"אם אהיה מטופלת, אני לא רוצה שהתיאור שלי יסתכם בחדר 301 ליד החלון"

יש רגעים שבהם מערכת הבריאות נמדדת לא רק ביכולת לאבחן, לרפא או לייצב מצב רפואי, אלא גם בשאלה עד כמה היא מצליחה לראות את האדם שמאחורי התיק הרפואי. בשביל הגר וקסלר, מנהלת אגף אחיוּת וניהול אוכלוסיות במאוחדת, ההבנה הזאת מלווה כמעט כל תחנה בקריירה שלה - מהמפגשים הראשונים עם מטופלים בסוף חייהם, דרך פיתוח מערך האשפוז הביתי בקופת החולים ועד המאמץ להרחיב את תפקידן של האחיות בקהילה.

כשהחלה ללמוד אחיוּת, וקסלר רצתה להיות מיילדת, אבל במהלך הלימודים מצאה את עצמה נמשכת דווקא למטופלים המורכבים יותר ולמקומות שבהם הטיפול דורש קשר מתמשך, הקשבה עמוקה והתאמה אישית של הטיפול.

אחד הזיכרונות שעיצבו את דרכה התרחש כשהייתה סטודנטית במחלקה פנימית. היא שמעה פעמון מצלצל ושאלה את המדריכה מי המטופל שצריך עזרה. במקום לשמוע שם או סיפור, היא שמעה תיאור טכני: "חדר 301 ליד החלון". כשהגיעה לשם, ראתה אדם מבוגר בסוף חייו ואת אישתו שהייתה לצידו.

"אני זוכרת שהלכתי במסדרון ואמרתי לעצמי שאם אני אהיה מטופלת, אני רוצה שידעו מי אני, שהתיאור שלי לא יסתכם ב'חדר 301 ליד החלון'", היא מספרת. "מאותו רגע הבנתי שאני רוצה לעבוד בקהילה, לאפשר לאנשים לבחור איפה הם רוצים להיות מטופלים ואיפה הם רוצים לסיים את חייהם. בעיניי זו זכות בסיסית".

האמונה הזאת התחדדה עוד יותר כשמצבה הבריאותי של אימה הידרדר. וקסלר סעדה אותה בבית, אבל לא לפני שאפשרה לה לעשות את מה שהכי רצתה לעשות: לטייל. ביחד הן טסו לווייטנאם לחופשה שהייתה בגדר הגשמת חלום, לפני ששבו הביתה כדי להיפרד מכל מי שכל כך אהבו אותה. "בסוף היא הייתה בבית שלה, עם הריחות המוכרים, הגינה, המוזיקה ובעיקר עם המשפחה שעוטפת אותה. זה לא הפך את הפרידה לפחות כואבת, אבל זה הפך אותה לשלה – מכובדת, רגועה ונאמנה למה שהיא רצתה".

עשור של שינויים: "הקורונה הייתה זרז אדיר"

בשנת 2012 היא הצטרפה למאוחדת כדי לקדם את תחום הטיפול הביתי. באותם ימים היו כבר שירותי המשך טיפול בקהילה, אבל הרעיון של אשפוז בית כתחליף לאשפוז אקוטי עדיין היה רחוק מהמיינסטרים. בשנת 2016 הובילה מאוחדת תהליך חשיבה מקצועי עם בכירים במערכת הבריאות, ושנתיים לאחר מכן פרסם משרד הבריאות אמות מידה לאשפוז בבית כתחליף למחלקות הפנימיות, שהתבססו במידה רבה על המודל שפותח במאוחדת.

בהתחלה, פיתוח הרעיון התקדם לאט. חלק מבתי החולים התקשו להסתמך על טיפול בקהילה, הציבור לא תמיד הבין מה המשמעות של "פנימית בבית" ומטופלים רבים עדיין ראו בבית החולים את המקום הבטוח ביותר. ואז הגיעה מגפת הקורונה. "הקורונה הייתה זרז אדיר, גם להתפתחות הדיגיטל במערכת הבריאות וגם לאשפוזי הבית", מסבירה וקסלר. "בתי החולים לא יכלו לעמוד בעומסים ופתאום שירותים שהתפתחו לאט קיבלו דחיפה משמעותית".

בפועל, אשפוז בית יכול להתאים בין היתר למטופלים שזקוקים לאנטיביוטיקה תוך ורידית, לאיזון מחלות כמו אי ספיקת לב או לטיפול במחלות ריאה, מצבים שבעבר היו מובילים כמעט אוטומטית לאשפוז. לדבריה, גם בקרב רופאים בבתי החולים מתחזקת ההבנה שחלק מהמטופלים במחלקות הפנימיות יכולים, בתנאים המתאימים, לקבל טיפול בבית.

היתרונות של טיפול ביתי הופכים משמעותיים במיוחד אצל מטופלים מבוגרים. בבית, הם נמצאים בסביבה מוכרת, פחות חשופים לנפילות, לבלבול ולזיהומים, ונחסכת מהם הטלטלה של אשפוז במחלקה עמוסה. "בית חולים הוא מקום מצוין לאבחון ולטיפול כשצריך אותו, אבל כשאפשר לתת את אותו טיפול בבית, יש לזה ערך עצום".

הערך הזה נוגע גם לבני המשפחה. במקום לשבת ימים ארוכים על כיסא לא נוח ליד מיטת האשפוז, הם יכולים להיות עם האדם הקרוב להם בסביבה הביתית. "בסוף, יש כאן גם זכות בחירה. אף אחד לא צריך ללכת לאשפוז רק כי התרגלנו לכך".

"בריאות היא לא רק טיפול במחלה"

רבים בישראל יודעים כי צוותי האחיוּת נדרשים לעבודה קשה, מקצועית ומאומצת, אך לא תמיד מבינים עד כמה משמעותית העבודה שלהם. וקסלר מדגישה בהקשר הזה כי "אנשים מגיעים לאח או לאחות בשביל זריקה, חבישה או בדיקת לחץ דם, אבל התפקיד שלנו הוא הרבה יותר מזה. אנחנו רואים את המטופל, לא רק את המחלה".

בקהילה, המשמעות של עבודת האחים והאחיות דורשת חשיבה רחבה ויוזמת. הם מאתרים מטופלים לא מאוזנים, מזמנים לבדיקות סקר, בוחנים את אורח החיים, בודקים מי צריך חיסון ומי זקוק להתערבות מוקדמת למניעת מחלה. גם אם מטופל הגיע "רק" לחיסון שפעת, אח או אחות מקצועים יסתכלו על התמונה הרחבה: בדיקות, משקל, עישון, פעילות גופנית, תמיכה משפחתית והיכולת להתמיד בטיפול.

"כשאח או אחות נכנסים לבית של מטופל כדי לטפל בפצע, הטיפול אף פעם לא מסתכם רק בפצע עצמו. הם מסתכלים על הסביבה, אם יש אוכל במקרר, מי דואג לו, מי החברים שלו. בריאות היא לא רק טיפול במחלה. היא גם רווחה נפשית, חברתית וסביבתית".

האחות כמנהלת משמעותית בקהילה

את השינוי התפיסתי סביב תפקיד האחיוּת, וקסלר מבקשת להעמיק דרך אחד מפרויקטי הדגל שהיא מובילה במאוחדת: פיתוח מערך האחים והאחיות המומחים בקהילה. מבחינתה, לא מדובר רק בהרחבת סמכויות, אלא בשינוי עמוק באופן שבו רפואת הקהילה צריכה לעבוד. "האחים והאחיות המומחים בקהילה הם העתיד של רפואת הקהילה", היא אומרת.

אחים ואחיות מומחים הם מי שעברו הכשרה ייעודית ועומדים בדרישות סף שכוללות תואר שני, הכשרה על בסיסית, ניסיון של לפחות חמש שנים בתחום והתמחות קלינית ממושכת. אחים ואחיות אלו מקבלים סמכויות רחבות יותר בניהול מצבים רפואיים מורכבים, ביצוע הערכה קלינית, התאמת טיפול ווגם מתן מרשמים, כל זאת בשיתוף עם הרופאים. "זה לא נועד להחליף את הרופאים כמובן, אבל זה רובד נוסף שמאפשר זמינות, נגישות, הפחתת עומס על המערכת וטיפול טוב יותר".

במאוחדת, היא מוסיפה, מבקשים להפוך את המגמה הזאת ליעד משמעותי ביותר. בעוד שמשרד הבריאות הציב יעד של שישה אחוזים של אחיות ואחים מומחים עד 2028, במאוחדת שואפים להגיע לעשרה אחוזים. מבחינת וקסלר, זה ביטוי לתפיסה שרואה בהם לא רק כוח טיפולי חשוב, אלא גורם שמנהל את התמונה הרחבה של המטופל בקהילה.

"בסוף מה שנשאר זה המשפחה"

אותה התפיסה קיבלה ביטוי גם בתקופת המלחמה הממושכת. בקורונה היא הקימה את מרכז השליטה והבקרה (משל"ט) של מאוחדת, ובהמשך, בזמן המלחמה, הובילה מודלים של קשר יזום עם מבוטחים באזורי פגיעה ופינוי. במסגרת הזאת, האחיות מתקשרות מיוזמתן לאנשים באזורים אלו, שואלות לשלום מי שזקוקים לסיוע, מבררות אם פונו מבתיהם ולאן, ודואגות להנגיש להם שירותים רפואיים במקום שבו הם נמצאים. "בכל אירוע כזה, האחיות הן הגורם שמוביל את התהליכים והן חיוניות ביותר לייעול תהליך הסיוע", היא מספרת.

במערכה האחרונה מול איראן, וקסלר עצמה הייתה בניו יורק עם בתה כשהתקבלה ההתרעה באמצע הלילה. "השעה הייתה אחת וחצי בלילה בניו יורק, בערך שבע וחצי בבוקר בארץ", היא משחזרת. "בשמונה וחצי כבר כתבתי למנכ"ל שאנחנו נערכים לפתיחת המוקד ובשתיים בצהריים כבר העמדנו מוקד חירום המופעל כולו על ידי צוות האחים והאחיות שלנו, שהתגייסו במהירות". גם מרחוק, היא מספרת, המערך הופעל במהירות ומקצועיות, אחים ואחיות איישו מוקד טלפוני, יצרו קשר עם מבוטחים באזורי פגיעה ופינוי, ביררו מי זקוק לסיוע ולאן צריך להנגיש את שירותי הקופה. "בכל מלחמה, מגפה או אירוע חירום, האחים והאחיות הן הגורם המנווט שמוביל את התהליכים האלו".

"דווקא במציאות של מלחמה, כשאנשים נקרעים מהבית ומהשגרה, התפקיד הזה מקבל משמעות מיוחדת אפילו יותר. האחות לא רק מבצעת פעולה רפואית, אלא היא מחברת "בריאות לקהילה" היא מסבירה.

בעיניה, כל התחנות האלו מתחברות לאותה נקודת ההתחלה: הרצון לראות את האדם ולא רק את מצבו הרפואי. "המומחיות בטיפול תומך נותנת פרופורציות לחיים. ליוויתי הרבה אנשים ברגעים האחרונים שלהם, והרבה מהם אמרו לי את אותו הדבר: בסוף, מה שנשאר איתנו זו המשפחה. זה שיעור שאני לוקחת איתי גם כאחות, גם כמנהלת וגם כאדם".