חופית וקנין מאופקים (35) עשתה את המסלול ההפוך ממה שרוב האנשים רגילים לו: את התואר הראשון היא החלה רק אחרי שהביאה לעולם שלושה ילדים. "זה לא היה קל, הילדים כל הזמן שאלו 'אמא, מתי את מסיימת ללמוד?'", היא נזכרת. "למזלי, הבעל תמך בי עד אין סוף וגם עזר יותר עם הילדים, ככה שמשם כבר המשכתי לתואר שני". היום היא סטודנטית בשנה השנייה לתואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטה הפתוחה.
היו רגעי משבר בדרך?
"היו גם רגעים שבכיתי, אני פרפקציוניסטית אז הייתי עושה הכל כדי להוציא ציונים טובים. תמיד חשבתי שלא אצליח במבחנים, ככה שבכל פעם שהציונים היו גבוהים הייתי בשוק. בכל פעם שהייתי בוכה, בעלי היה אומר לי 'למה את בוכה? הרי בסוף את תמיד מצליחה'".
מטבע הדברים, הקשיים שבהם נתקלה חופית לא הסתכמו רק בתחום הלימודי. "הייתי בוכה גם כשלא היה מי שישמור על הילדים, כשבעלי, שעובד בשירות בתי הסוהר, לא היה יכול. ההורים שלי גם גרים מחוץ לעיר ולא יכלו לעזור".
את התואר הצליחה חופית לממן באמצעות מלגת פרח ומלגת הפיס, במסגרתן התנדבה במרכז הצעירים בעיר וחנכה ילד, תלמיד כיתה ג' שהפך למעין בן נוסף עבורה. "הוא חווה הליך גירושים קשים של הוריו – אמא שלו פיליפינית ואבא רוסי. מכיוון שהאמא לא חוקית בארץ, האבא ניצח במשפט וקיבל על הילד משמורת עיקרית. הוא בן יחיד ומכיוון שהוריו לא דוברי עברית, הוא עדיין מתקשה עם השפה, למרות שנולד בארץ".
"הוא ילד מאוד חברותי, נוצר חיבור מהיר בינינו, שיתפתי אותו בדברים שלי והוא שיתף אותי בדברים שלו. זה ילד שאי אפשר להתאהב בו מיד", היא אומרת. הילד נכנס לביתה של חופית, קיבל חום ואהבה וגם עזרה לימודית. "אפשר להגיד שאימצנו אותו למשפחה. עזרתי לו עם שיעורי הבית, קראנו סיפורים כדי לחזק את העברית וגם שוחחנו על המצב שלו, כי הוא מתקשה בבית הספר מבחינה חברתית", היא מספרת.
"לא הייתי שואלת שאלות ברמה האישית, על היחסים שלו עם ההורים, אבל אם היה עובר עליו משהו בבית ספר, הוא היה מספר לי מיוזמתו", מספרת חופית. "הייתי עושה איתו שיעורי בית במידה והיו, ובמידה ולא, קראנו ספר כדי להעשיר קצת את השפה שלו. הלכנו לסרט ביחד כמה פעמים, היינו בהצגה יחד. לקחתי אותו לגן משחקים והוא אפילו הכיר לי את החבר הכי טוב שלו. הרגשתי שהוא מרגיש בנוח איתי, פעם הוא אפילו קרא לי אמא".
איך ההתנדבות השפיעה עלייך ועל המשפחה שלך?
"לא רק הוא יצא מרווח, גם אני יצאתי מורווחת. ברגע שהילדים שלי הכירו ילד מיוחד עם קושי, הם גם היו חלק מהתהליך. אם הייתי אומרת לבת שלי שנשחק איתו משחק שיחזק אצלו את השפה, היא מיד הייתה עושה את זה. הם היו כמו אחים בשבילו. בכל פעם שאנחנו עוברים ליד הבית שלו, עד היום, הם שואלים לשלומו ורוצים להיכנס. זה הרחיב לי את האופקים והראה לי שלא הכל מובן מאליו – לא משפחה ולא חברים. זה ילד עם לא מעט קשיים שהוא הצליח להתגבר עליהם, ולראות אותו פשוט מרחיב את הלב".
לפני כחצי שנה חופית ילדה בת רביעית וכיום היא מנסה לתמרן בין עבודה, לימודים ומשפחה. "שקלתי לעשות גם השנה את ההתנדבות במסגרת המלגה, אבל אני פרפקציוניסטית ויודעת שאני עמוסה מאוד", היא אומרת. "אני מאוד ממליצה לאנשים להתנדב בתכניות דומות. עצם הנתינה מרחיב את הלב, מעבר לפן הכלכלי שהוא עוזר ומסייע כמובן. בזכות מלגת מפעל הפיס גיליתי בעצמי תכונות חדשות, זה לעשות משהו שהוא מעבר לחיי היומיום, לצאת קצת מהשגרה ולגלות עולם חדש".
"זה לא קל, בעיקר בתור אמא לילדים בעצמי, לראות ילד עם קושי", מסכמת חופית. "להעניק לו את החום והאהבה שהוא לא תמיד מקבל כי ההורים לא נמצאים שם 24 שעות בשבוע, זה מדהים ומעניק לשני הצדדים הרבה".
