"אני אוהבת את השפה העברית. לכל מילה יש משמעות עמוקה. לפעמים אני אוהבת לשבת עם ספר דקדוק וללמוד את המקור של המילים - את השורשים, הבניינים", מספרת ניקה גורארי, מתמודדת הכוכב הבא שהדהימה את רותם ואסי כשסיפרה להם שהיא בסך הכל שנתיים בארץ ולמדה לדבר עברית לגמרי לבד, אם לא מחשיבים את ספרי הדקדוק כמובן.

גורארי, שעוד לא החליטה איך לאיית את שם משפחתה בדיוק ואם יהיה זה גור ארי, גור-ארי או גורארי, כבשה את המסך ואת צופי "הכוכב הבא" בחיוניות וחינניות שקשה להתעלם מהן. היא עלתה לישראל לפני קצת יותר משנתיים ממוסקבה, עיר הבירה של רוסיה. גורארי מספרת שכבר שם תכננה לעצמה את העתיד בישראל כשהייתה נכנסת לאתרים של אוניברסיטאות ובתי ספר ישראלים כדי להבין היכן תלמד. את המילים והמשפטים שהיו באתרי האינטרנט של מוסדות הלימוד הייתה מתרגמת באמצעות גוגל טרנסלייט, וכך קיבלה החלטה ללמוד בבית הספר למוזיקה "רימון".

(בתמונה נראית ניקה עם משפחתה בהרכב כמעט מלא)

"תמיד רציתי לעבור לארץ. הגעתי לישראל בפעם הראשונה בגיל שנתיים לביקור עם הוריי ומאז בכל פעם שביקרנו רציתי להישאר. מילדות ידעתי שזה הבית שלי ושאני מרגישה כאן הכי טוב. זו תחושה פנימית שקשה להסביר. הכל מרגיש לי טבעי ושזה המקום שלי".

למרות שאת נמצאת כאן לגמרי לבד וכל המשפחה שלך נשארה במוסקבה?

"כן. אני מרגישה כאן בבית אבל ברור שיש געגועים. ההורים שלי בסדר, אבל לאנשים בגילם זה כבר קשה לעבור. הם גם לא יודעים את השפה וזה לא פשוט לעזוב. אני מקווה שהמצב הכלכלי ברוסיה ישתפר ואז יהיה להם טוב יותר".

מה עם האחים?

"יש לי אחות בת 15 שלומדת בבית ספר ועוד אח בן 7 שהתחיל השנה ללמוד בכיתה א'. אני ממש מתגעגעת אליהם והם באים לבקר אותי בקיץ והיו רוצים לעבור לישראל כשיהיו גדולים".

למרות שגדלת במוסקבה, לא הרגשת שהיא הבית שלך.

"כן, לגמרי. כשאני נוסעת לבקר במוסקבה אני מרגישה כמו תיירת. תמיד הרגשתי שם זרה. זו לא המנטליות שלי. כל האווירה שיש שם לא מרגישה לי טוב. זה לא שלי. וגם הקור הזה ואנשים קרים וכולם תמיד בסטרס".

גם בישראל

"נכון, אבל שם זה סטרס אחר. למשל, כשהייתי מחייכת במטרו אנשים חשבו שאני משוגעת. פעם אחת צחקתי והיה לי מצב רוח ממש טוב. פתאום בא אליי גבר והתקרב אליי ושאל אותי בקול מאיים "מה את צוחקת? את צוחקת עליי?". כמעט עשיתי פיפי בתחתונים".

"חברים שלי במוסקבה מפחדים להגיד שהם יהודים"

גורארי מספרת שלא בכך הסתכמו הסיפורים הלא נעימים ממוסקבה. גם היא כמו יהודים רבים המתגוררים בחו"ל - חוותה אנטישמיות ואלימות רק כי היא יהודייה.

"כשהייתי בת 13 נסעתי לבד באוטובוס. תמיד הייתה עליי שרשרת של מגן דוד למרות שזה היה מסוכן. אני חושבת שלא הייתי מודעת לכמה זה מסוכן, והמשכתי להסתובב עם השרשרת. באותו יום באוטובוס, שהיה מלא עד אפס מקום בא אליי מישהו ופשוט התחיל לצרוח עליי לים כולם. הוא אמר לי שאני צריכה למות, שהמשפחה שלי צריכה למות, שהעם שלנו היה צריך למות במלחמת העולם השנייה והוא פשוט לא עזב אותי עד שהאוטובוס עצר בתחנה הבאה". עמדתי המומה ורועדת אבל אף אחד לא עשה כלום. פשוט עמדו והסתכלו. ירדתי בתחנה והתחלתי לרוץ. לא יודעת לאן, פשוט רצתי".

היא מספרת שאנטישמיות בהחלט קיימת ברוסיה ושאף אחד לא נוקף אצבע, גם לא הרשויות. "החברה והמדינה לא באמת מתעסקות עם האנטישמיות. היא לא מעניינת אותם. יש הרבה אנשים שעדיין סובלים מזה ויש לי חברים יהודים במוסקבה שמפחדים לומר שהם יהודים. אם הם יגידו יכולים לפגוע בהם מבחינת יחס שיקבלו או אפילו זכויות".

שם, בגיל 13, הבנת שאת עולה לישראל?

"אני חושבת שכן. שם התקבלה ההחלטה, בגלל החוויה המטלטלת הזו שהפחידה אותי. הבנתי שעליי לעזוב ברגע בו יתאפשר לי ועשיתי את זה מיד אחרי שסיימתי את לימודיי בתיכון". 

גורארי מופיעה היום עם הרכב מוזיקלי שבנתה, לומדת ברימון שנה שלישית ומלמדת שיעורים פרטיים במוזיקה, פיתוח קול, אנגלית ורוסית. היא עברה לגור עם בן זוגה לא מזמן, לפני כן התגוררה בדירת שותפות ברמת-גן וכשהגיעה לארץ הייתה זו דירה מטעם הסוכנת היהודית ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. "זה בניין שכמעט כולם בו עולים חדשים. הייתי שם חודשיים עם עוד מישהי בחדר והיה נחמד ממש", היא מספרת. "כשעברתי לגור עם השותפות לא היה לי הרבה כסף ופרסמתי פוסט בפייסבוק ובו כתבתי שאשמח לקבל כתרומה ריהוט שאנשים לא צריכים. את לא מבינה את הכמויות של אנשים שרצו לעזור והביאו לי דברים הביתה. ספות, שולחן, כיסאות – הכל. כזה טוב לב לא ראיתי. הייתה אפילו אישה מרוקאית שהגיעה עם מגש עמוס מאכלים טעימים, סתם כדי לעשות לי טוב".

קבלת פנים מדהימה

"ממש. הרגשתי שאני בחלום. לא ידעתי מה יקרה כשהגעתי לארץ. הרי לא היה לי פה אף אחד שאני יכולה לדבר איתו ופתאום יש מלא אנשים שלא מכירים אותי ורק רוצים לעזור לי. זה היה מדהים".

הישראלים הפתיעו אותך?

"אני חושבת שכן. לא רק שהייתי בשוק מקבלת הפנים, אלא גם מההתנהגות באופן כללי. לא האמנתי שאנשים צועקים אחד על השני ברחוב, לא הבנתי מה הקטע. אחרי זה הבנתי שזו המנטליות פה. שאנשים הם ממש טובים ומוכנים לעזור, וזה מה שהכי חשוב פה. אין את זה ברוסיה. אין דבר קרוב לזה בכלל".

מה השלב הבא?

"אני כותבת שירים בעברית ובקרוב ייצא השיר הראשון שלי שנקרא "הימים בסדר". זה השיר הראשון שכתבתי בעברית ונכון לעכשיו הוא גם האהוב עליי".

האופטימיות והחיוביות שלך מוכיחות את עצמן למרות שלא עברת לשלב הבא?

"כנראה. לא יודעת. אני לוקחת דברים בצורה חיובית. לא משנה מה יקרה אני יודעת שאסתדר".