מגשרים על פערים: איך מנהיגות צעירה פועלת לחיבור בין קהילות וצמצום אי שוויון בחברה הישראלית

בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, החברה הישראלית מתמודדת עם שבר עומק שלא ניתן עוד להתעלם ממנו. הפערים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים התרחבו. תחושת הניכור בין הקבוצות באוכלוסייה הלכה וגברה והאתגרים במרחב המשותף הפכו בוערים מתמיד. אבל בתוך כל אלו, קמה שכבת מנהיגות צעירה, שפועלת לא רק כדי לשרוד את המציאות אלא כדי לשנות אותה מבפנים.

צעירות וצעירים מכל רחבי הארץ, ובפרט מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית, מקימים יוזמות, מובילים קהילות, פועלים במרחבים ציבוריים ובאקדמיה ומתוך הפעולה היומיומית שלהם נרקם סיפור חדש. זהו סיפור של חיבור, של גישור, של רצון להקשיב, להכיל ולבנות גשרים גם כשזה נדמה כמעט בלתי אפשרי.

בין אם מדובר ביוזמות לשיח בין דתיים לחילונים, פרויקטים לחיבור בין יהודים לערבים, עמותות לקידום צדק חברתי או התארגנויות קהילתיות בתוך יישובים מעורבים. דפוס חוזר עולה מן השטח: הדור הצעיר לא מפחד מהמורכבות, אלא מתעקש להתמודד איתה. הוא לא שואף למחוק הבדלים, אלא לייצר ביניהם הבנה. הוא לא בורח מהקונפליקט, אלא מחפש בו משמעות.

החיבורים שלא לומדים עליהם בשום סילבוס

ד"ר חגית שחר, מומחית לחינוך וחברה, הסבירה בריאיון למכון שחרית בשנת 2022: "המנהיגות הצעירה בישראל היום לא נולדת רק מהאוניברסיטה או מתנועות הנוער היא נולדת גם מתוך כאב, מתוך חוויה של הדרה, ומתוך בחירה להפוך את החוויה הזו לכוח מתקן". לדברי שחר, החיבור בין זהות אישית לבין פעולה חברתית הוא מה שהופך את המנהיגות הצעירה כיום לעמוקה ומשמעותית יותר.

הייחוד של המנהיגות הזו הוא בעובדה שהיא לא מבקשת הובלה לשם הובלה. לרוב, לא תמצאו את הדמויות הצעירות האלו בכותרות החדשות. הן עסוקות מדי בעבודה היומיומית; במפגש עם קבוצות שלא מדברות זו עם זו, בניסיון לחבר בין מוסדות לקהילות ובתרגום של אידיאלים לשטח. העשייה הזו פעמים רבות מתבצעת תוך כדי תנועה, בלי תקציבים גדולים ובלי תשתיות מסודרות. מה שמחזיק אותה זו תחושת שליחות עמוקה והכרה בכך שאין לנו את הפריבילגיה לוותר.

גם בתוך מערכת החינוך מתפתחות יוזמות של תלמידים ומורים שמבקשים להכניס מורכבויות לתוך הכיתה: לא רק היסטוריה אחידה, אלא סיפורים מגוונים. לא רק ציונים, אלא גם שיח על ערכים. התלמידים עצמם במיוחד בתיכונים בפריפריה מביאים עמם קולות חדשים. הם שואלים שאלות על צדק, על שוויון, על ייצוג. הם לא מחכים לשיעור באזרחות הם מבקשים את האזרחות כבר עכשיו.

דוגמה לכך ניתן למצוא בפרויקט "מפגשים מרובעים" שמתקיים בגליל, בו צעירים יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים לומדים יחד על נרטיבים היסטוריים מגוונים, משתתפים בפעילות קהילתית ומפתחים כישורי גישור ותקשורת בינתרבותית. בפרויקט משתתפים בני נוער מכפרים וערים שונות, והוא נולד מתוך צורך מקומי שעלה מהשטח.

המלחמה האחרונה העמידה את המתח החברתי בישראל בנקודת רתיחה. בתוך ימים ספורים, קהילות מעורבות התפרקו, דעות מוקצנות קיבלו לגיטימציה ציבורית והתחושה של "אנחנו והם" חצתה לא רק מגזרים אלא גם בתים. דווקא על רקע זה, הדחיפות בטיפוח מנהיגות צעירה שמאמינה בגשר ולא בחומה ברורה מתמיד.

תיקון שקט, השפעה מתמשכת

וזה לא רק עניין של אידיאלים, המנהיגות הזו גם מצליחה. אמנם לא תמיד בקול רם, אבל באפקט מצטבר. יוזמות שנראות קטנות מייצרות השפעה מתמשכת: מתנדבת אחת שמלווה משפחה במצוקה, קבוצה קטנה שמחברת בין בני נוער מרקעים שונים, יוזמה מקומית שמחברת בין עסקים יהודים וערבים. זה לא מהפכה בין לילה זו שבירה סבלנית של החומות שמפרידות בינינו.

ובתווך, ארגונים שפועלים לחיזוק המנהיגות הזו כמו שותפויות אדמונד דה רוטשילד מעניקים לצעירים כלים, הכשרה וליווי ומאפשרים להם להפוך את הרצון להשפיע לעשייה יומיומית. לא מדובר רק בלימוד עיוני, אלא בבניית תשתית אנושית שמאפשרת לכל אחד ואחת להביא את עצמם עם הזהות, המורכבות והשאיפה לעתיד אחר.

אם יש לקח אחד שהשנה האחרונה לימדה אותנו, הוא שלא ניתן להשאיר את תיקון החברה בידי דור אחד בלבד. הדור הצעיר לא רק מוכן לתפוס אחריות הוא כבר עושה זאת. אבל הוא לא יכול לעשות את זה לבד. כדי שהיוזמות הקטנות יגדלו, שהשיח יורכב ושמרחב משותף באמת יהיה אפשרי צריך לבחור לתת אמון, לתת מקום, לתת להם גב.

המשמעות של הובלה חברתית היום איננה שמורה רק לנבחרי ציבור או לבכירים במוסדות. היא מתרחשת באולפני רדיו קהילתיים, במפגשים בין שכנים, בפעילויות נוער במרכזים מקומיים ובקבוצות יוזמה שמתכנסות בזום. אלו הן זירות ההשפעה החדשות ודווקא בהן טמון הפוטנציאל הגדול ביותר לשינוי. מובילים צעירים לומדים לראשונה איך לתרגם רעיון לפעולה, איך להקשיב למי ששונה מהם ואיך לא לפחד מתהליך ממושך. הם מבינים ששינוי חברתי הוא אינו תוצאה של אירוע דרמטי, אלא של התמדה. הם בוחרים לפעול באומץ גם כשאין לכך הכרה מיידית, כי הם מאמינים שהחברה שלנו ראויה לטוב יותר.

עלינו, כחברה, מוטלת האחריות להושיט להם יד. לא כדי לכוון אותם, אלא כדי להעצים אותם. להקשיב למה שהם כבר יודעים ולתת להם את המרחב לפעול, לטעות ולבנות משהו חדש, לא עבורנו אלא יחד איתנו.

בישראל של אחרי המלחמה, זו כבר לא שאלה של האם אלא של איך ומתי. אבל כדי להגיע לשם דרוש מאמץ משותף של כל חלקי החברה. לא די באמונה בכוונות טובות צריך לעבור מהצהרות לעשייה. צעירים רבים כבר עושים זאת מדי יום: מייצרים שותפויות מקומיות, משנים את השיח ברשתות, משפיעים מבפנים על מערכות חינוך, רווחה, שלטון מקומי ועמותות. כל אחד מהם הוא חלק ממארג שהולך ונבנה, קו תפר חדש בין קהילות שבעבר לא ראו זו את זו.

כדי שהמגמה הזו תתעצם, נדרש גיבוי מערכתי אמיתי. נדרשת הכרה בערך של יוזמות מקומיות, השקעה בהכשרה ובהנגשת כלים ומתן מקום אמיתי למנהיגים צעירים סביב שולחן קבלת ההחלטות. אלו לא רק ״הנוער של המחר״ הם כבר מובילי ההווה. אם החברה הישראלית רוצה לצעוד לעתיד יציב ומכיל יותר עליה להפסיק לפחד מהשוני ולהתחיל ללמוד ממנו.

יש על מי לסמוך

העוצמה של הדור הצעיר לא נובעת רק מהאנרגיה והחדשנות שלו, אלא מהיכולת לראות את הזולת באמת. כשצעירים בוחרים לשים את עצמם בעמדה של הקשבה, של גישור, ושל פעולה קהילתית, הם לא רק בונים עתיד אחר הם משקמים אמון שנשבר. והאמון הזה, יותר מכל דבר אחר, הוא הבסיס שעליו אפשר לבנות חברה יציבה וצודקת יותר. מול כל מי שמרים ידיים, הם מציבים יד מושטת ויש בהם לא רק תקווה אלא גם תעוזה ואחריות אמיתית.