כבר בגיל 14 תום שורץ החל את הקריירה שלו – אבל זו לא בהכרח הייתה הקריירה עליו חלם. "למדתי תכנות ובגיל 14 התחלתי להיות מתכנת בחברת הייטק", הוא נזכר. "בגיל ההתבגרות התחלתי לעשות גרפיטי. בהתחלה זה היה גרפיטי גרוע, אבל נורא אהבתי את זה. לאט לא התחלתי לעשות ציורים יותר רציניים והתחלתי להכיר אנשים בתחום, להיכנס לסצנה ולהשתפר בזה".

תום החל לצבור תאוצה בתחום ובמהרה החל להיות מוזמן לתערוכות ברחבי העולם. במקביל, הוא למד תיאטרון ואף שיחק בהצגה של תיאטרון בחיפה בהזמנת הבמאית, שהייתה גם מורתו. מהמשחק החל תום להיפתח לעולמות חדשים: "ראיתי שחקנים שהייתה להם תנועה מיוחדת על הבמה, תנועה כנה וחופשית. הם הסבירו לי שהם רוקדים, והתחלתי ללמוד בלט בעצמי". בשלב זה הוא עזב את ההתעסקות עם תחום המחשבים לחלוטין והחל לצייר באופן מקצועי. "הייתי אומן פופ-ארט סוריאליסטי. זה תפס, אבל זה שיעמם אותי בשלב מסוים. רציתי להביע יותר, החלטתי לפנות לתחום האנימציה והקולנוע".

כיום תום הוא סטודנט בשנה שלישית לתואר ראשון באנימציה וקולנוע במכללת ספיר בשדרות, חוויה שונה לחלוטין מהמגורים בעיר הולדתו, חיפה. "אם אתה לא גר שם, אין לך מושג באיזו מציאות מטורפת הם חיים. רק כשהייתי שם, בתוך המציאות של צבע אדום וקסאמים באוויר, הבנתי באמת".

"התכנית לא הייתה להגיע לשדרות, להפך. שדרות תמיד נראה לי מקום די משוגע בגלל המצב הביטחוני, לא הבנתי איך אנשים גרים שם, אבל היום אני מאוד אוהב את השיגעון הזה", הוא אומר. "כל עיר משוגעת בדרכה. בתל אביב יש תחושה שהכל סוגר עלייך כשאתה הולך ברחוב, אני לא אוהב את זה".

יש איזה רגע שזכור לך במיוחד מהמגורים בעיר?

"פעם אחת בדרך הביתה, הייתה קריאה של צבע אדום. כולם התחילו לרוץ ואני חשבתי שזה כלום. פתאום אני רואה טיל עף לכיוון שלי - ואז מגיע הטיל של כיפת ברזל. הפיצוץ היה ממש מעל הראש שלי, אפילו החוויות שהיו לי בצבא לא היו כאלה קשות".

בזכות המלגה של מפעל הפיס, שבמסגרתה התנדב עם תלמידי כיתה ט' בבית ספר באופקים, הצליח תום לממן את התואר - וגם מצא מסגרת יוצאת דופן. "מצאתי שם נוער רגיל לכל דבר, לא נערים בעייתיים. בני נוער הם בררנים מטבעם בכל מה שקשור לאנשים שהם מתחברים אליהם, ככה שהחיבור לא קרה באופן מידי".

"הבעיה הכי גדולה של בני נוער היא השיפוטיות, הם פוחדים שיצחקו עליהם", טוען תום. "זה לקח קצת זמן, אבל בסוף הצלחנו ליצור מקום שאפשר להיפתח בו. בהתחלה הם היו מגיעים אליי ומספרים רק לי באופן אישי את הסיפורים שלהם, זה כן בער בהם, אבל הם פחדו לעשות עם זה משהו. כשהצגתי את הסיפורים שלהם בפני כל הכיתה והסברתי להם למה זה חשוב, הם גם רצו לספר את הסיפורים שלהם בפני כולם".

מהסיפורים הרבים שסופרו, תום ובני הנוער יצרו סרט קצר. בקרוב הסרט הולך להיות מוצג בדרך יצירתית במיוחד: "בנוסף לסרט, עיצבנו גם מחזיקים לכוסות קפה שיימכרו בקרוב בתחנת הרכבת. מי שיקנה את הקפה ויקבל את המחזיק יוכל לסרוק אותו בעזרת הטלפון, ואז הוא יצפה באנימציה ובסרט שעשינו. זה ממש מגניב, לא ידעתי שיש בכלל טכנולוגיה כזו". במסגרת ההתנדבות שאפשרה לתום לימודים בראש שקט, הוא גילה את כוחם של בני הנוער ואת הכוחות שלו לעשות שינוי בחברה.

חיים אחרים

בתום שנה שלמה של התנדבות עם בני הנוער, תום נחשף לחייהם של הצעירים שחיים בצל המציאות הביטחונית המורכבת בדרום. "נקשרתי אליהם. יצרנו הרבה חוויות ביחד, היינו ביחד שנה שלמה. זו הייתה חוויה מאוד מעניינת לשמוע על המציאות היומיומית שלהם, על איך הם חיים, כי זה בוודאות שונה מהילדות שהייתה לי".

"לפני כמה ימים טיילתי עם הכלבה שלי בגן משחקים והייתי עד לסיטואציה מאוד מעניינת - ילדים ואמא שלהם שיחקו יחד משחק בשם 'צבע אדום' – המטרה שלהם הייתה להסתובב, לרוץ מסביב וכשמישהו צועק 'צבע אדום' הם היו וצריכים לרוץ ולהתחבא", מספר תום. "אז הבנתי שהם חיים בעצם חיים אחרים לגמרי, צורת ההסתכלות שלהם היא ממש שונה מבן אדם שלא חווה את זה. אם היו לי ילדים משלי לא הייתי חושב על להרגיל אותם למצב הזה, להפוך סיטואציה קשה כמו אזעקות צבע אדום למשחק".

תום ממשיך במיזם גם השנה ואף התקדם לתפקיד ניהולי, לצד ההדרכה הרגילה. "יש המון יתרונות בלעבוד בשעות שנוחות לי כסטודנט, וגם אני מאוד אוהב את האנשים של המלגה. מעבר לזה, העבודה עצמה עם בני הנוער מדהימה".

מה תרצה לעשות לאחר התואר? אתה רואה את עצמך ממשיך לגור בשדרות גם בעתיד?

"אני רוצה לביים, בעיקר סרטים ופיצ'רים. לגבי שדרות - אני מתכוון להישאר פה לנצח. חוץ מהקסאמים, שזה מלחיץ, יש פה את כל מה שאני אוהב. אפשר לדבר עם כולם ברחוב – רק לפני כמה ימים עברתי דירה, וכבר אני מכיר את כל הרחוב שלי, אפילו אנשים שלא מכירים אותי מציעים לי עזרה. אני אוהב פה את הנוף, את התרבות ואת האוכלוסייה".