ההיריון נתן לי כוח להילחם בסרטן השד

"התחלתי להרגיש שינוים בשד השמאלי, מן ג'ולה קטנה כזו. אבל חשבתי שזה קשור להיריון ואין מה להילחץ. ובכל זאת, התחושות בשד לא הסתדרו לי עם מה שאני מכירה מפני שזה היריון רביעי, אז החלטתי להיבדק. ידעתי שאני נשאית של BRCA ושאמא שלי חולה בסרטן השחלות".

הסיפור הבלתי יאמן של מיטל דוידוב, בת 36, אם לארבעה ילדים, המתגוררת בתל אביב התחיל לפני שנתיים וחצי, כשהיא בשבוע ה-13 להריונה. "מפני שאני נשאית ואמא שלי חולה, לא חיכיתי. עברתי בדיקת אולטרסאונד בשד, ומשם הופניתי ישר לביופסיה. אחרי שבועיים הגיעה התשובה. לעולם לא אשכח את היום הזה. בעלי ואני הגענו לרופא והוא הסתכל עליי ואמר: 'כנראה שזה ממאיר'. הייתי בשוק של החיים, חלום רע, עם בטן הריונית, מה קשור? זה לא הגיוני! באותו רגע, כאילו החיים נעצרו".

מעל 60% מהנשים עם מוטציה בגן BRCA1 או ב BRCA2 יחלו בסרטן שד במהלך חייהן, לעומת כ 12% מהנשים באוכלוסייה הכללית. בנשאיות, סרטן השד הרבה פעמים יאובחן בגיל צעיר הרבה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. בישראל בדיקת נשאות למוטציה בגן BRCA נמצאת בסל הבריאות הממלכתי החל משנת 2020 והיא ניתנת לכל אישה ממוצא אשכנזי ללא עלות. לנשים שמתגלות כנשאיות מומלצת תוכנית מעקב ייחודית.

הרופא אמנם הרגיע את מיטל ואת בעלה, אבל חשף אותם לדילמה הנוראה: "הרופא לא שלל את ההיריון, רק רמז בעדינות שאולי כדאי לא לקחת סיכונים. לא ידעתי מה לעשות, סערת רגשות איומה ואחת ההחלטות הכי קשות בחיי. שבועיים של התלבטות נוראית. בעלי אמר 'אני רוצה אותך, שתהיי בריאה. לא משנה מה – גם אם צריך להפסיק את ההיריון'. לכל החברות ולקרובי המשפחה היו דעות כאלה ואחרות".

"בהתחלה שידרנו לילדים שהכול בסדר. לא רצינו להדאיג אותם. אבל יום אחד הבן הבכור שאל אם כל מי שבהיריון צריכה כל כך הרבה בתי חולים. הבנתי שאני מייצרת לו תמונה לא נכונה"

מיטל כמעט השתכנעה להפסיק את ההריון, לטפל בעצמה ולהבריא, למען שלושת ילדיה ובעלה, אלא שאז קרה מהפך. "נתקלתי בפוסט של מישהי שעברה את זה, היא עשתה טיפולים והכל היה בסדר. הרגשתי שאני חייבת לדבר איתה. שלחתי לה מסר, והיא חזרה אליי לטלפון. דיברנו המון, והיא הרגיעה אותי ושכנעה שאני יכולה להמשיך את ההיריון. בזכותה הצטרפתי לקבוצה של נשים שעברו את המחלה בהיריון. לכל אורך ההיריון תמכנו ועודדנו זו את זו. כשהגעתי לאונקולוגית כבר לא היה לי ספק שאני ממשיכה את ההיריון, בזכות אותן נשים שעשו את זה לפני".

האונקולוגית הסבירה שטיפולים כימותרפיים לא יפגעו בעובר. "הבנתי שכל הטיפולים הם תחת מעקב שישמור גם עליי וגם על העובר. אני אשה דתיה והאמנתי שהתינוק צריך להיוולד ושאני יכולה להילחם על החיים בזמן שאני מייצרת חיים. התחלתי טיפולים ומעקבי אולטרסאונד. זו הייתה אחת התקופות הקשות וההזויות בחיי".

הריון הוא תקופה מאתגרת לכל אשה, אבל מיטל התגברה גם על קשיי ההיריון וגם על הקושי העצום הכרוך בטיפולי כימותרפיה. "היו בחילות, אבל העובר שבבטן נתן לי כח לעבור את זה. התחזקתי ממנו. הוא היה שם בשבילי ואני הייתי שם בשבילו. בשבוע 38 עשו זירוז, ונכנסתי ללידה. חשבתי שלא יהיו לי כוח, אבל זו היתה לידה רגילה, עם אפידורל, שונה מהקודמות, אבל עברתי אותה".

"היום אני נקייה"

חודש לאחר הלידה, ולאחר שסיימה עם הכימותרפיה שכיווצה את הגידול, הגיע הזמן לעבור ניתוח להסרת הגידול. "מפני שאני נשאית הבנתי שכדאי לבצע כריתה של שני השדיים וניתוח משחזר. להיפטר מהכול ולהקטין את הסיכון להישנות מחלה. זה לא היה פשוט, עם תינוק קטן בבית. בלידות הקודמות הנקתי, הפעם לא יכולתי, אבל התנחמתי בזה שהוא ואני בריאים. ברוך השם, הניתוח עבר בשלום, הוציאו הכל. קיבלתי את החיים במתנה. גם ילד וגם בריאות".

אחרי הניתוח הגיע תורן של ההקרנות, ביחד עם טיפול תרופתי ביולוגי, מסוג מעכבי PARP, למשך שנה, שנועד להפחית את הסיכון להישנות המחלה. "הרופאה אמרה לי שעל פי המחקרים, התרופה מפחיתה משמעותית את הסיכוי לחזרה של המחלה. החלטתי להקשיב להמלצתה ולקחת את הטיפול. הייתי רגועה, וצדקתי. היום, שנה אחרי ואני נקייה וללא עדות למחלה"

מה סיפרתם לילדים?

"בהתחלה שידרנו שהכל בסדר. לא רצינו להדאיג אותם. אבל יום אחד הבן הבכור שאל אם כל מי שבהיריון צריכה כל כך הרבה בתי חולים. הבנתי שאני מייצרת לו תמונה לא נכונה, הסברנו לגדולים ש"היריון זו לא מחלה". הם הבינו, והיה קל יותר לא להסתיר ולהמשיך לקיים שגרה בריאה לילדים.

"היו מצבים ששקעתי בדיכאון ובכיתי, אבל ההיריון נתן לי כח להתגבר. הבן שלי כבר בגיל שנתיים. יום אחד אני אספר לו איך בא לעולם, איזה נס נעשה לי. אני מכירה נשים שבחרו להפיל כשגילו את המחלה. אני לא שופטת אף אחת. אני אוהבת לשתף ורוצה להעלות למודעות את החשיבות לאיתור מוקדם של סרטן השד – לגלות ערנות, גם בהיריון וגם בהנקה. היום אני מחזקת אחרות".

בהסתכלות לאחור, מה היתה נקודת השבר הגדולה ביותר ואיך התמודדת איתה?

"גיליתי שאני נשאית דרך אמא שלי, שהמחלה שלה התגלתה בשלב מאוחר, כשכבר לא היה מה להציל. אמא ביקשה ממני לא להפיל את ההיריון", מספרת מיטל, "לצערנו, היא נפטרה חודשיים אחרי שילדתי אבל לפחות היא זכתה לראות את התינוק. זה שבר אותי, אבל אני מאמינה שהיא במקום טוב עכשיו, לא סובלת ושומרת עליי מלמעלה. כיום המטרה שלי ושל נשים נוספות כיום היא לעלות מודעות לעמותה שמיועדת לחולות ונשאיות - "גנים טובים". כשאת חווה משהו ויכולה לעזור לאחרת – זה הכי חשוב. אם יש מישהי שהסיפור שלי יעזור לה, שתעשה בדיקה, תציל את החיים שלה – אני את שלי עשיתי".