נביל שעת': "אמנון נשאר מחויב לשלום עד רגעיו האחרונים"

החברות הקרובה בין ד"ר שעת' ולפקין שחק נרקמה במסגרת הסכמי אוסלו, אז כיהן . "נפגשנו לראשונה באוקטובר 1993 בטאבה. הוא מונה אז על-ידי רבין לעמוד בראש שיחות טאבה מטעם ישראל ואני הגעתי כחלק מצוותו של ערפאת. במשך 6 וחצי חודשים היינו נפגשים יום ולילה 4-8 שעת' ביום, כמעט כל יום, מלבד סופי השבוע", הוא מספר.

באותה תקופה כיהן ליפקין שחק כסגן הרמטכ"ל של צה"ל, שעת' היה אז שליח אש"ף לשיחות בטאבה. "נהיינו חברים קרובים מאוד", מתאר שעת' את הקשר שנרקם ביניהם, "הערכתי מאוד את הכנות שלו, את האומץ שלו, את המקצועיות, והתקווה האינסופית שהייתה לו לשלום. שנינו חשנו שיש לנו מחויבות היסטורית לגרום לזה להצליח ובסופו של דבר גם הצלחנו להגיע לפתרון וליישם אותו. היעד שהצבנו לשיחות היה חצי שנה ובסופו של דבר הגענו להסכמה רק בשבועיים איחור. זה היה משא המתן היחיד שהושג בזמן שהוגדר לו והשיג בדיוק את מה שהיה אמור להשיג", הוא אומר.

"כששמעתי על מותו בכיתי"

היום הוא מתייחס לייאוש הקיים בנושא השלום מצד שני הצדדים "שנינו היינו אחראים על יישום הסכמי אוסלו והצלחנו במשימה אבל לאחר מכן רבין נרצח, מר נתניהו לקח את השלטון ושחק עזב את תפקידו. הדברים אחר כך החלו להתדרדר. ובכל זאת, שנינו נשארנו נחושים – הוא גנרל בצבא ואני פרופ' לשעבר באוניברסיטה. אבל הגנרל והמרצה הללו הצליחו להשיג שותפות נהדרת המבוססת על כנות, מקצועיות ומחויבות ותקווה בלתי נגמרת".

שעת' מספר כי הוא חש צער עמוק על מותו של ליפקין שחק: "ידעתי על המחלה. כששמעתי על מותו בכיתי. זה היה יום עצוב ביותר עבורי. יש מעט מאוד אנשים כמוהו. הוא היה אדם מכובד, אדם גדול ובן אדם בכל מובן המילה".