מהבית לשטח תוך שניות: המציאות היומיומית של רוכבי החירום של מד"א

יחידת האופנועים של מד"א מציינת יותר מעשרים שנות פעילות, ובשקט הפכה לאחד הכלים היעילים, המדויקים והקריטיים ביותר להצלת חיים בישראל. מדובר במערך שמבוסס על רעיון פשוט: מגיעים מהר יותר ומצילים יותר חיים. מה שהחל לפני למעלה משני עשורים כניסוי נקודתי, הפך לרשת רחבה של כ־650 רוכבים - חובשים, פרמדיקים ורופאים - הפרוסים מדן ועד אילת ומסוגלים להגיע לאירוע רפואי בתוך דקות ספורות, לעיתים פחות מדקה אחת.

הסיפור של היחידה מתחיל בכלל ביחידת הכוננים שהוקמה בשנת 2000. "אחד הדברים החשובים ביותר בהצלת חיים הוא קיצור הזמן עד תחילת ההחייאה", מסביר פרופ' אלי יפה, סמנכ"ל קהילה במד"א. "הכוננים היו יוצאים מהבית בכל שעה, אבל הם הגיעו עם רכב פרטי - בלי סירנה, בלי יכולת לעקוף פקקים. זה עבד, אבל זה לא היה מספיק מהיר. הבנו שאנחנו מזדחלים בתוך תנועה במקום לעוף מעליה".

כאן נכנס האופנוע. בשנת 2002 מד"א הזמין את הכלים הראשונים, אבל אז הופיעה בעיה ביורוקרטית: האופנועים לא הוגדרו כרכב חירום ולכן לא הורשו להשתמש במהבהבים או בסירנה. "רק ב-2004 קיבלנו אישור להפעיל אותם ככלי חירום רשמי" נזכר יפה. "שנתיים הם נסעו בלי סירנה - ובכל זאת הגיעו מהר יותר מכל רכב פרטי. אבל מהרגע שקיבלנו אישור, יכולנו סוף־סוף לממש את הפוטנציאל שלהם. היה ברור שנוצר כאן משהו חדש לגמרי במערך הרפואה הדחופה בישראל".

מאז עבר כמעט חצי יובל, והיחידה לא רק גדלה - היא פיתחה DNA ייחודי: שילוב בין הכשרה רפואית מקיפה לבין רוכבים מיומנים שמסוגלים לתפקד בלב תנועה כבדה, מורכבת וחסרת סבלנות. זהו מודל שאין לו כמעט תקדים בעולם. "המחויבות של המתנדבים היא משהו שקשה להסביר" אומר יפה. "מערכת רפואת חירום שמסתמכת על מתנדבים כחלק ממערך ההזנקה הרשמי ומתקיים בעיקר מכספי תרומות - זה כמעט לא קיים במקומות אחרים. היום, אחרי כמעט 25 שנה, אנחנו יודעים שאלפים ניצלו בזכותם. אלה לא מספרים על הנייר, אלה חיים אמיתיים".

לתרומה למד"א לחצו כאן>>

אחד מאותם אנשים שנמצאים על הקו הקדמי הוא רועי בן שושן, בן 47 מרחובות, נשוי ואב לשלושה, בעל סוכנות לביטוח ופיננסים - ובמקביל מתנדב ביחידת האופנועים. "זה תמיד היה שם" הוא מספר. "יצא לי לתפקד טוב במצבי חירום גם לפני שהצטרפתי למד"א, אבל לא היה לי מושג שזה יהפוך לחלק משמעותי מהחיים שלי."

הרגע שבו החליט להצטרף היה כמעט אקראי. "יום אחד קפצה לי מודעת פייסבוק של מד"א על קורס חובשים. הגעתי, עשיתי את הקורס, התנדבתי באמבולנסים, ומשם זה היה טבעי לעבור לאופנועים - אני רוכב כל החיים. מהרגע שאתה עושה את זה פעם אחת, זה נהיה חלק ממך".

רועי מתאר את המעבר החד בין חיים פרטיים לבין תגובה לאירוע - משהו שרק מי שהיה שם מבין. "שישי בערב, המשפחה רואה טלוויזיה, ואתה פתאום מקבל קריאה על דום לב במרחק כמה רחובות. אין זמן להסס. אתה על האופנוע, עובר בין המכוניות, ומגיע תוך פחות מדקה וחצי. במקרה שאני הכי זוכר – המטופל היה בלי דופק. התחלתי החייאה, חיברתי מפעם (דפיברילטור), נתתי שוק - ותוך כמה דקות הדופק חזר. אחר כך הוא עבר צנתור ושב להכרה. אתה מסיים אירוע כזה, חוזר הביתה - וצריך לעכל מה קרה שם."

לצד האדרנלין, יש גם מחיר נפשי. "המקרים של הילדים והמבוגרים העריריים נשארים איתך" הוא מודה. "יש ימים שאתה מסתובב עם מועקה. מצד שני, זה גם שם דברים בפרופורציה. אתה מבין מה חשוב בחיים ומה פחות."

לצד יחידת האופנועים, מד"א מפעיל מערך מגוון של כלי חירום ייעודיים שמרחיבים את היכולת המבצעית: אוטובוס טיפול נמרץ עם שבע מיטות שמסוגל לתת מענה לאירועים רבי-נפגעים; יונימוג המותאם לשטח קשה ומסוגל לפנות ארבעה פצועים בו-זמנית; טרקטורונים ייחודיים המוצבים בחופים ובעיר העתיקה בירושלים; סירות לחילוץ ימי; ו-5 מסוקים לפינוי מהיר במיוחד. כל כלי כזה מחזק עוד חוליה בשרשרת הזמן הקריטית הזאת - השרשרת שבין האירוע לבין בית החולים.

אבל מאחורי הנתונים והרומנטיקה של "הצהובים על הכביש", יש מציאות פשוטה: יחידת האופנועים מתוחזקת במחיר גבוה. דלק, טיפולים, צמיגים, ציוד רפואי, תיקי חובשים, קסדות, אפודים, מפעמים (דפיברילטורים) וכמובן האופנועים עצמם – הכול דורש תקציב משמעותי, ופעילותו של מד"א נשענת ברובה על כספי תרומות.

"בלי תרומות – קשה להפעיל מערך כזה בהיקף ארצי," אומר יפה. "האופנועים האלה אינם צעצועים. הם כלי מציל חיים. כל תרומה – קטנה או גדולה – מאפשרת לנו להחזיק אותם על הכביש. כדי שהמערך הזה יוכל להתקיים ולהתרחב, והמתנדבים המסורים של מד"א יוכלו להמשיך להגיע בזמן לכל אדם שזקוק להם, אנו זקוקים להירתמות של הציבור לגיוס תרומות משמעותי", מסביר יפה.

האופנוענים של מד"א ימשיכו לצאת, בכל שעה ובכל מזג אוויר. התמיכה הציבורית היא זו שמאפשרת להם להגיע בזמן.

לתרומה למדא לחצו כאן>>