גם תחת אזעקות: האנשים שנשארים מאחורי ההגה בכל מצב

גם בשגרה נהגי האוטובוסים נושאים על כתפיהם אחריות גדולה - להוביל עשרות נוסעים בבטחה בתוך מערך תחבורה צפוף ודינמי. אבל בשעת חירום, כשהכבישים מתרוקנים, האזעקות קוטעות את השגרה והמתח הביטחוני מורגש בכל פינה, האחריות הזו מקבלת משמעות אחרת לגמרי. בעוד השיח הציבורי מתמקד בדרך כלל בכוחות הביטחון וההצלה, יש מי שממשיכים להניע את גלגלי המשק גם הרחק מאור הזרקורים: נהגי התחבורה הציבורית. הם ממשיכים להסיע אזרחים, עובדים חיוניים וגם חיילים ואנשי מילואים בדרכם לבסיסים, ומאפשרים בפועל לחלקים גדולים מהמערכת להמשיך לתפקד גם כשהמדינה נמצאת תחת איום מתמשך.

"הרבה פעמים כשמדברים על תקופות חירום חושבים מיד על הצבא, המשטרה או כוחות ההצלה", אומר אורי מתוקי, מנהל החטיבה הארצית לתחבורה ציבורית באיגוד עובדי התחבורה בהסתדרות. "בסופו של יום גם בתקופות כאלה אנשים צריכים להגיע לבית חולים לבדיקה, לקניות, או לבקר את ההורים והילדים. לא לכולם יש רכב פרטי, ולכן התחבורה הציבורית היא חלק מהמשק החיוני שנדרש להמשיך לעבוד גם במצב כזה”. לדבריו, דווקא בימים מתוחים במיוחד המשמעות של השירות הזה מתחדדת: "יכול להיות שהתפוסה באוטובוסים נמוכה יותר, אבל מי שבוחר לצאת מהבית בימים כאלה כנראה באמת צריך את זה. ואם הוא לוקח אוטובוס - כנראה שאין לו ברירה אחרת".

מתוקי מדגיש כי האחריות המוטלת על הנהגים בתקופה כזו גדולה במיוחד. "גם בשגרה מדובר בתפקיד עם אחריות עצומה, אבל בשעת חירום זה עוד יותר מורכב. תחשבו על נהג שנוסע עם אוטובוס מלא נוסעים ופתאום נשמעת אזעקה. הוא צריך למצוא מקום בטוח לעצירה, לאפשר לנוסעים לרדת ולתפוס מחסה, ולוודא שאף אחד לא נפגע. זו סיטואציה מאתגרת מאוד”. לדבריו, התחבורה הציבורית אמנם ממשיכה לפעול, אך לא בהיקף מלא. "בתחילת האירועים הפעילות ירדה לכ־35 אחוזים, ובהמשך עלתה. ההחלטות מתקבלות על ידי משרד התחבורה ופיקוד העורף, שקובעים את היקף הקווים שפועלים בכל יום. החברות והנהגים כמובן לא מחליטים לבד".

המציאות החדשה משפיעה גם על אופי העבודה היומיומי. "החיים של הנהגים נראים אחרת לגמרי. מסלול שהיה לוקח שעה יכול להסתיים בעשרים דקות כי אין פקקים ואין עומס נוסעים. מצד אחד זה מקל על הנהיגה, אבל מצד שני כל הזמן צריך להיות דרוך. אם יש התרעה, האוטובוס עוצר והנוסעים יורדים לתפוס מחסה. זו מציאות שונה לחלוטין ממה שהנהגים רגילים אליו”.

"בסוף אתה מבין שזה התפקיד שלך"

מי שמכיר את המציאות הזו מקרוב הוא ארז חבר, נהג בחברת דן מזה 34 שנה וחבר בוועד העובדים. עבורו, יום עבודה בזמן חירום מתחיל אחרת לגמרי. "אתה יוצא בבוקר עם מחשבה אחרת בראש”, הוא אומר. "במקום לחשוב רק על המסלול ועל הזמנים, אתה מתכנן כל הזמן איפה המרחב המוגן הקרוב אליך. אני חי מתחנה לתחנה. אם אני נוסע למשל בקו 53 על ז’בוטינסקי, אני יודע בדיוק איפה יש תחנות רכבת, איפה יש בניין שאפשר להיכנס אליו, ואיפה יש קטעים בעייתיים שאין בהם מחסה".

התחושה הזו, לדבריו, מלווה אותו לאורך כל המשמרת. "יש לך אחריות לא רק לעצמך אלא גם לנוסעים. אם יש אזעקה אתה חייב לעצור את האוטובוס בצורה בטוחה, להוריד את כולם ולוודא שהם מגיעים למחסה. מצד שני אתה גם לא יכול פשוט להשאיר אותם שם ולהמשיך. אתה אחראי להם". לדברי חבר, הנהגים לומדים לחשוב כמו חיילים בשטח. "אתה כל הזמן עם העין על הטלפון או על הרדיו כדי לשמוע התראות. ברגע שיש התראה הראש שלך עובד אוטומטית: איפה המחסה הקרוב ביותר".

לא תמיד זה פשוט. "יש קטעים בדרך שהם ממש בעייתיים,” הוא מספר. "נניח אם אתה יוצא מתחנת רכבת ויש לך כמה דקות נסיעה בשטח פתוח עד התחנה הבאה - אין לך איפה להוריד את האנשים למבנה מוגן. באזור קניון עזריאלי למשל יש קטעים שקשה למצוא בהם מחסה מהר. לעומת זאת בתוך בני ברק יש יותר בניינים, אז אפשר לפעמים לעצור ולהכווין את הנוסעים פנימה".

למרות הקשיים, חבר רואה בעבודה שלו חלק ממאמץ רחב יותר של החברה הישראלית. "אנחנו סוג של שירות חירום,” הוא אומר. "אנשים צריכים להגיע לעבודה, להגיע לקניות, להגיע למקומות חיוניים. יש כאלה שאין להם רכב, ואם התחבורה הציבורית לא תעבוד - הם פשוט לא יוכלו להגיע לשום מקום. מבחינתי זה חלק מהחוסן של המדינה הזאת שדברים כאלה ממשיכים לעבוד גם בזמן מלחמה".

לדבריו, הציבור לא תמיד מודע לאתגר הזה. "רוב האנשים רואים את זה כמובן מאליו. לפעמים אפילו כועסים כי מחכים יותר זמן לאוטובוס. צריך לזכור שאנחנו עובדים עכשיו בערך בחצי מהיקף הפעילות הרגיל, אז זמני ההמתנה מתארכים”. ועדיין, הוא אומר, הנהגים ממשיכים להגיע לעבודה. "זה לא רק עניין של פרנסה. אתה מרגיש שאתה צריך להיות שם. קשה לשבת בבית כשאתה יודע שיש אנשים שמסתמכים על השירות הזה".

גם המשפחות מרגישות את המתח. "הילדות שלי כבר גדולות, אבל עדיין שואלות כל הזמן איפה אני. יש קבוצת וואטסאפ של המשפחה, שם תמיד שואלים אותי: איפה אתה, לאן נכנסת, מצאת מחסה? אשתי בכלל אמרה לי בהתחלה ‘אל תלך לעבוד’. אבל בסוף אתה מבין שזה התפקיד שלך".

מתוקי מסכם כי מאחורי השירות הזה עומדת מערכת שלמה של עובדים - מהנהגים ועד אנשי התחזוקה והמסופים. "בסוף אנחנו מדברים על מערך שלם שממשיך לפעול גם כשיש טילים ואזעקות. האוטובוסים צריכים תחזוקה, צריך לתפעל קווים ולהחזיק את כל המערכת הזו פעילה”. לדבריו, העובדה שהתחבורה הציבורית ממשיכה לפעול גם בזמנים הקשים ביותר אינה מובנת מאליה. "זה נהג שעולה לאוטובוס למרות שיש טילים ולמרות שיש אזעקות, אולי כשהוא משאיר בבית ילדים או נכדים, והוא עושה את זה כדי שכל שאר הדברים במשק יוכלו להמשיך לעבוד. זה משהו שמאוד ראוי להערכה".