ידידיה אליהו לא היה אמור להיכנס בקו הראשון לעזה. הוא התגייס למילואים ב-7.10 והתכונן להיכנס לרצועה, אבל ימים ספורים לפני היציאה לדרך הוא התקשר לאשתו ואם ילדיו, מיתר, כדי להודיע לה שהתוכניות השתנו. "הוא הסביר לי שהיו חסרים רכבים משוריינים, והורידו אותו מהכניסה הראשונה. הוא התבאס", היא משתפת. "למחרת הוא התקשר ואמר לי שהתוכניות השתנו, ושהוא מחליף מישהו אחר, שהחליט לא להיכנס".
זה קרה אחרי שלושה שבועות של אימונים אינטנסיביים, בהם הוא התאמן כחלק מגדוד 8170. עד הכניסה לעזה ידידיה היה יחסית זמין, ונהג להתקשר אל מיתר בכל כמה ימים בשעות הערב כדי להתעדכן. הפעם האחרונה שהם נפגשו הייתה ימים ספורים לפני הכניסה, כשהוא יצא לאפטר. שבוע לאחר הכניסה מיתר קיבלה את הבשורה המרה.
"זה היה ביום שישי", מיתר נזכרת. "הייתי אמורה לנסוע לחמותי לשבת, וארגנתי את הבנות – קילחתי אותן וארזתי הכל, וכבר הכנסתי אותן לאוטו, חגרתי אותן והנעתי כדי לצאת מהחנייה. כשהרמתי את העיניים למראה כדי שלא אדרוס אף אחד", היא מספרת תוך כדי צחוק עצוב, "וראיתי שלושה קצינים שהולכים לכיווני". מיתר הבינה הכל מיד. הבינה שהם הולכים לכיוונה, והבינה מה המשמעות של זה.
את מצליחה לחשוב בבהירות ברגע הזה?
"לא. הדבר הראשון שאת רוצה זה לא להיות, אבל אין לך כל כך את הפריווילגיה. אני זוכרת את עצמי מסתובבת ומתחילים לשאול אותי שאלות, וצריך להחליט – איפה את רוצה לקבור אותו ועוד כל מיני פרטים של לאחר המוות. ואני בעיקר לא יודעת מה לעשות עם עצמי".
מיתר ידעה שידידיה הוא האיש שלה כבר מההתחלה. "הכרנו כשאני הייתי בת עשרים והוא היה בצבא, הוא שירת בסדיר, בהנדסה קרבית. חברה שלי מהמדרשה שידכה בינינו, ומההתחלה ידעתי שזה זה. הסתכלתי עליו, היה לו מן אור כזה, וחשבתי – 'זה יותר טוב ממה שדמיינתי'. אני זוכרת שחזרתי למדרשה ופגשתי את החברה ששידכה בינינו, ואמרתי לה, 'זה בעלי, זהו'. אבל לו לקח עוד קצת זמן להבין", היא נזכרת וצוחקת, "לקח לו עוד בערך חודש. ואז התחתנו".
הזוג הצעיר גר בצפת. כשידידיה השתחרר הוא עבר ללמוד בישיבת הסדר, ובהמשך החל לעבוד בבנייה בזמן שמיתר הפכה להיות אחות מוסמכת. "הוא היה מצד אחד איש של רוח, של תורה ושירה וכתיבה. ומצד שני גם היו לו ידי זהב, הוא היה גם איש של עשייה. הוא עבד בעיקר בבנייה, ביצירה של דברים, והוא מאוד אהב בנייה באבן מקומית. אפילו בבית החדש שנכנסנו אליו בקיץ, הדבר הראשון שהוא עשה היה לבנות ספסל אבן בחצר".
בינתיים, המשפחה החלה להתרחב, ולזוג נולדו שתי בנות, מאור זיוה ואביגיל. גם בתור אדם עובד, ידידיה הקפיד להיפגש בכל ערב עם החברותא שלו וללמוד. "חיינו חיים רגילים ומאושרים, והגיעו שתי בנות מתוקות תוך כדי", מספרת מיתר. בחודשים שלפני המלחמה הזוג המאושר התבשר על כך שמצפה להם בן. כשידידיה נפל בקרב, מיתר הייתה בשבוע 21 של ההיריון.
יום ההולדת של ידידיה הגיע שבועיים אחרי המוות שלו. למיתר היה ברור שהיא הולכת לחגוג לו. "כי חוגגים יום הולדת, כמו שתמיד חגגנו". שבוע לפני כן היא עברה סקירת מערכות. "בסקירה ביקשתי לקבל תמונות, כי ידידיה פספס את הבדיקה, הוא לא הגיע. והחלטתי שאני הולכת אליו, לחגוג איתו את יום ההולדת שלו. קניתי בלונים, ורציתי גם להביא לו עציצים שהוא אוהב, חיפשתי בקנאות שתילים של פלפל אבל זו לא העונה, אז לא מצאתי, ובמקום הבאתי פרחים. הדלקתי לו נרות ובאתי להיות איתו ביום ההולדת שלו, לספר לו מה הוא הפסיד". אחד הבלונים שהניחה על קברו, עם הכיתוב "מזל טוב לבעלי המהמם" תועד בתמונה יוצאת דופן שצילם חיים גולדברג ומופיעה בתחילת הכתבה.
בתחילת חודש מרץ האחרון נולד פורת אביה. מיתר לא הספיקה להתייעץ עם ידידיה לגבי השם שייבחר. "הוא הלך בדיוק בשלב שמתחילים לדבר על דברים, כי התחילה המלחמה", היא מספרת. "זה ביאס אותי שלא שאלתי אותו לפני. את יודעת, לא דיברנו מוות. הוא לא דמיין שהוא ימות, אני לא דמיינתי שהוא ימות. לא חיינו כאילו עוד רגע הוא הולך".
"אחד מהדברים שאין לי חרטה עליהם", מיתר משתפת, "זה שידעתי להגיד לו שאני אוהבת אותו, ושהוא היה הדבר הכי נכון והמתנה הכי גדולה שלי בחיים האלה. אני לא ידעתי מה אני צריכה, אבל השם ידע".
איזה חלום ידידיה עדיין לא הספיק להגשים?
"הרבה דברים, בגיל 25. היו לו הרבה חלומות. חלקם היינו בתהליכי הגשמה שלהם – הקמנו משפחה ונולדו לנו ילדים. והוא בחר לעבוד בבנייה, הוא אהב את זה ורצה להמשיך לעסוק בזה. הוא רצה גם לגעת בתחום של חינוך, היה לו תואר בהוראה והוא רצה לעבוד עם נוער בסיכון. הוא רצה גם ללמוד תיפוף, הוא ניגן על כלי הקשה אבל רצה להתמקצע בזה יותר. מצד שני, את החלומות ה'קטנים', הוא כן חי אותם. כשהוא רצה לצאת לטייל הוא הלך לטייל. חיינו באווירה שאנחנו חיים את החיים שלנו ומגשימים את מה שאנחנו רוצים, עושים מה שאוהבים, אם זה ללמוד, לטייל, לבנות וליצור".
מה חשוב לך שידעו על ידידיה?
"הוא יצא בלי פחד ועם המון אמונה שהפעם נעשה את זה כמו שצריך. הוא האמין במה שהוא עושה. הוא הלך כלוחם ראשון והוא צעד ראשון, והיה לו חשוב להיות דווקא בעזה וחשוב להיות פעיל בלחימה. גם החבר'ה שסביבו סיפרו שהוא עודד אותם, הוא הרים את הרוח והוא הלך עם ראש מורם".