הסיוט של מדינות המפרץ: להישאר לבד מול איראן "פצועה ונקמנית"

ההסלמה המתפתחת בין איראן למדינות המפרץ מסמנת נקודת מפנה חדה במשבר שהן ביקשו למנוע בכל דרך. ערב המלחמה נקטו מדינות המפרץ - לכל הפחות כלפי חוץ – עמדה של ניטרליות זהירה והעדפה ברורה להסדר בין ארצות הברית לאיראן. אחדות מהן אף ניסו לתווך בין הצדדים והבהירו כי לא יאפשרו שימוש בשטחן כקרש קפיצה לתקיפה נגד טהראן. ההיגיון היה פשוט: להרחיק עצמן מקו האש. איראן מצדה איימה מבעוד מועד כי כל הבסיסים והמתקנים האמריקניים בשטח המדינות ייחשבו יעד לגיטימי.

• המתיחות מגיעה לשיאה, סעודיה מאיימת על איראן בתגובה חריפה

אלא שכעת מתברר כי טהראן אינה מסתפקת בפגיעה ביעדים הקשורים לארצות הברית. הפגיעות - גם אם עד כה מוגבלות ומדודות - במתקני אנרגיה בקטאר, כווית, איחוד האמירויות וערב הסעודית ממחישות כי העימות הפך לפגיעה ישירה בעורקי החיים הכלכליים של האזור. איראן נמנעה עד כה משיתוק מלא של תשתיות האנרגיה - כפי שעשתה ב־2019 נגד מתקני ארמקו - אך יש לה את היכולת לכך והיא מאותת כעת כי אם לא יהיה שינוי היא תעשה זאת. נראה כי מטרתה היא לשגר מסר הרתעתי: להעלות את המחיר למדינות המפרץ כדי שאלו ילחצו על וושינגטון לקצר את המערכה או לשנות את יעדיה. הדיווחים על מחסור במיירטים בכמה מדינות והפניות לארצות הברית לסיוע מחזקים הערכה זו.

מעבר לממד הצבאי, ניצבת בפניהן דילמה אסטרטגית עמוקה. שש המדינות - ערב הסעודית, איחוד האמירויות, כוויית, קטאר, בחרין ועומאן - ביססו במשך עשורים את ביטחונן על המטרייה האמריקנית: נוכחות צבאית, מערכות הגנה מתקדמות וגיבוי מדיני. במציאות של מתקפות ישירות מצד איראן, הפיתוי להישען על וושינגטון טבעי ומובן.

אך בצד זאת קיים חשש כבד מ"פתיחת חשבון" ישיר עם איראן. מעורבות צבאית גלויה מצדן תסמן את המדינות כצד לוחם ותחשוף אותן למערכה מתמשכת של נקמה: פגיעה שיטתית בתשתיות אנרגיה, מתקפות סייבר, טרור ימי והפעלת שלוחים אזוריים. עבור כלכלות המבקשות למצב עצמן כמרכזי מסחר, תיירות וטכנולוגיה עולמיים - זהו איום אסטרטגי על יציבותן וחזונן ארוך הטווח.

כולן מותקפות - אבל אף אחת לא מגיבה

החשש העמוק ביותר נוגע לבלתי-נודע: האם ארצות הברית מחויבת למהלך שיביא להפלת המשטר בטהראן, או שמא תסתפק בפגיעה מוגבלת ביכולותיו ותחתור להסכם? אם וושינגטון לא תלך "עד הסוף", מדינות המפרץ עלולות למצוא עצמן מול איראן פצועה ונקמנית, ואולי אף קיצונית ונחושה יותר. תרחיש כזה עלול להוליד עימות מתמשך עם משטר שיבקש לגבות מחיר כבד ממי שנתפסו כמי שסייעו למהלך נגדו. בשל כך, הן מהססות לרדת מן הגדר: חרף התקיפות, עד לכתיבת שורות אלו הן לא ביטלו הסכמים עם איראן, לא ניתקו יחסים דיפלומטיים ולא הובילו מהלכים דיפלומטיים נגד איראן.

הפרדוקס ברור: הישענות על ארצות הברית מעניקה ביטחון מיידי, אך גם מחדדת את התלות בהחלטות שאינן בשליטתן. הן מבקשות הכרעה חדה וברורה, אך חוששות מתוצאה חלקית שתותיר אותן בחזית מול איראן זועמת. דחיפה להסלמה שתשנה את כללי המשחק או חתירה לבלימה מהירה של העימות - כל בחירה כרוכה בסיכונים עבורן.

חלק מהמדינות אותתו כי פגיעה קשה ומתמשכת בתשתיותיהן תחייב תגובה. אולם, בשלב זה הן מעדיפות כי ארצות הברית תהיה זו שתוביל את התגובה מצדן. אפשרויות הפעולה שלהן מוגבלות: מהתרת שימוש נרחב יותר בשטחן ובמרחבן האווירי עבור ארצות הברית ועד תקיפות סמליות באמצעות מטוסים או טילי קרקע-קרקע. אלא שצעדים כאלה לא בהכרח יטו את הכף, אך בהחלט עלולים להעמיק את חשיפתן לנקמה איראנית. רק אם יעריכו כי המשטר בטהראן קרוב לקריסה וכי יכולתו להגיב מוגבלת - ייתכן שיבחרו "לרדת מן הגדר" ולפעול באופן נרחב יותר נגדה.

לצד זאת, יש להביא בחשבון גם את האינטרס הישראלי. עבור ישראל, הרחבת המעורבות של מדינות המפרץ עשויה לחזק את הלחץ האזורי על איראן ולשפר את הלגיטימציה הבין-לאומית למהלך נגדה. עם זאת, ירושלים מודעת לכך שהסלמה רחבה שתפגע ביציבות האנרגטית והכלכלית של המפרץ עלולה לערער את שיתופי הפעולה האזוריים שהתפתחו בשנים האחרונות, ולפגוע בציר הפרגמטי המתהווה מול איראן. ישראל, בדומה למדינות המפרץ, מעוניינת בהחלשת איראן - אך לא בהכרח במלחמה אזורית מתמשכת ובלתי נשלטת.

בסופו של דבר, יעדן העליון של מדינות המפרץ נותר יציבות. אולם, במציאות הנוכחית, דווקא השאיפה ליציבות מחייבת אותן לנווט בין הסתמכות עמוקה יותר על ארצות הברית לבין ניסיון לצמצם חשיפה ישירה לעימות עם איראן. אין כאן בחירה נקייה מסיכונים, אלא ניהול מחושב של אי-ודאות מול עתיד אזורי מטלטל ולא ברור.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא חוקר בכיר וראש תוכנית המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אוניברסיטת תל אביב ולשעבר במל"ל