לא רק תשתיות: שיקום הפריפריה תלוי בצעירים שיבחרו להישאר

כבר עשורים ארוכים שהמרחבים הצפוניים והדרומיים של מדינת ישראל מתמודדים עם פערים מובנים: חברתיים, כלכליים, תשתיתיים ודמוגרפיים. עוד הרבה לפני מלחמת חרבות ברזל, הצפון והדרום סומנו כאזורי פריפריה מוחלשים, עם זמינות מוגבלת לשירותי בריאות, תחבורה, השכלה גבוהה ותעסוקה איכותית. המלחמה, שהביאה עימה הרס פיזי כבד ופינוי של קהילות שלמות, לא רק העמיקה את הפערים, אלא הציבה בפני המדינה אתגר מסוג חדש: שיקום חברתי מלא באזורים שנמצאים במצוקה כרונית, על גבול הייאוש.

בתוך ההקשר הזה עולה שאלת המפתח: מה יעצב את עתיד האזורים הללו? האם ניתן לשקם חבלי ארץ שלמים רק באמצעות תשתיות ובנייה פיזית? ואם לא – מהו הרכיב האנושי שבלעדיו שום שיקום לא יחזיק לאורך זמן?

במציאות שבה חלק מהיישובים נהרסו כליל, קהילות התפזרו, והחיים נעצרו, ברור יותר מאי פעם: המנוע המרכזי לצמיחה מחודשת של הצפון והדרום הוא האנשים עצמם. ובתוך כך, דווקא הצעירים. אלו שנמצאים ברגע ההכרעה: האם להישאר? האם לחזור? האם לבנות את עתידם דווקא כאן?

צעירים נושאים על כתפיהם לא רק את חייהם הפרטיים, אלא גם את התקווה הציבורית. הם עתידים להקים משפחות, להשתלב בשוק העבודה, להשפיע על מערכת החינוך המקומית, ולהתייצב במוקדי ההובלה החברתית והקהילתית. גישת ה־bottom-up , הרואה בצעירים את מוקד ההשפעה המרכזי על מרחבים פריפריאליים, זכתה לחיזוק בעשרות מקרים בעולם. כך למשל, באירלנד, תוכניות פיתוח ששילבו צעירים בתכנון והובלה של מיזמים כלכליים וחברתיים הביאו לצמיחה אזורית מואצת. בפורטוגל ובספרד, השקעה בהכשרות מנהיגות צעירה בלמה את ההגירה השלילית מהפריפריה – ואף הפכה את המגמה.

בישראל, ככל שהצעירים מרגישים שייכות למקום – כך עולה הסיכוי שיבחרו בו. חיזוק תחושת השייכות הזו תלוי במקביל בהשקעה בתשתיות רכות: חינוך איכותי, אפשרויות תעסוקה, פתרונות דיור, ונראות של הנהגה מקומית צעירה. במילים אחרות – בניית קהילה.

את העיקרון הזה מיישמים בשטח צעירים כמו יוגב דרור ואבישג מלול – שניהם חברים בתוכנית שגרירי רוטשילד, כל אחד מהם פועל מתוך האזור שבו גדל, ומתוך הבנה שהשינוי לא יגיע מבחוץ – אלא מתוכם.

"הדור שלנו לא מדבר שינוי. הוא פשוט עושה"

יוגב דרור, בן 28, נשוי, מתגורר בדרום. בוגר תכנית שגרירי רוטשילד ביחידת באר שבע, וכיום מנהל את אזור הדרום בארגון "קדמה – התיישבות צעירים". במסגרת תפקידו הוא מקים ומלווה כפרי סטודנטים, קומונות ש"ש וכפרים לחיילים משוחררים בעוטף עזה וביישובים נוספים באזורי עדיפות לאומית.

מה אתה מקדם כיום כחלק מהעשייה הציבורית בדרום?

"במסגרת התפקיד שלי, אני פועל לקידום התיישבות צעירים ביישובים שנפגעו משמעותית: כאלה שחוו פינוי, טלטלה ובנייה מחודשת. הכפרים שאנחנו מפעילים משתלבים בלב הקהילה: דרך חונכויות לילדים, מפגשים עם ותיקים, עבודה חקלאית, חינוך, הפקת אירועים. ומה שיפה זה שגם אחרי תקופות של פינוי או חזרה, הקשרים שנוצרים בין הצעירים לתושבים נשארים חזקים. הם מקבלים משפחות מאמצות, נקשרים לאנשים, למקום, לאדמה ומפתחים זיקה עמוקה".

איך התחיל המסלול שלך בתוך העשייה הזו?

"במהלך הצבא נפצעתי קשה, דבר שגרם לי לוותר על מסלול קרבי שתכננתי שנים. בזמן שחברים שלי נערכו ללחימה, אני מצאתי את עצמי בשדות, בקטיף, באריזה, בשליחת תוצרת חקלאית ליישובי העוטף. התחושה הייתה שזו השליחות שלי. משם, הדרך לתפקיד הנוכחי הייתה טבעית – רציתי לקחת חלק בבנייה, לא רק פיזית, אלא קהילתית".

ומה אתה לוקח מהתקופה הזו ברמה האישית?

"הדור שלנו לא צריך שמישהו יגיד לו שהוא חשוב – הוא פשוט מוכיח את זה כל הזמן. המלחמה האחרונה רק חידדה את זה עבורי: זה דור שלא רק נלחם בחזית, הוא גם חורש, בונה, מחנך, מחבר. דור שלא מחכה שיגידו לו מה לעשות, אלא פשוט עושה. כשאני מסתכל סביבי ורואה את העשייה, את ההתמדה, את האחריות – אני יודע שהתקווה שלנו לא מבוססת על סיסמאות. היא מבוססת על אנשים אמיתיים. ועל דור שבוחר לאהוב את המקום הזה – לא רק במילים, אלא במעשים".

"השיקום של הצפון לא יקרה בלי שהצעירים שלו יהיו בחזית"

אבישג מלול, בת 24 מקריית שמונה, סטודנטית לכלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, מילואימניקית פעילה וכיום שגרירה בתכנית שגרירי רוטשילד ביחידת תל אביב-יפו. עם סיום סבב מילואים ממושך, שבו שירתה כקמב"צית בגדסר 5, פנתה להוביל יוזמה אזרחית חדשה: פורום "צעירים מצפינים", תת-יוזמה של פורום אזרחי רחב מהגליל.

איך נולדה היוזמה להקים את "צעירים מצפינים"?

"כשהשתחררתי מהמילואים, הוזמנתי לכנס הנהגה אזורי של פורום 'מצפינים'. עליתי לדבר. לא כחיילת או אקדמאית, אלא כצעירה שפונתה מהצפון ושואלת את עצמה איפה תוכל להתחיל מחדש. שם זה היכה בי: השיקום של הצפון לא יקרה בלי שהצעירים שלו יהיו בחזית. הם לא יכולים להיות רק אלה שפונו, הם צריכים להיות אלה שחוזרים לבנות. משם הקמנו את 'צעירים מצפינים' - קבוצה של צעירים שמובילים תהליכים, מחוברים לקרקע, ומתעקשים לקחת חלק פעיל בהחלטות שמעצבות את עתיד האזור".

מה התפקיד של צעירים בצפון בעינייך?

"אני באמת מאמינה שאין דרך אחרת. לצעירים יש תפקיד כפול: הם גם מחזיקים את הגבול, תרתי משמע, וגם יוצקים תוכן בעתיד של האזור. זה לא סתם סיפור של ציונות. זה העתיד האישי שלנו. זו הבחירה שלנו איפה לגדל ילדים, איפה לבנות קהילה. ואנחנו לא יכולים לחכות שמישהו אחר יעשה את זה במקומנו".

ומה את רוצה לומר לצעירים אחרים?

"הרבה אומרים שאנחנו 'דור הניצחון'. אני חושבת שזה נכון אבל לא רק כי נלחמנו. גם כי אנחנו צריכים 'להילחם' עכשיו על הגבולות החברתיים, על מרחבי החיים שלנו. להיאבק למען הצפון והדרום, לא במובן של מלחמה, אלא של בנייה. ואני מתכוונת לחזור לקריית שמונה לא רק מתוך נאמנות למקום, אלא כי זה העתיד שלי. אני מזמינה עוד צעירים להצטרף, לקחת חלק בתכניות כמו שגרירי רוטשילד, להיות חלק מהפתרון. זה בידיים שלנו".

מחיר המלחמה והפוטנציאל לשיקום: הצעירים כצומת ההכרעה

מחקר שנערך לאחרונה במכון ברוקדייל ממחיש את עוצמת הפגיעה הישירה בצעירים בעקבות המלחמה: רבים מהם נאלצו לוותר על לימודים שתכננו להתחיל, איבדו מקומות עבודה עקב שירות מילואים, פיטורים או סגירת עסקים, והתמודדו עם קשיים כלכליים ונפשיים משמעותיים. עם זאת, הממצאים מצביעים גם על רמות חוסן גבוהות: רוב הצעירים שהשתתפו במחקר הביעו אופטימיות באשר לעתידם ולקחו חלק בפעילות התנדבותית וסולידרית.

על רקע זה, מתחדדת התובנה כי ללא השקעה ישירה ומעמיקה בדור הצעיר, שיקום הצפון והדרום יישאר חלקי. מדובר בצורך מערכתי ארוך טווח: תמריצים כלכליים, נגישות תחבורתית משופרת, חינוך מותאם ומתקדם, פיתוח מסלולי תעסוקה איכותיים וחיזוק הקשר בין הצעירים למרחב שבו הם חיים.