איך מזהים מועקה? המחיר השקט של שגרת החירום בישראל

בישראל של 2025, נדמה שהמציאות מתנהלת כרגיל – אנשים יוצאים לעבודה, מטפלים בילדים, מקיימים שגרה. אך מתחת לפני השטח, הולכת ונבנית שכבת מועקה שמכבידה על הנפש. העומס המצטבר של חוסר הוודאות, האיום הביטחוני, הקושי הכלכלי והחיים תחת מתיחות ממושכת, הופך למציאות רגשית חדשה. עשרות אלפי ישראלים ממשיכים לתפקד כלפי חוץ, אך בתוכם – משהו נשחק.

ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית של עמותת ער"ן, מתארת את התמונה היטב: "מאחורי כל שיחה שמגיעה אלינו – בטלפון, בצ’אט, בווטסאפ – אנחנו שומעים את אותו תיאור. אנשים מתפקדים, אבל המחיר הנפשי רק הולך ומעמיק. זו מציאות שבה אתה לומד לנשום מתחת למים, מבלי לדעת מתי תוכל לעלות לנשום באמת".

דניאלס מסבירה שהמאפיין העיקרי של התקופה הוא חוסר היכולת לסמן נקודת סיום. "במשברים קודמים, גם קשים, תמיד הייתה איזושהי תחושת גבול – תאריך, תקופת גיוס, מועד סיום. במצב הנוכחי, אנשים פשוט הפסיקו לספור. אין התחלה, אין אמצע, ואין סוף. זה מבלבל, שוחק, ומשאיר את הגוף והנפש בדריכות מתמשכת".

"ככל שנדחה את המועקה, היא רק תגדל"

למרות שזה לא תמיד נראה לעין, ההשלכות עמוקות. דניאלס מתארת כי בעמותה "פוגשים המון פונים שלא ישנים בלילה, שחווים עייפות מתמשכת, קושי להתרכז, ירידה בתפקוד, תחושת בדידות או ניכור. לא מדובר בהכרח באבחנות פסיכיאטריות – אלא באנשים רגילים שמרגישים שהם כבר לא אותם אנשים שהיו. משהו השתנה בהם, והם לא מצליחים לשים על זה את האצבע".

המשפטים שכולנו אומרים לעצמנו – "יהיה בסדר", "אין מה לעשות", "כולם עוברים את זה" – לא בהכרח מקילים. לפעמים הם דווקא משתיקים. "כחברה, למדנו לא להרגיש", אומרת דניאלס. "אנחנו רגילים לתפקד. אבל מתחת לתפקוד הזה מסתתרת מועקה. והרבה פעמים, ככל שנדחה אותה או נתכחש לה, היא רק תגדל".

לתרומה לער"ן>>

בתקופה האחרונה נרשמת בער"ן עלייה בפניות שקשורות לקונפליקטים בזוגיות, תחושת בדידות גוברת, עייפות נפשית, ומתח בבית. במקביל, דניאלס מצביעה על תופעה מטרידה לא פחות – האשמה שקטה. "אנשים שואלים את עצמם: למה לי להתלונן? מי אני שאספר שקשה לי, כשיש חטופים, כשיש שכול, כשיש מי שסובל יותר?", היא מתארת. "התחושה הזו, שאני לא ראוי לעזרה, היא שקטה אבל הרסנית. זה משאיר המון אנשים להתמודד לבד עם כאב לגיטימי לחלוטין".

כאן בדיוק נכנס התפקיד של ער"ן. הארגון מפעיל מוקדי סיוע טלפוניים ומקוונים, בהם ניתן לשוחח עם מתנדבים באופן אנונימי. "כשאדם פונה לער"ן, הוא מקבל מרחב בטוח - מקום לשים את התחושות בלי שיפוט, בלי עצות שמבטלות את הרגש. רק הקשבה. רק נראות. וזה המון", אומרת דניאלס.

לדבריה, החשיבות של חוסר השיפוטיות הזו מקבלת משנה תוקף במיוחד במצבי קיצון, כמו ירי טילים. "כשאומרים 'זה רק זבוב', משתמע שמי שחווה חרדה עושה מזה עניין מוגזם. שזה בראש שלו. אבל מדובר בילדים, בהורים, בקשישים – באנשים שחיים תחת איום יומיומי. זו לא שאלה של הסתברות. זו פגיעה ממשית בתחושת הביטחון ובבריאות הנפשית. כל ניסיון לצמצם את החוויה הזאת, שולח מסר שמחליש את הלגיטימציה להרגיש".

ולמרות הכול, דניאלס אופטימית. "התגובה הנפשית הכי שכיחה לטראומה היא דווקא חוסן. זה מה שאנחנו רואים בשטח. הרבה מאוד אנשים שמצליחים להמשיך, לשמור על משפחה, על יציבות. אבל גם החוסן הזה צריך תמיכה. צריך מקום לפרוק. לכן אנחנו כאן – גם עכשיו, וגם בעתיד".

לשאלה איך אפשר לזהות מועקה אצל אדם קרוב, התשובה של דניאלס אינה פשוטה. "לא תמיד תראו בכי או קריסה. לפעמים אלה דווקא שתיקות, התרחקות, עייפות לא מוסברת, ירידה ביוזמה. הדרך לזהות מתחילה בהתעניינות אמיתית – לא רק לשאול מה שלומך, אלא לעצור ולהקשיב לתשובה". בהמשך לכך, היא מבקשת להדגיש: "זה בסדר להרגיש. זה בסדר לא להיות בסדר. ההכרה ברגש היא לא חולשה – היא ההתחלה של הדרך החוצה".

ער״ן כאן עבורכם – לקבלת עזרה ראשונה נפשית אנונימית  24/7 חייגו 1201, או פנו בווטסאפ במספר 052-8451201 או בצ׳אט באתר העמותה https://www.eran.org.il/

לתרומה לער"ן>>