ילד האומנה שהפך לבן משפחה והיום חולם בעצמו להיות משפחת אומנה

"השבת הראשונה של ירין אצלנו הייתה גם יום הולדת תשע שלו. כהורה, זה לא היה פשוט בכלל לראות ילד נשלף מתוך שגרה מורכבת עם אמא חולה, בלי אבא בתמונה, נוחת לתוך בית גדול במושב, שלושה אחים, שני כלבים ושני חתולים. המפגש בינינו היה לא פחות מרעידת אדמה רגשית. ידענו שכאן מתחיל מסע משותף, אבל לא באמת הבנו לאן הוא ייקח אותנו. היום, במבט לאחור, אנחנו יכולים לומר בלב שלם: "האומנה הפכה אותנו למשפחה טובה יותר".

אם כבר עושים את זה – אז עד הסוף

יגאל ודורית נכנסו לעולם משפחות האומנה לפני כ-12 שנה. זו הייתה החלטה משנת חיים למשפחה שכבר היו לה שלושה ילדים בוגרים ושגרה מוכרת ונוחה. "דורית חזרה הביתה ערב אחד, עם הצעה מפתיעה להיות משפחה מארחת לנער מבריה"מ במסגרת פרויקט "נעלה". עידו, הבן השלישי שלנו, רק בן 15, הביט בנו ואמר: אם כבר עושים משהו כזה – אז עד הסוף. בואו נבחן את המהלך הזה של אומנה או אימוץ". מספר יגאל. אחרי תקופה, צפו בכתבה בנושא אומנה בטלוויזיה והבינו שעכשיו זה הזמן שלהם. הם פנו לעמותת מטב והפכו למשפחת אומנה לירין שעד היום, נשאר חלק בלתי נפרד מהמשפחה.

בסוף אתה לוקח ילד

תוך פחות מחודשיים נמצאה התאמה. ילד בן 9 בן יחיד לאם יחידנית המתמודדת עם מצב רפואי מורכב, אבא שלא נמצא בתמונה, וילד שבעצם גדל עם עול כבד על הכתפיים, בלי עוגן או מחשבות על העתיד, נודד בין פנימיות לבין תקווה שיום אחד יהיה לו בית.

"האומנה היא כמו ספינה בלב ים; לפעמים הים רגוע, לפעמים סוער. אבל כשהלב יודע לאן הוא שואף להגיע, שום סערה לא תרתיע אותו", מתאר יגאל. "מהרגע שפגשנו את ירין, ידענו לאן אנחנו רוצים להפליג יחד: אל חוף בטוח של ילדות יציבה, חמה ומלאת אהבה. רצינו להעניק לו את מה שמגיע לכל ילד: בית אמיתי, משפחה עוטפת, הזדמנות לחלום, כלים לצמוח וגב שיחזיק אותו גם כשהגלים גבוהים. אומנה היא תהליך המערב את כל בני המשפחה כי בסוף הדינמיקה המשפחתית משתנה וכל אחד צריך למצוא את מקומו מחדש".

"נדנדה רגשית"

"הקושי העיקרי היה כשעבר אלינו סופית". משתפת דורית ונזכרת בפעם הראשונה שהבינה את משמעות האומנה. "זה היה בזמן חופשת הפסח ביום השלישי שלו אצלנו. לקחתי אותו איתי לעבודה. החלטתי שאעבוד כמה שעות והוא יעשה מה שילדים עושים כשהורים לוקחים אותם לעבודה. בצהריים הלכנו לאכול ופתאום הוא אמר לי: "אני לא יכול לשבת כאן. אני יוצא החוצה". רצתי אחריו ושמעתי אותו אומר לאמא שלו בטלפון: "תבואי לקחת אותי. אני לא נשאר פה במקום הזה ששלחת אותי אליו. מה אני חפץ שמעבירים ממקום למקום"?

כולם מסביב שומעים את השיחה ואני מבינה שאין לי מה לעשות, אלא לתת לו להיות במה שהוא ולשמור עליו. אחרי עשר דקות ביקשתי ממנו את הטלפון וסיימתי את השיחה. חזרנו למשרד והוא התנהג כאילו לא היה כלום. הבנתי שאנחנו הולכים להתמודד כאן עם "נדנדה רגשית". בסוף אתה לוקח ילד. הוא לא חפץ. הוא שלך ואתה מחויב לעשות את הכי טוב שאתה יודע ועוד קצת יותר כדי שזה יצליח. כאן הבנתי למה נכנסתי והאדים הרומנטיים התפוגגו".

ירין התקשה להשתלב בבית הספר במושב. הקהילה הייתה קטנה, סגורה יותר. "עברנו יחד הרבה טלטלות וסערות אבל ירין לא ויתר, וגם אנחנו לא". עם הזמן, הוא הפך לנער אהוב, שמח, עם חברים והרבה ביטחון עצמי.

"לאורך השנים, אתגרתי את הגבולות. שוב ושוב בחנתי אותם. רציתי לראות, האם יש משהו שיגרום להם לוותר עליי". הוא משתף בכנות, "אבל לא היה. גם כשאמרתי שאני רוצה לעזוב, לחזור לפנימייה, הם נשארו יציבים. “אם אתה באמת רוצה, נחפש יחד,” הם אמרו. הם מעולם לא סגרו את הדלת. גם לא לרגע".

רגעים קטנים שממלאים את הלב

"הייתי ילד שקט וסגור. רק העובדים הסוציאליים ידעו מה מתחולל בפנים וגם אותם לא תמיד שיתפתי בהכול. אבל במשפחת ויינר הייתה הבנה עמוקה שהם צריכים להיות שם, אבל גם לתת לי את הזמן שלי". אומר ירין. "לאבא, לעידו ולי הייתה אהבה משותפת ל"מכבי חיפה" כמו לסבא שלי ז"ל. היינו הולכים יחד למשחקים, וזה היה חלק מהשגרה שהתחילה להיבנות".

יגאל נזכר בחיוך ברגע מיוחד אחד, בגיל 14, כשירין שרטט לעצמו אופק לראשונה: "אני רוצה להיות איש עסקים כשאהיה גדול", כי בעבור ילד אומנה, משפט כזה הוא לא מובן מאליו. כל דבר שהוא שגרה עבור ילדים רגילים, דרש מירין מאמץ ולפעמים גם מאבק פנימי.

ואז הגיעו הרגעים הקטנים שממלאים את הלב: כשהציג את המשפחה כחלק מהעולם שלו – "אבא שלי בא לאסוף אותי" או כשביקש עצה, כשסמך, כשפשוט הרשה לעצמו להיות ילד.
דורית תמיד נשארה "דורית", כי המקום של "אמא" נשמר לאימו הביולוגית. והם כונו בפיו 'ההורים'. "מבחינתנו הוא היה כמו כל ילד אחר במשפחה. לפעמים כועסים עליו, לפעמים שמחים יחד איתו, אבל תמיד אוהבים אותו". אומר יגאל בקול אוהב.

רכבת הרים

חגיגת בר המצווה של ירין הייתה משמעותית. כולם השתתפו והייתה תחושה של התגייסות. "חגגנו בגדול ! המון מסיבות ואירועים כולל הטסה במסוק מבית הכנסת ביישוב, שם עלה לתורה בנוכחות אימו וסבתו הביולוגיות, לאירוע משפחתי בחוף הבונים". משתף יגאל. "מהכסף שקיבל, קנינו לבקשתו הרבה משחקים ונסענו ל"כפר תקווה" לחלק אותם לילדי הפנימייה. כשהדלתות הכבדות נטרקות שם מאחוריך, אתה מבין עד כמה הדרך שעשה ירין, היא לא מובנת מאליה".

נקודת השבר הגיעה מיד אחרי בר המצווה. בדיוק כשעידו עמד להתגייס לצבא, ירין הטיל פצצה: "לא מתאים לי להישאר לבד בבית עם ההורים. אני רוצה פנימייה." זה היה רגע לא פשוט, כזה שהלב מתכווץ בו והראש רץ קדימה לכל התרחישים. אבל אז נכנסה לתמונה רוית, מנחת האומנה מטעם עמותת מטב. במילים הנכונות, ברגישות ובנחישות, היא עזרה להורים, יחד עם כל הצוות להוריד את ירין מהעץ הגבוה שעליו טיפס. במבט לאחור, זה היה רגע של מבחן שהפך לרגע של צמיחה.

דורית הרגישה שהפעם היא כבר לא יכולה לשתוק. "תפסתי את ירין לשיחה ואמרתי לו: "אם תבחר לעבור לפנימייה חשוב שתדע, לא בטוח שנהיה שם כמשפחה מארחת כשתרצה לצאת לסופי שבוע. ביום שעברת לגור אצלנו, הפכתי להיות אמא שלך. מבחינתי, אתה הילד שלי. אני יודעת שמהצד שלך עוד לא התקבלה ההחלטה הזו, שאתה עדיין מהסס אם להכניס אותי למקום של 'אמא שנייה'. לפעמים, אני מרגישה שנכנסתי אצלך ל"מחנה מועמדות" ועכשיו תצטרך להחליט." אחרי יומיים, ירין הודיע שהחליט להישאר.

בדרך שלו

"הייתה לנו כלבה בשם סנואי וירין נקשר אליה במיוחד" מספר יגאל. "היא הייתה החברה הכי טובה שלו. הוא היה שוכב לידה, טומן את ראשו בפרווה שלה ומדבר איתה בלחש. אף פעם לא שמענו מה בדיוק אמר לה, אבל ראינו שזו הייתה אחת הדרכים שלו להתמודד עם מה שעבר עליו. הצילומים המרגשים ביותר מבר המצווה היו של ירין משתולל עם סנואי בגבעות ליד הבית".

ירין הגיע למשפחת ויינר עם כאב גדול ופער רגשי עמוק. עם הזמן, הם ראו את השינוי מתחולל לנגד עיניהם. "הוא למד שכמה שזה קשה עדיף תמיד לומר את האמת והשמיים לא נופלים. לקח לשנינו הרבה זמן לשמור האחד על השנייה" אומרת דורית.

כשהתבגר, פיתח ירין אהבה גדולה לים ולגלישה. הצטרף לקבוצת גלישה, ואף טס פעמיים לסרי לנקה כחלק ממשלחת. "בגיל 13 ו-16 טסתי פעמיים לסרי לנקה עם קבוצת הגלישה. ההורים שילמו חצי מהעלות, ואת השאר נדרשתי לממן בעצמי. לא הורשיתי לעבוד אז אבא חיבר אותי למישהו עם משק חקלאי. כל החופש הגדול קמתי בחמש בבוקר עם חמישה תאילנדים וזרעתי אבוקדו וקישואים. שם באמת הבנתי מה זה לעבוד ומה הערך של כל שקל". מספר ירין. זו הייתה עבורו לא רק חוויה, אלא הוכחה שהוא יכול לחלום ולהגשים, ממש כמו כל ילד אחר.

בלי שיתוף הפעולה של כולם זה לא היה קורה

"קיבלנו מעמותת מטב עזרה שלא מובנת מאליה," משתף יגאל. "בזכותם נבנה קשר טוב ומכבד עם האמא הביולוגית וזה, בעיניי, תנאי סופר חשוב להצלחת האומנה. מדי שנה נדרשנו לחדש את צו האומנה במחלקת הרווחה. אימו חששה ממה שיקרה בגיל 18, כשהצו יפקע, אבל אנחנו כבר הבטחנו: "הבית שלנו הוא תמיד הבית של ירין. אנחנו תמיד נהיה המשפחה שלו וזה אף פעם לא ישתנה. הוא שלנו לתמיד".

"הצלחנו לעזור לו לעבור מהמורות לא פשוטות, והרבה מזה בזכות שיתוף הפעולה עם מטב וגורמי הרווחה. בתקופות שבהן התקשה לתקשר עם אמו והרגיש שהמציאות סוגרת עליו, הצוות הגיע אלינו שוב ושוב הביתה, ולא ויתר. כדי שאומנה תצליח, חייב להיות תיאום, הקשבה וכוונה טובה מכל הצדדים. כולם פעלו יחד מתוך מטרה אחת: טובתו של ירין." מוסיפה דורית.

נוסף לנו עוד חדר בלב

בתחילת הדרך, הם לא הבינו את כל המשמעויות של האומנה, אבל דבר אחד היה ברור להם תמיד - זוהי דרך שאין ממנה חזרה. "זו הדרך היפה והמשמעותית ביותר שבחרנו ללכת בה.
אומנה היא בחירה. בחירה שלא רק משקמת חיים אלא בונה אותם מהיסוד וזהו מסע שלא ממצמצים בו לאחור רק מביטים קדימה ונדרשות הרבה סבלנות והסכמה להיות תלמיד בדרך".

"האומנה לא שינתה רק את חייו של ירין, היא שינתה את כולנו." אומר יגאל. "היא הדגישה את הכוח שיש במשפחה. כל אחד מאיתנו הפך לגרסה רגישה וטובה יותר של עצמו. זו הייתה מתנה ענקית שקיבלנו." "לאף אחד מאיתנו אין סימני שאלה. ירין אהוב מאוד וכשאתה נותן, אתה מקבל כפל כפליים". מוסיפה דורית. "לא יכולה לדמיין לעצמי מצב שהיינו אותו הדבר בלי ירין. צמחנו והתפתחנו כמשפחה. עשינו משהו טוב ! ירין הוא חלק מאוד משמעותי מהחיים של כולנו וזה הרחיב לנו את חדרי הלב".

משפחה זה לכל החיים

היום, 13 שנה אחרי, ירין גר בדירה משלו ומנהל מסעדה מצליחה בצפון הארץ. "משפחת ויינר היא המשפחה שלי לכל דבר ועניין. הם תמיד מרגישים כשמשהו אחר מסתתר מאחורי החיוך שלי. אני מתייעץ איתם בהכול.

חשוב לי להגיד שאין למשפחה שום יכולת להאיץ בחיבור ובקשר בטח עם ילד שעבר דבר או שניים בחייו. צריך לתת לזה את הזמן שלו כי זה לא יקרה בן רגע וגם לא תוך חודש. לאורך כל התקופה שחייתי אצלם, הם עשו מעל ומעבר לכל משפחה מדומיינת או אחרת.

"אני בטוח שיום אחד גם אני אהיה משפחת אומנה. זו מבחינתי סגירת מעגל" אומר ירין בהתלהבות. כי אם יש משהו שהוא למד זה שלפעמים כל מה שילד צריך זה מישהו שלא יוותר עליו. לא ברגע הראשון, לא בחודש הראשון, לא אחרי שנה או שנים. משפחה זו מחויבות. וזה באמת, לכל החיים.

אתר מטב השירות לאומנה - https://matavomna.org.il/

פייסבוק - https://www.facebook.com/matavomna

טלפון ליצירת קשר - 073-7788830