אתמול בלילה נפתחה האולימפיאדה בריו. ישראל שלחה משלחת של ספורטאיות וספורטאים מצוינים, אבל אני תוהה מה היה קורה אם היינו שולחים 470 נציגות ונציגים, במקום 47. 

כולנו יודעים שבחלק מהמקומות בעולם תדמיתה של ישראל לא חיובית במיוחד. תנועות החרם קוראות לפגיעה כלכלית, תרבותית ואקדמית בנו, נתונים שקריים על ישראל מוצגים כעובדות, שבוע האפרטהייד משגשג בקמפוסים והאנטישמיות חוגגת ברשתות החברתיות. עכשיו, דמיינו מצב בו הייתה לכם גישה ישירה למאות מיליוני אנשים ברחבי העולם (שאפילו די סקרנים לשמוע מה יש לכם להגיד) להם אתם יכולים לספר ככל העולה על רוחכם על ישראל.

החל מהיום ולאורך שלושת השבועות הקרובים, יש למדינת ישראל האפשרות לשפר פלאים את תדמיתה, אבל נראה שפספסנו את חלון ההזדמנויות הנפלא שנפתח באולימפיאדה. יכולנו לעשות שם הסברה מצוינת, דרך הישגינו הספורטיביים הגבוהים.

ניצן סניור
ניצן סניור שניאור

הספורט הוא פלטפורמה מדהימה לבניית תדמית חיובית של מדינה. קחו לדוגמה את ליטא באולימפיאדת ברצלונה 92' ופריצתה לתודעה הציבורית. זה קרה לא מעט בזכות הגרייטפול דד, שתמכו במדינה הצעירה עם תלבושות בלתי נשכחות ומסר של רעננות, תקווה ואופטימיות. בזכות זה ליטא החלה להיבנות כמדינת ספורט רגע אחרי המלחמה בבלקן, והיום היא נמצאת במקום לא רע בכלל מבחינה תדמיתית. אגב, זה נכון גם לגבי סרביה.

אפשר לדבר גם על קרואטיה, המדינה הקטנטנה שמונה ארבעה מיליון תושבים בסך-הכל, אשר בנתה זהות לאומית ספורטיבית סביב הכדורגל. כמוה גם ברזיל – על הפשע, הסמים והעוני שבה, שעדיין נחשבת לבירת הכדורגל העולמית. ומה עובר לכם בראש כשאתם חושבים על הבהאמס? יוסיין בולט. ואפשר גם לקחת את זה למקום התרבותי – עם נדבר על ג'מייקה, בה השם "מארלי" הפך להיות גדול יותר מהמדינה עצמה.

 

ספורט ככלי הסברתי

הסברה טובה אפשר לעשות במספר צורות, ולשאלה כיצד לעשותה שתי גישות עיקריות: יש שיאמרו שהמפתח לשכנוע ושינוי דעת קהל הוא במתקפה חזיתית נגד התעמולה הפלסטינית, והתמודדות מדויקת וחסרת פשרות עם הטיעונים השקריים על ישראל. זה אומר להתעסק ב"הארד-קור" של הסכסוך הישראלי-פלסטיני: פיגועים, כיבוש, אפרטהייד, פליטים, טרור, התנחלויות ועוד נושאים שלא תמיד נעים לדבר עליהם.

גישה אחרת אומרת שעלינו להציג רק את מה שטוב: המצאות, סטארטאפים, פרסי נובל, דו-קיום, מקומות יפים והיותנו מרכז חשוב עבור שלוש הדתות המונותאיסטיות. יש עוד הרבה דברים נפלאים בישראל, והתפיסה הזו מקדמת אותם עם חיוך על הפנים ומטקה ביד.

התפיסות אינן מנוגדות אחת לשנייה ואפשר לעשות בדיפלומטיה ציבורית קצת מזה וקצת מזה, אך יש דבר אחד עליו כולם מסכימים והוא קהל היעד האולטימטיבי עבור ההסברה והוא האנשים שעוד לא בחרו צד. כאשר אנו רוצים להטות עמדות של אנשים לכיווננו, יהיה לנו הכי פשוט לעשות את זה עם מי שלא יודע כלום, "טאבולה ראסה".

האצן יוסיין בולט (צילום: גלובס)
יוסיין בולט. אולי גם אנחנו יכולים לטפח יוסיין משלנו | צילום: גלובס
חלק מה"טאבולה ראסה" יהיו אלה שיצפו באדיקות בריצת 100 ויקוו לשיא עולמי חדש, הם אלה שישבו מרותקים מול המסך ב-400 מטר מעורב ויתהו אם יש יורש למייקל פלפס והם יחשבו כמה שעות אימונים ביום דרושות למתעמלת הסינית כדי להגיע לביצועיה המהפנטים על הקורה. אלה שלא נוקטים שום עמדה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני יזכרו את ה"הבה נגילה" של אלי רייזמן ובפעם הבאה שישמעו את השיר בחתונה של חברים או בסרטון הסברה ישראלי – תהיה להם הרגשה טובה.

לצערי הרב מאוד, אין דרך יפה לומר זאת – אבל ההישגים של ישראל בספורט עלובים. ישראל משקיעה מיליונים במאבק ישיר או עקיף ב-BDS, אבל למה שחלק מהמיליונים האלה לא יעברו להשקעה בספורט כדי שבאולימפיאדה הבאה תייצג אותנו משלחת ענקית שתחזור לישראל עם יותר ממדליית זהב אחת?

 

השקעה ארוכת טווח

ולכן, על מדינת ישראל להשקיע יותר בספורט התחרותי. מדובר בכלי הסברתי מעולה - אבל כזה הדורש סבלנות. עלינו לדעת שאת התוצאות לא נראה באולימפיאדה הבאה ואולי גם לא בזו שאחריה, אלה בעוד עשרים ושלושים שנה, כשתהיה כאן תרבות ספורט מפוארת באמת עם מאות ספורטאים שמדורגים גבוה בעולם. אי אפשר להשקיע ואז להפסיק, או לצפון שהיוסיין בולט שלנו יוולד תוך שנה. כן, כמובן שזו אפשרות שנשב ונחכה לפנומן אולימפי שיטופח תחת כנפיה של ישראל, אבל בינינו? הסיכוי נמוך עד אפסי.

מה שאני אומרת בצורה ברורה הוא להשקיע עוד ביסודות ולחזק את המגמה הקיימת של הבנה כמה הספורט חשוב. לתת עוד משאבים לחינוך הגופני בבתי-הספר, לבניית מגרשים, אולמות, טיפוח מאמנות ומאמנים, מתן אפשרות לספורטאים הטובים להפוך את זה למקצוע - ולא להיות מקצועיים בגיוס תרומות בהאדסטארט... אז למה שלא יהיו לנו הרבה יותר כאלה:

ישראל יכולה לעשות את זה.
היא יכולה ללמוד מאיסלנד על המהפך שלה בכדורגל, ולכוון לא רק לאולימפיאדה אלא גם לתחרויות ספורט נוספות כמו המונדיאל. הספורטאים והספורטאיות שלנו הם ה"ג'וקרים" שלנו בעולם. תתפלאו - אפילו יותר מבר רפאלי או גל גדות. אלכס שטילוב ונטע ריבקין הם אלה שיכולים להראות למיליארדים ברחבי העולם שישראל היא הרבה מעבר למדינה בקונפליקט. תוסיפו להם עשרות ספורטאים ישראלים שיזכו במדליות ויהיו המובילים בתחומם והאהדה אליהם תיתרגם לאהדה לישראל. אנחנו ניתפס כמדינה חיובית ומצליחנית – בדיוק כמו שעשינו עם ה"סטארטאפ ניישן".

בשורה התחתונה, הספורט יכול להפוך למקור אמיתי לגאווה ישראלית, ואם יושקעו בו הרבה יותר משאבים, אין מצב שלא נצא מנצחים. השאלה היא מה אנחנו רוצים שיזכור רואה החשבון מהמבורג, שעקב באדיקות אחרי המשחקים האולימפיים. את הפנים של פוליטיקאי עייף, חייל במלחמה, או כמו במקרה של קרואטיה, את ג'וקוביץ מחייך? נדמה לי שהתשובה ברורה. 

ובהצלחה לכל הספורטאיות והספורטאים המוכשרים שלנו!

>> מחכים לכם בפייס
>> הסרטון על תל-אביב שאסור לכם לפספס