"יש לנו עכשיו הזדמנות נדירה": קסניה סבטלובה מדברת על שלום אזורי

שלום במזרח התיכון נראה כמו חזון רחוק - אבל קסניה סבטלובה בטוחה שהוא נמצא בהישג יד. סבטלובה, חברת הכנסת לשעבר מטעם סיעת התנועה, הייתה במשך שנים עיתונאית שסיקרה מקרוב את המתרחש במדינות ערב ובעולם האסלאמי. כיום היא המנכ״לית של ROPES - הארגון לשיתוף פעולה אזורי, שמפגיש בין צעירים מישראל, פלסטין ומדינות ערב במטרה לפעול למען השלום.

שלום במזרח התיכון יכול לשנות את חיינו מהקצה אל הקצה. מה נרוויח ממנו, איך נגיע אליו - ולמה זה אפשרי אפילו יותר משאנחנו מעזים לחלום?

לסיים את המלחמה - אינטרס משותף של כולם

המפתח, לדבריה של סבטלובה, הוא לעשות זום אאוט מהסכסוך הישראלי-פלסטיני - ולהסתכל על הזירה האזורית בשלמותה. ״אנשים שוכחים שהסכסוך שלנו עם הפלסטינים משפיע על כל האזור״, אומרת סבטלובה. ״בכל סבב מלחמה שלנו גם המדינות השכנות חוטפות. דווקא בגלל המלחמה נפתח לנו עכשיו צוהר להתקדמות מואצת בנושא השלום. וכבר רואים את זה בשטח: מדינות ערב מבינות שהן לא יכולות להמשיך להתעלם מהפלסטינים ומתחילות להציע פתרונות ושיתופי פעולה. יש פה אינטרס משותף למנוע הסלמה נוספת ולהביא להסדרה של היחסים״.

במהלך שיחתנו, סבטלובה מדגישה שוב ושוב שמדינות ערב הושיטו לישראל יד הרבה פעמים בעבר. ״בשנות התשעים ישראל פתחה נציגות כלכלית בקטאר, והיו לנו יחסים דיפלומטיים גם עם מרוקו ותוניסיה לפני האינתיפאדה״, היא פותחת. ״השלום שכוננו עם מצרים וירדן הוא אמנם קר, ובכל זאת הוא עדיף על שום שלום, ובטח שעדיף על מלחמה. הילדים שלנו לא מתים בגבול עם מצרים כבר כמעט חצי מאה - וזה אחרי שהיו לנו עם מצרים 5 מלחמות״.

דוגמה עדכנית יותר לשיתוף פעולה קרתה באביב שעבר, בליל מתקפת הכטב״מים מאיראן. ״זה סימל עידן חדש״, אומרת סבטלובה. ״האויב המשותף שלנו ושל המדינות הערביות יורה לכיווננו, ומי שמיירט את הטילים זה לא רק אנחנו והאמריקאים - אלא גם הסעודים והירדנים. חוץ מזה, במהלך השנה וחצי של המלחמה בעזה הופעלו על השותפות שלנו לשלום הרבה לחצים לנתק איתנו את היחסים לחלוטין. בירדן היו הפגנות זעם מדי יום שדרשו לגרש את השגריר. זה לא קרה. למה? כי המדינות האלה שינו את הגישה שלהן מאז הוועידה של הליגה הערבית ב-1967, שהחליטה על ׳שלושת הלאווים׳: לא לשלום, להכרה או למשא ומתן עם ישראל. היום המדינות האלה מבינות מה טוב להן - וזה שלום עם ישראל. זה אומר שיש תקווה״.

באופן מפתיע, מי שעומדת בדרכו של השלום כרגע היא דווקא מדינת ישראל - או יותר נכון, הממשלה הנוכחית שלה. ״ישראל ממשיכה לאיים בסיפוח, לקחת שטחים ולדחוק את הפלסטינים לפינה״, מצרה סבטלובה. ״המדינות הסובבות אותנו מודאגות מההתנהגות של הממשלה שלנו, מכך שיושבים בה שרים שמדברים על לשטח את עזה או לזרוק עליה פצצת אטום. זה לירות לעצמנו ברגל. שיתוף הפעלה האזורי הוא הכרחי גם לנו וגם להם״.

השלום נמצא בידיים שלנו

גם אם השלום הוא אזורי וכולל, הפתרון עדיין ידרוש לשתף פעולה עם הפלסטינים, סוגייה שמעוררת הרבה מתח בקרב הציבור הישראלי. ובכל זאת, סבטלובה בטוחה שזה לא רק אפשרי - אלא גם משתלם. ״יש נתונים שמראים שהיחס בשטח כלפי הסוגייה הזו משתנה״, היא אומרת. ״מי שחושבים שכל האדמה שייכת לנו ושחייבים להעמיק את ההתנחלויות כנראה לא ישנו את דעתם - אבל הם לא הרוב. הסכם רחב במזרח התיכון מעורר הרבה יותר תקווה ואמון בקרב הציבור מאשר הסכם רק עם הפלסטינים. ובמצב כזה, כולם מרוויחים - גם אנחנו, גם הפלסטינים וגם כל מדינות האזור״.

מה עם האמריקאים, שמזרימים הרבה כסף ונשק למזרח התיכון?

״ישראל כל הזמן נשענה על ארצות הברית שתשמש כמתווכת ותלחץ על הפלסטינים להגיע להסכם. אבל כרגע ארצות הברית הולכת בכיוון אחר לגמרי - היא מתכנסת בתוך עצמה. הציבור האמריקאי בכלל לא מבין למה צריך לשלוח לכאן כוחות ותקציבים, ולממשל האמריקאי יש בעיות אחרות. אנחנו נותרים עם עצמנו, ואם זה המצב - צריך לקדם בריתות. יש באזור כוחות מסוכנים שאיתם לא נצליח למצוא שפה משותפת לעולם, למשל המשטר הנוכחי באיראן או הכוחות של האסלאם הרדיקלי, דאע״ש ושלוחות נוספות. הכוחות האלה מסכנים גם אותנו וגם את השכנות הערביות שלנו, והן מבינות את זה. לכן אנחנו רואים אותן ממהרות לכרות בריתות - ולא רק איתנו״.

מי השותפה המובילה שלנו לתחילתו של תהליך השלום?

״יש מנהיגה בולטת אחת בעולם הערבי שמובילה מהלכים לשלום: ערב הסעודית. זו מדינה שהפכה לפתוחה יותר בעקבות התמורות שחלו בה, והיא גם עשירה מאוד - ויכולה להציל מדינות אחרות ממשברים כלכליים. בלי האור הירוק מהסעודים, הסכמי אברהם לא היו יוצאים לפועל. ולמרות כל האירועים הנוראיים שקרו פה, עד לרגע זה לא שמעתי על אף בכיר סעודי שרצה להוריד את ההצעה מהשולחן. להפך, הם מעוניינים״.

מה יעמוד בלבו של תהליך השלום - האינטרס הביטחוני או האינטרס הכלכלי?

״האינטרס הוא קודם כל כלכלי. ככה גם נוצר האיחוד האירופי למשל - לא מתוך דאגה לדמוקרטיה, אלא מתוך אינטרס כלכלי. האינטגרציה הזו צריכה לכלול גם את הפלסטינים - כל הצדדים אמורים להרוויח מהשלום האזורי הזה. אני מאוד תמכתי בהסכמי אברהם, כי אני חושבת שכל שלום עדיף על אי שלום. אבל הפלסטינים הרגישו שפוסחים עליהם או שזורקים אותם מתחת לגלגלים, ולכן אני חושבת שלמרות הכול היה חסר שם משהו. בכלל, לא רק אנחנו מרגישים מנודים, גם הפלסטינים מרגישים שלעולם הערבי לא באמת אכפת מהם. אנחנו צריכים שגם לפלסטינים יהיה אינטרס כלכלי, שהם ידעו שהם יכולים לצמוח ולהתפתח. עכשיו יש הזדמנות למהלך הרבה יותר מקיף שיכול לעזור לכולנו״.

אז מה אפשר לעשות כדי לקדם את התהליך?

״לא נוכל להתקדם בלי שיהיה חזון כלשהו עבור הפלסטינים, וזה על אחריותנו - אי אפשר לצפות שמישהו אחר יבוא ויציע פתרונות. השיקולים הביטחוניים הם שלנו, אלה החיים שלנו, ולכן מדינת ישראל צריכה להגדיר מה יהיה עתיד השטחים הפלסטיניים: עצמאות במסגרת מדינה, או המשך התנחלויות וסיפוח? אלה כיוונים מנוגדים, ועד שלא נחליט לא תהיה אפשרות ממשית להתקדמות עם הסעודים ועם המדינות הערביות האחרות. הן יכולות לתת ביטחונות, הטבות, מענקים, אופציות להסכמים ולשיתופי פעולה - אבל מדינה ישראל היא זו שצריכה להגיע עם עצמה להחלטה, יחסינו לאן. לפי הממשלה הנוכחית, נראה שהכיוון הוא המשך סיפוח ושליטה מוחלטת על הפלסטינים - וזה רק מרחיק אותנו מהשלום״.

מזרח תיכון חדש: היום שאחרי השלום

אז איך ייראו החיים שלנו ביום שאחרי השלום? השינוי הכי גדול, לפי סבטלובה, הוא כלכלי. ״אי אפשר לדמיין אפילו את הפוטנציאל שקיים ביחסים בינינו לבין ערב הסעודית״, היא אומרת. ״הסעודים הם מרכז עצום של פעילות כלכלית וטכנולוגית, ואם נהדק את הקשרים איתם אנחנו יכולים לפרוץ יחד בצורה מטורפת. אם נכפיל את זה פי אלף, בעתיד אנחנו יכולים להשתלב בחזון האמריקאי שמחבר בין הודו לאירופה דרך המזרח התיכון. המשמעות של זה היא צמיחה כלכלית אדירה והרבה מקומות עבודה חדשים. אבל בשביל זה צריך יציבות, אי אפשר להגיע לשם כשיש מלחמה כל שנה-שנתיים. ראינו מה קרה כשנפתחו השערים לדובאי: חצי מיליון ישראלים יצאו לשם, אבל כמעט לא ראינו תיירים מדובאי אלינו. ישראל היא יעד תיירותי מבוקש, אבל עדיין יש הרבה חששות מצדם״.

מעבר לביטחון, שלום במזרח התיכון משמעו לא רק צמיחה כלכלית, השקעות זרות ופיתוח תשתיות משותפות - אלא גם שינוי תרבותי עמוק. הדור הצעיר, שגדל על מתחים וקונפליקטים, יוכל סוף סוף לחלום על עתיד אחר. דמיינו לצאת לחילופי סטודנטים בירדן, לרדת לקהיר לנופש בסופ״ש או לנסוע להופעה בביירות. ״כל המקומות האלה קרובים אלינו, ואנחנו בכלל לא מנצלים את הפוטנציאל המטורף הזה״, אומרת סבטלובה. ״גם לבנון וסוריה יכולות להיות חלק מזה בעתיד, במיוחד אם המשטר הנוכחי בלבנון יתחזק וחיזבאללה ימשיכו להיחלש. אני אוהבת זמרים ערבים והייתי בכיף קופצת להופעות שלהם במדינות השכנות אם זה היה אפשרי. וחוץ מזה, לבנון היא סופר אטרקטיבית מבחינה תיירותית - הייתי שם פעמיים והיא מדהימה. אני לא מאמינה שנוכל לנסוע לטייל שם בשנים הקרובות, אבל לך תדע״.

סבטלובה היא מנכ״לית הארגון ROPES, שמפגיש בין ישראלים ופלסטינים, כורדים, איראנים, סורים, מצרים, ירדנים וצעירים ממדינות ערב נוספות, במטרה לקדם את השלום האזורי. ״אני חושבת על בני האדם עצמם״, היא אומרת. ״לנו ברופס יש הזדמנות נדירה לראות איך המפגשים האלה קורים בפועל. פגשנו יודופילים, אנשים שאוהבים את התרבות הישראלית ואת השפה העברית. פגשנו גם אנשים משכילים, שחלקם התחנכו במערב - הם מסתכלים על האיחוד האירופי ולא מבינים למה מדינות המזרח התיכון לא יכולות גם. אף אחד לא רוצה לחיות על אי, לא אנחנו ולא הפלסטינים. כרגע זה נשמע כמו חלום, אבל כשיש לך בני אדם נחושים שמאמינים בזה באמת, זה אפשרי. אם רוצים, אין זו אגדה״.

לחצו לישראל של המחר >>