"בית המשפט שחרר את התוקף של אבי הנכה – בלי לשמוע בכלל את הצד שלנו"

בגזר הדין ניכר שהשופט עצמו לא מרגיש בנוח לאשר את עסקת הטיעון. בין השאר מציין השופט את מקרי התקיפה הקודמים בהם הורשע הנאשם, ואת חומרת המעשה שבתקיפת קשיש. "ספק רב בעיני אם ישנה הלימה בין העונש לו עותרת התביעה לבין מכלול המעשים בהם הורשע הנאשם", כותב השופט בגזר הדין ומציין בבירור, "אלמלא ההסדר, לא הייתי מהסס להשית על הנאשם עונש רכיב מאסר ממשי".

הותקף באכזריות – מכיוון שיצא לטייל עם הכלב

לביא סובל מ-97 אחוזי נכות בגפיים התחתונות בעקבות תאונת עבודה. לפני שלוש שנים הוא יצא לטייל עם הכלב שלו לטיול בשכונה בה הוא מתגורר ביבנה, מה שלא מצא חן בעיני אחד משכניו. "אבי נתקל עם הכלב בבחור שאיים עליו כבר בעבר וביקש ממנו לא לעבור ליד הבית שלו, כי הוא נושא כלבים", מספר בנו שביקש להישאר בעילום שם, "באותו יום הוא החליט לממש את איומיו. "מדובר בבחור בן 38 בשעתו. אבי חלף ליד ביתו, ואז אותו בחור בדיוק הגיע עם הרכב שלו, עלה על המדרכה, יצא מהרכב והתנפל על אבא שלי. הוא הכה אותו נמרצות. הוא היה חסר אונים, התוקף הכניס לו אגרוף והפיל אותו על הכביש, הוא אדם מאוד שברירי, הוא שכב על הארץ ולא יכול היה לזוז. התוקף עוד לקח ארגז הטיח אותו בו, ואז מיהר להיכנס לביתו וסגר אחריו את השער".

לטענת לביא, התוקף השאיר אותו פצוע ושרוע על הכביש, מבלי להזעיק עזרה. "אבי לא יכול היה לקום בשל נכותו", מסביר הבן, "הוא נשאר שם זמן מה, עד שבמקרה קרוב משפחה עבר באזור וראה מרחוק אדם על הכביש. הוא התקרב וראה שזה אבא שלי, שאל מה קרה ומיד הזמין משטרה".

בנו של לביא צירף לתביעה תמונות של אביו לפני ואחרי התקיפה בכדי לחזק את טיעונו, בנוסף לתעודות רפואיות שמוכיחות לטענתו שהתקיפה גרמה לחבלה של ממש, "אבל בסופו של דבר הבן אדם הזה קיבל פרס, הם החליטו במקום להאשים אותו בעבירה שביצע, להאשים אותו בעבירה פחותה בהרבה, של תקיפה בלבד". בין השאר, טוענים במשפחה כי בעסקת הטיעון לא הוזכרה הטחת הארגז על לביא, וכי לא ניתנה להם ההזדמנות להשמיע את דבריהם בבית המשפט. "אף אחד לא ייצג אותנו בכלל לא ידענו שזה קורה. ניסינו לערער, הגעתי לפגישה דחופה עם הפרקליטות, הבטיחו לי שינהגו בו בחומרה וייסוגו מההסכם, אבל בכל זאת העסקה נחתמה. זה מקומם, כתבתי מכתבים, וקיבלתי רק תשובות לקוניות".

"השתקפות פני החברה הישראלית"

אדישות המערכת כפי שהיא מתוארת על ידי בנו של לביא המשיכה כאשר משפחת לביא כלל לא עודכנה בעסקת הטיעון הנרקמת מתחת לאפם. "לא היה לי מושג", בנו של לביא אומר בכעס, "אף אחד לא עדכן אותנו שמתגבשת עסקת טיעון. על הדרך אחרי שביררנו מה קורה גילינו שאיחדו לו כמה תיקים, וגם יתר קורבנות העבירה בתיק לא ידעו שיש עסקת טיעון. כולם אנשים מבוגרים בגילאי 60 פלוס. זה לא ייאמן שתיקים כאלו נסגרים על ימין ועל שמאל מחוסר עניין לציבור. זו השתקפות פני החברה הישראלית".

כאמור, שופט בית משפט השלום ברחובות, לא הסתיר את חוסר הנוחות שלו מהסדר הטיעון, אך בכל זאת, בית המשפט קיבל את העסקה שהציעה התביעה, כאשר השופט מציין את "הפסיקה העקבית בדבר כיבוד הסדרי טיעון, והכלל שבית המשפט לא ישים עצמו רשאי יותר מהתביעה". העונש המוסכם: 400 שעות עבודה לציבור, תשעה חודשי מאסר מותנים למשך שלוש שנים ופיצוי של 5,000 שקלים למתלונן לביא.

"הקורבנות הם אנשים שקופים בפני המערכת"

אם נראה שחוסר הצדק זועק לשמיים במקרה של התקיפה של לביא, יש מי שסבורים שהמקרה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע. "אם המשפחה של לביא לא הייתה נאבקת, התיק היה נסגר והופך להיות עוד אחד ממיליון תיקים שאנחנו לא שומעים עליהם", אומרת עו"ד דנה פוגץ' ממרכז נגה לנפגעי עבירה, הקרייה האקדמית אונו ומוסיפה בציניות: "אף אחד לא חושב בכלל מה קורה עם התיקים הלכאורה קטנים האלה, בסך הכל אדם נכה שהרביצו לו שנשאר עוד יותר נכה. ביג דיל".

מקרה קיצון שני שמציעה עו"ד פוגץ' הוא בו בית המשפט לא היה מקבל את הסדר הטיעון: "שופטים במדינת ישראל מקבלים הסדרי טיעון מכח בית המשפט העליון כאילו שזה חוק מדינה, כבר למעלה מעשר שנים שמנסים לחוקק חוק שיסדיר את הנושא ולא מצליחים. הסדרי טיעון זה כלי נפלא לכולם, זה נהדר לפרקליטות או לתביעות, זה נהדר לבית המשפט, זה נהדר לנאשם - רק לא נהדר לנפגעים, שהם ממילא החוליה החלשה ביותר בכל השרשרת הזאת של המשפט הפלילי".

עו"ד פוגץ' בטוחה שהתוקף של משה לביא היה צריך לקבל עונש מאסר "אבל השאלה הראשונה במשפט הפלילי היא על מה מעמידים לדין, וכאן ברגע שהתביעות החליטו להעמיד לדין על עבירה לא נכונה, במקום על תקיפה שגורמת חבלה העמידו אותו לדין על תקיפה סתם, העונש עליה יותר קל ופה המחדל הראשוני", מסבירה עו"ד פוגץ', "התביעה הלכה לטובת הנאשם. הבעיה כאן היא לא רק העונש אלא העובדה שבעצם עבור הנפגע - המערכת מתעלמת מהנזק שלו. הוא אדם שקוף, אדם שלא רואים אותו, ושכן רואים אותו מסבירים לו שהוא מפריע להם לעבוד".

אלא שהביקורת של עו"ד פוגץ' לא עוצרת בבית המשפט, אלא מגיעה עד המשטרה – הנקודה הראשונה במערכת שהתעלמה מהקורבן. "מהרגע הראשון היה ברור לקורבן ולמשפחתו שהם אלו שמטרידים את המערכת, הם דורשים מהמשטרה לעבוד, דורשים כתב אישום, דורשים שמי שפגע במשה לביא יעמוד לדין. התשובה שהמשפחה קיבלה מהרגע הראשון היא תחושה שבשפה המקצועית אנחנו קוראים לה קורבנות משנית – בפעם הראשונה העבריין פגע בך, בפעם השניה מערכת המשפט. אתה מרגיש שאתה לא אזרח מהשורה שמשלם מסים והמדינה צריכה להגן עליו. אתה מרגיש שאתה מפריע למערכת המשפט בעצם זה שאתה דורש איזהשהו סוג של צדק. הבן שלו היה צריך להלחם, קצת בעזרתנו אבל בעיקר בזכות עצמו, בכדי שיוגש כתב אישום. מערכת המשפט עשתה כל דבר כדי שהעבריין לא ישלם את המחיר על מעשיו - על תקיפת קשיש. תביעות המשטרה עשו עבודה יותר טובה בלהגן על העבריין מאשר כל סניגור, ואלמלא המאבק של בנו של לביא - התיק הזה היה נסגר או נגנז או שהעונש היה קליל אפילו יותר".

מדי שנה, מספרת עו"ד פוגץ', נפגעים בסביבות 70 אלף אזרחים מעבירות אלימות. לא לכולם יש ילדים שיכולים להילחם בשבילם, והרבה מהתיקים האלה נסגרים ונעלמים ונפגעי העבירה לא מקבלים שום סוג של צדק. "בתיק הזה היו מתלוננים נוספים נגד אותו עבריין, אנחנו לא יודעים מי הם או מה קרה להם", אומרת פוגץ', "אני חושבת הרבה על האנשים האלה, הנפגעים שלא מיוצגים ושאין מי שיעזור להם ושמעדיפים לכלוא את עצמם בבית מאשר להתעמת שוב עם העבריין או לנסות להלחם נגדו, המדינה אמורה לעשות את זה, בשביל זה אנחנו משלמים מסים".

מהמשטרה נמסר בתגובה, כי "גזר הדין ניתן באפריל 2013 וסוקר בתקשורת, התביעה המשטרתית למדה את גזר הדין וביצעה הפקת לקחים".

בשבועות הקרובים נביא כאן ב-mako את הסיפורים של האנשים מאחורי עסקאות הטיעון

>> האם ישראל בדרך להיות אלופת העולם בהסדרי טיעון?