"נמות ולא נשתמט": חוות החיות הכי מיוחדת בצפון פורחת מחדש אחרי המלחמה

ביום שבו גל שטיין השתחרר מהצבא, מהבקו"ם הוא נסע היישר לג'ונגל כיף" בקיבוץ בית זרע – חווה ייחודית שהקים אביו ב-1982, שבה גדלו מאז דורות על גבי דורות של ילדים, כולל אותו. "מאז אני פה", מספר גל, שמנהל כיום את מה שהפך עם השנים לעסק משפחתי, שבו עובדים לצידו אביו, אחיו ואשתו.

"הג'ונגל כיף הוא פארק של אטרקציות משפחתיות, עם מתנפחים, ג'ימבורי, טיולי שטח מודרכים, אבל יותר מהכל – זה באמת ג'ונגל עם המון חיות", הוא מספר, "המטרה שלנו היא לקרב כמה שיותר בין המבקרים לעולם של בעלי החיים, בלי מחיצות. יכול להתיישב עליהם תוכי או שיזחל עליהם נחש, הם יכולים להאכיל פרות וגמלים, והכל במרחק נגיעה".

במקביל, גל ומשפחתו גם פועלים למען הטבע ולקהילה: "חשוב לנו לתת חזרה", הוא מסביר, ומספר שבחווה הם מדריכים אוכלוסיות שונות שמגיעות להתנדב במקום, וגם מצילים חיות בר ומשקמים אותן במטרה להחזיר אותן לטבע. "הלב שלנו הוא בעלי החיים", הוא אומר.

גם בשבעה באוקטובר פתח גל את הבוקר, כמדי יום, בטיפול בחיות החווה. אלא שאז החלו להגיע התמונות הקשות מהדרום, ולגל היה ברור מיד שמגייסים אותו. הוא עזב הכל ורץ הביתה להכין את הציוד ולהיפרד מאשתו ומילדיו (7, 5, ו-3): "אז הם עוד לא ידעו, אבל אני כבר הבנתי שזה הולך להיות ארוך, לא דמיינתי אפילו עד כמה".

ביום שלמחרת החל גל את סבב המילואים הראשון שלו בסדרת ארוכה של סבבים, שבמהלכם שירת עד היום בסך הכל כמעט 400 יום. הוא מתאר ימי לחימה מאתגרים, שכללו תמרונים ומשימות הגנה חשובות, לצד קרבות קשים וכואבים, עם לא מעט פצועים וגם הרוגים. בסוף אותו סבב, השתחררו חיילי היחידה של גל לרצף קשה של לוויות, שבעות ומפגשים עם המשפחות שכולות, לצד ההתמודדות הלא פשוטה עם האבל הפרטי שלהם.

גל מספר שהכי מאתגרים היו המעברים שנדרש לעשות בכל פעם מחדש – מהבית אל החזית, ומשם בחזרה לשגרה: "המעברים האלה חדים. זה לא פשוט להיות בלחימה בעצימות כל כך גבוהה, ואז לחזור לעשות לביתך ולהיות עם הילדים. ואז, כשאתה חוזר לשם, הגעגועים למשפחה הם גם אתגר משמעותי, יחד עם הידיעה שגם לילדים ולאשתי זה קשה".

"אנשים פחדו לבוא, לא היו לנו הכנסות"

בזמן שגל היה בחזית, משפחתו המשיכה להפעיל את החווה. "לשמחתי ולמזלי זה עסק משפחתי, והם עבדו קשה מאוד כדי שהוא ימשיך לפעול", הוא אומר, אבל האתגר המשמעותי ביותר היה הטיפול בבעלי החיים. "זה דורש חוש מיוחד", הוא מסביר. לעזרתו התייצב אחד הנערים שגדל בחווה, ובמשך שנים למד ממנו הכל: "הוא נמצא פה מכיתה ד', העבודה בחווה הייתה המפלט שלו. הוא גדל לתפארת, ובתקופה הזאת הוא החליף אותי בחווה", מספר גל.

"היו גם תקופות שסגרנו בגלל המלחמה, וכלכלית זה היה בעייתי מאוד", הוא מספר, אבל גם כשהעסק נפתח מחדש, המבקרים לא הגיעו: "אנחנו נמצאים באחד המקומות הכי בטוחים בארץ, היו פה אולי שתי אזעקות כל המלחמה, אבל אנשים פחדו לבוא לצפון, ופשוט לא היו לנו הכנסות. מצד שני, גם לא קיבלנו פיצויים על ההפסדים מהמדינה, כי אנחנו מוגדרים כאזור ירוק". לפני כארבעה חודשים, הגיעה מכה נוספת, כשבאחד הלילות פרצו אלמונים לחווה והצליחו לגנוב ממנה תוכים. בעזרת כוחות הביטחון הם הצליחו להחזיר את רובם, אך את חלקם לא איתרו עד היום.

גם היום, לאחר שגל חזר מהמילואים, העסק המשפחתי עוד לא חזר לעצמו, אפילו בשיא החופש הגדול. "אנחנו עוד לא שם, והצפון כולו עוד לא שם, למרות שכבר באמת בטוח כאן – דאגנו לזה בידיים וברגליים שלנו", אומר גל.

"התודה על מה שעשינו ממלאת את הלב"

לפני מספר חודשים, קיבלו גל ואשתו לילך פנייה מאפליקציית easy, שמובילה בשיתוף פעולה עם משרד הכלכלה מיזם מיוחד להוקרת בעלי העסקים ששירתו במילואים במלחמת חרבות ברזל. במסגרת המיזם הם קיבלו בחינם חבילת צמיחה בשווי של 700 ש"ח לפרסום ממומן באפליקציה, במטרה לסייע להם לחזור לעמוד על הרגליים – ולדברי גל, הם מרגישים את התוצאות בשטח מדי יום כשלקוחות מגלים אותם ומנווטים אליהם דרך האפליקציה.

"זה מיזם מדהים בעיניי, ואני מברך עליו. זה עזר לנו מאוד", אומר גל, "הלוואי וכל המילואימניקים בעלי העסקים היו יכולים לקבל את הסיוע הזה, ולהחזיר את האנשים לעסקים שלהם. מאז הפרסום הגיעו אלינו המון אנשים דרך איזי, ואנחנו רק בהתחלה. אני בטוח שזה ימשיך לעזור ולהרים אותנו עוד".

"התחושה הזאת שמישהו רואה אותך ותומך בך היא מדהימה", הוא מוסיף, "כל אדם שבא אלינו בתודה והערכה על מה שעשינו ממלא את הלב ומשמח, אז בטח סיוע כזה גדול, שמגיע מחברה שלא קשורה אלינו ולא מכירה אותנו, ובכל זאת באה ונותנת לנו פלטפורמה כזאת. אנחנו בכל מקרה נלך – נמות ולא נשתמט, אבל מאוד חשוב לנו שרואים אותנו ושזה לא מובן מאליו. זה באמת מחמם את הלב".

גם היום, אחרי מאות ימי מילואים, גל יודע שיש סיכוי גדול שיזומן שוב. "אנחנו צבא קטן, ויש רק אותנו – אין מישהו אחר", הוא אומר, "אני מייחל לקצת שקט ושלווה, אבל הזיכרון שלי לא קצר. אני זוכר טוב מאוד את השבעה באוקטובר. אז זה קשה, ושוחק, וארוך, אבל אני זוכר על מה אנחנו נלחמים ומה יכול לקרות אם לא נעשה את זה, ומבין את החשיבות. החטופים עוד לא פה, ואנחנו לא יודעים מה יהיה מחר".