי להרגיש שאני תורם. משמח אותי לדעת שאני לא רק מקבל מהתנועה, אלא גם נותן מעצמי".

יערה ונעם מרגישים שהפעילות המשותפת בתנועה חיזקה גם את הקשר המיוחד שלהם. "היו שם הרבה רגעים שחיברו בינינו", הם מספרים, "זה נתן לנו את הביטחון לסמוך אחד על השני, בין אם זה בתנועה או לא. לפני שהגענו לתנועה פחות דיברנו על עצמנו אחד עם השני, ובזכות קרמבו נפתחנו והיום אנחנו מדברים כמעט על הכל".

"כולם מיוחדים וכולם מרגישים שייכים"

הערך שהכי מייחד את התנועה, מסכימים השניים, הוא ערך החברות. "התיאוריה שלי היא שאין דבר כזה מישהו שאין לו צורך מיוחד. או שלא רואים את הדבר הזה, או שפשוט עוד לא גילו אותו", אומר נעם. "תמיד אומרים שכולם מיוחדים, אבל בדרך כלל לא מיישמים את האמרות האלה", מוסיפה יערה, "אבל אצלנו זה אחרת, באמת כולם מיוחדים וכולם מרגישים שייכים".

"בתנועות נוער אחרות יש כל מיני היררכיות. בקרמבו אף אחד הוא לא מעל מישהו אחר – יש רכזים, מדריכים, חונכים, חניכים, אבל כולם שווים", הם אומרים. החברות והשוויון מתבטאים בהתאמות מיוחדות עבור כל פעיל ופעיל. "המדים שלנו, למשל, נסגרים עם טיק טקים, אבל גם יש אפשרות לסקוטשים למי שמתקשה איתם", הם מדגימים, "יש גם פעילים שיותר קשה להם עם רעש, אז בזמן ה׳מורלים׳ והשירים בפעולות אנחנו מביאים אוזניות משתיקות רעשים כדי שיהיה להם קל יותר להשתתף".

"קיבלנו בית עוטף ומשפחה קרמבואית"

עם השנים, כנפיים של קרמבו הפכה להיות הרבה יותר מתנועת נוער, והיום היא חלק ממשי וחשוב בחיים של משפחת דורנבוש. "להגיד שהתנועה היא חלק מהמשפחה שלנו זה לא כל האמת, כי גם המשפחה שלנו היא חלק מכנפיים של קרמבו", אומר נעם, ומסביר: "זה לא רק אנחנו שהצטרפנו לתנועה. הרבה פעמים גם ההורים שלנו מצטרפים לטיולים של התנועה, ומדי פעם גם עמרי אחינו הגדול, וזה ממש כיף".

יערה נזכרת בפעם הראשונה שאימם, יפעת, הגיעה איתם למחנה קיץ: "היא ממש התרשמה מהמקום, לאט לאט היא התחילה לדבר עם אנשים וראתה שכולם זורמים איתה בשיחה וכל כך התלהבה, היה באמת כיף לראות את זה", היא מספרת, ומוסיפה בחיוך שמדי פעם היא אפילו תופסת את בני המשפחה מזמזמים בבית את שירי התנועה.

כשהתאומים היו בני 12, התנועה הפכה לעוגן משמעותי במיוחד בחיי המשפחה, כאשר יפעת אובחנה עם לימפומה, שעימה התמודדה במשך שנה ארוכה וקשה. "זה היה בתקופת הקורונה, אמא חלתה ועמרי בדיוק התגייס, ונשארנו בבית רק אנחנו ואבא", מספרת יערה, "זאת הייתה התקופה הכי קשה שהייתה לנו. אבא שלנו עשה הכל כדי לתת לנו את הכתף הכי תומכת, והוא באמת היה סופרמן בכל התקופה הזאת, אבל במשך המון זמן הרגשנו שהכל מאוד דיכאוני. כשהגענו לקרמבו קיבלנו בית עוטף ויכולנו להיות יותר עצמנו. אם הייתה בעיה, ידענו שהמשפחה הקרמבואית שלנו באמת יכולה לעזור לנו ולהרים אותנו. בקרמבו יש כל כך הרבה אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם".

התאומים מספרים שאצלם בבית, כנפיים של קרמבו כבר הפכה לדרך חיים, והערכים שלה נוכחים בשלל רגעים יומיומיים. "יש לנו מין ביטוי בבית – ׳לעשות קרמבו׳. זה אומר להקשיב, להכיל, להציע רעיונות איך אפשר לייעל או לשפר מצב מסוים בעת הצורך", אומר נעם. "למשל כשההורים שלי יושבים לבד ואני באה להיות איתם, זה לעשות קרמבו", מדגימה יערה, "זה מאוד מזכיר את הרעיון מאחורי התנועה, שלכל ילד יהיה חבר ואף אחד לא יהיה לבד, לא משנה איך הוא נראה או מה המצב שלו". נעם מצטרף ומדגים את הקרמבו שלו: " בדרך כלל אחי הגדול עמרי הוא זה שעוזר לי ותומך בי, אבל כשהוא למד באוניברסיטה הוא קצת נלחץ מהלימודים. אז ישבתי איתו, ניסיתי להרגיע אותו והצעתי להכין לו משהו לאכול. ההכלה הזאת, זה ׳לעשות קרמבו׳".
לתרומות >>