"מאז ומתמיד היינו משפחה מאוד מלוכדת", מספר עמית כמיל (49) מרמלה. "יש מילה ביידיש "צוזאמן" שפירושה בעברית הוא "יחד" וכל הזמן היינו נוהגים לעשות "צוזמאנים" כאלה - זה היה המוטו של המשפחה". עמית איבד את אחיו הגדול אורן שנהרג במארב בלבנון בשנת 1987 ואת אחיו האמצעי יריב ז"ל ששם קץ לחייו בשנת 2005.
"אבא שלנו היה סגן אלוף בצבא ובתור איש צבא, היינו נודדים איתו לכל מקום שהוא שירת בו. היינו בית כזה של שלושה בנים - מכות וצעקות, חיבוקים ונשיקות - ושוב מכות וצעקות", נזכר עמית בראיון ל-mako ליום הזיכרון.
"הזיכרון שלי כילד הוא שאם מישהו פעם הרביץ לי, אמרתי לו חכה, אח שלי בא, קוראים לו אורן - ומאז אף אחד לא נגע בי יותר. בכל מקום שגרנו בו, מנהלי בית הספר של אורן אמרו לאבא שלי: יש לך ילד חמוד ומתוק אבל קח אותו מכאן כי אנחנו לא יכולים יותר. ואז קרה נס - אורן התגייס והצבא התאים לו כמו כפפה ליד, סידר לו את הראש בצורה מדהימה".
ב-15.9.1987 יצא הכוח של אורן לסיור לפני מארב בלבנון. במהלך סבבי הטסה של הכוח במסוק, נפתחה אש ממנה נהרגו המ"פ והמ"מ, לאחר שנחתו על הקרקע. "עשרת החיילים שנשארו שירתו סך הכל שנה בצבא. בשלב הזה אורן מארגן את כולם, קורא בקשר ומודיע שהייתה התקלות. יש לי את הקלטות הקשר, אני לא יודע אם יום יבוא ואשמע אותן. יחד עם לוחם נוסף, הוא מחליט ללכת לבדוק אם המפקדים שלו צריכים עזרה. הוא מגיע אליהם, מגלה שנורו למוות וחוטף צרור בחזה. הוא נהרג במקום".
את רגע ההודעה על מותו של אחיו הגדול, עמית לא ישכח. "אמא כבר קמה לפנות בוקר בהרגשה רעה. כשהגיע קצין העיר להודיע לנו, היא כבר ידעה. היא העירה אותי ואני הערתי את יריב אחי. שנינו היינו בהלם. מתחבקים ומתחילים לבכות. יריב מחליט לקחת את ספר הטלפונים ולהתקשר לחברים ומשפחה, להודיע על שעת הלוויה. כשאורן נהרג אני זוכר חברים ומשפחה שבאים אלינו ואומרים תהיו חזקים בשביל ההורים, ההורים צריכים אתכם, תהיו ילדים טובים. אף אחד לא אומר לעצמו שיש פה גם אחים שאיבדו אח. זה משהו שהבנו רק בדיעבד".
במשך השנים אובחן אחיו האמצעי של עמית, יריב, כסובל ממאניה דיפרסיה. "הוא חטף התקף פסיכוטי. היה מטופל בכדורים וניהלנו המון שיחות נפש, כבר הרגשתי שהוא יוצא מזה, אבל אז במוצאי שבת אחד הוא הזמין זוג חברים לארוחה, בדיעבד מתברר שעשה לעצמו מסיבת פרידה. למחרת שם קץ לחייו, השאיר מכתב שהוא לא יכול היה להמשיך לחיות יותר בצורה כזאת. היה לי כבר חור בלב ו-18 שנה אחרי, נוצר אחד נוסף". בן 35 היה יריב במותו.
לפני שלוש שנים, בתקופת הקורונה, עמית מצא בעמותת "האחים שלנו" מקום מפלט. "בת דודה שלי התקשרה אליי וסיפרה לי על עמותה שעושה מפגשים בזום, כי לא תהיה אזכרה השנה. בעמותה באו עם כל מיני סדנאות מיוחדות, כתיבה, פואטרי סלאם, איך לדבר ואיך בכלל לספר את הסיפור שלך. לפני שלוש שנים לא הייתי מסוגל לדבר איתך, ישר הייתי מתחיל לבכות. זה שאני כותב על זה ומספר את הסיפור, זה פשוט מדהים. זה מוציא מאיתנו הכל".
עמית משתף אותנו בפעילויות ההנצחה שהוא ומשפחתו עושים. "לפני שלוש שנים מאמן הקרוספיט שאני מתאמן בו, אמר לי שהוא שמע שאני אח שכול ושהוא רוצה לעשות 'אימון גיבורים' על שם אורן. אנחנו משתמשים באלמנטים כמו הגיל והתאריך בו נפל ועושים אימון בהתאם - מספר התרגילים, הסבבים וגם הקלוריות ששורפים".
לסיכום אומר עמית: "אנחנו לא מקדשים את המתים. זוכרים ואוהבים, אבל לא מקדשים. אנחנו ממשיכים בחיים כי החיים הרבה, הרבה יותר חזקים".
"אח אחד הלך ואחד בא"
אייל בן מלך לא זכה מעולם לחוות רגע יחד עם כל שלושת אחיו. "בהתחלה, היינו גולן, אני והדס אחותי. בהמשך, נשארנו הדס ואני ואז גילי נולד. שוב היינו שלושה. אף פעם לא עברתי את החוויה הזאת של ארבעה אחים. אחד הלך ואחד בא".
גולן, אחיו הגדול, נדרס למוות בצעדת ירושלים ב-1980 כאשר הוא רק בן 9. "אני לא זוכר את התקופה שאחרי המוות של גולן. היא לגמרי נעלמה לי. הזיכרון חזר אליי רק באזור כיתה ה'-ו'. על פניו, היינו משפחה נורמלית. אחרי שגולן נהרג גדלתי עם הדס אחותי לבית שבו קרה משהו דרמטי, אבל אנחנו לא מבינים ולא מדברים על כך. ההורים שלי מדהימים, הם בחרו להתרכז בחיים".
כילד, אייל לא הבין עד הסוף את המציאות שבה הוא חי. "אתה הולך לאיבוד. רק אחרי שנים הבנתי שנשארתי בלי גולן, שאני הילד הגדול. אני זוכר את עצמי נותן מעטפת רכה וטובה לגילי, שנולד שנתיים אחרי. היה הבייבי שלי, נתתי לו כל מה שאני יכול". בנובמבר 2000 גילי מתגייס לצה"ל. הוא משובץ כלוחם בחיל השריון, בדיוק כמו אחיו הגדול אייל שמתרגש מכך מאוד.
"שלושה חודשים לפי מבצע חומת מגן בשנת 2002, הגדוד של גילי מאבטח אזור שהוגדר כמקום בו מסתתר יאסר ערפאת. הטנק חזר למוצב והיה צורך לבדוק אותו. אחי גילי חיכה מחוץ לטנק ושמר עליו. בבדיקה לחצו בטעות על רגלית הירי של המקלע שלא הייתה מונחת טוב, ו-15 כדורים נפלטו מהמקלע והרגו את אח שלי".
אייל מסביר עד כמה הסיכויים שמשהו כזה יקרה נמוכים. "הייתי מספיק שנים מפקד טנק ואני מכיר את הוראות הבטיחות בעל פה, אני יודע שהזוויות צריכה להיות מאוד מדויקת כדי שמשהו כזה יקרה. מספיק שגילי היה עומד מטר אחורה זה היה פוגע לו ברגל. מטר קדימה וזה היה עובר לו מעל הראש. אף פעם לא קורה דבר כזה. זה כאילו חיכה לו".
"קציני העיר סיפרו להורים שלי בערב", הוא נזכר. "הייתי במקום שלא יכולתי לענות בו לטלפון וכשפתחתי אותו, אני רואה שיש לי 200 שיחות שלא נענו. זה היה סימן מאוד ברור. הידיים רועדות. אני מתחיל להחזיר טלפונים ואף אחד לא עונה. אני מבין שמשהו קרה".
אייל משחזר את הרגע שבו הוא גילה שאחיו נהרג. "התחלתי לנסוע לכיוון ירושלים. התקשרתי הביתה וענתה לי בת דודה שלי. ברגע הזה, הבנתי שכולם אצלנו כי משהו קרה לגילי. אני עוצר את הרכב בצומת קסטינה ובאים לקחת אותי. ישר רצתי להורים שלי. רציתי להיות שם בשבילם. הכל עלה וצף. מה שלא התאבלתי עליו כשהייתי ילד, קיבלתי בואכה גיל 30 בריבית דריבית. כשגילי מת זה היה הרגע שבו הבנתי שהעולם חרב. פעם שנייה".
ההתמודדות מגיעה אליו עם השנים. "בתחושה שלי הזמן מאפשר לך למצוא מקום. אחרי כל כך הרבה שנים בלי גולן ובלי גילי, מצאתי לעצמי מקום נעים וטוב בתוכי בשבילם. האחים שלי לנגד עיניי ואני יודע שהם אוהבים אותי. היום אני נשוי באושר רב, יש לי שלושה ילדים. הם לא יודעים כמה כוח הם בשבילי".
לזכרו של גילי, אייל ומשפחתו יזמו לפני 8 שנים את פרויקט "בשביל האחים" בו פעם בשנה, יוצאת קבוצה של אחים או אחיות שכולים למסע של יומיים בטיול ג'יפים. "כמה ימים אחרי שגילי נהרג, הייתי אמור לקחת אותו לטיול ג'יפים. הוא ממש התרגש שאח שלו הגדול לוקח אותו לטיול ואני שמחתי מאוד שאחי הקטן בא".
בשנה שעברה, משפחת בן מלך בחרה לשלב בין הזיכרון של גילי לזיכרון של גולן ולצאת לטיול ברמת הגולן. "תכננו את המסע שנה וחצי מראש. לקחתי איתי את אחותי הדס לראות מקומות אירוח פוטנציאליים לקראת המסע. כשהיא שאלה אותי איך נדע מה לבחור, אמרתי לה שאני מאמין שנראה סימנים. רגע לפני הירידה לכביש שמוביל למקום הראשון אותו רצינו לבדוק, נגלה אלינו שלט של מרכז רכיבה שכתוב עליו בגדול 'גיל גולן' (שמותיהם של שני האחים שאיבדו). ככה ידענו שזה המקום הנכון בשבילנו".
"לא תמיד יש כוח להתגבר"
משפחת רוזנפלד הכירה היטב את השכול. אב המשפחה שכל בעצמו את אחיו יצחק בשנת 1978. "לאח של אבא שלי קראו יצחק, והברית של אחי הגדול הייתה בדיוק ביום האזכרה שלו, אז היה להם ברור שיקראו לאחי על שמו של הדוד יצחק", משחזרת הבת אירית.
לאחיה הבכור קראו יצחקי. "אחריו היינו שלוש בנות ועוד שלושה בנים", היא נזכרת בבית בו גדלה. "בין יצחקי וביני היה קשר טוב מאוד. כמשפחה היינו כולנו ממש חברים ועושים אחד בשביל השני הכל. ההורים שלי השקיע המון בקשר בין כולם וזה מסר שמלווה אותנו לאורך השנים".
יצחקי התגייס במרץ 1999 לצה"ל והחל קורס טיס אותו סיים בהצטיינות ובסיומו שירת כטייס בטייסת תובלה. "בליל הסדר בשנת 2002, התארחנו אצל דודים. היו אז לא מעט פיגועים והייתה אווירה של פחד. יצחקי היה אז בחופשת 'רגילה' ודודה שלנו אמרה לכולנו שנישאר אצלה כי מסוכן בחוץ. בתגובה, יצחקי אמר לה שכל עוד הוא חי הוא לא מפחד לטייל בארץ ישראל".
כבר למחרת הוא החליט לצאת לטיול. "זה היה יום שישי והוא נכנס לחדר שלי להזמין אותי לבוא איתו אבל העדפתי שלא. הוא נסע עם אחותי הגדולה, חברי ילדות שלו ושלישה מהבסיס, שהבטיח לה טיול שהיא לא תשכח בחיים. הם יצאו לטיול ג'יפים בנחל צאלים. לפני כן ירדו המון גשם באזור, כך שבאחד המעברים היו מים בגובה נמוך אבל מלאים בסחף עם בוץ ואבנים. הגלגלים של הג'יפ לא הצליחו להיאחז בקרקע ולכן הג'יפ נסחף. החבר שישב עם יצחקי בג'יפ יצאו ממנו והצליח להיפלט למקום יבש. יצחקי המשיך להיסחף".
בן 22 היה אחיה יצחקי ז"ל במותו, שלאחריו הועלה לדרגת סגן. הכאב של אירית מלווה אותה עד היום. "הוא היה מדהים, צנוע ועניו. אף פעם לא היה נכנס עם מדי הטייס ליישוב, כי לא רצה להתבלט".
אחרי מותו של יצחקי, אחיה הקטן של אירית, מלאכי, לקח על עצמו את תפקיד האח הגדול. "משפחתיות הייתה מאוד חשובה לו. היה נאה מאוד, חכם ושנון. הצטיין בלימודים. בדיוק התקבל לעבודה בחברה מצליחה מאוד. בכל שבוע היה לו חשוב להתקשר לכל האחים ולומר שבת שלום. הוא לקח על עצמו לחבר בין אנשים, היה לו חשוב. הוא ראה את הבן אדם שמולו וידע לגשר על פערים".
ביוני 2015, יצא מלאכי למשחק כדורסל במסגרת היישוב כוכב השחר. "בדרכו חזרה מהמשחק, חוליה של מחבלים ירתה לעבר הרכב בו נסע עם חבריו. מלאכי נפגע בעורק הראשי. הרופאים ניסו לעשות כל מה שהם יכולים, אבל זאת הייתה פגיעה אנושה. ישבנו, חיכינו וצעקנו שיתגבר כמו תמיד. אבל זה לא קרה".
התחושות הקשות של אירית מלוות אותה עד היום. "זה חור בלב של שנים. לא תמיד יש כוח להתגבר. החיים נעצרים ונחרב העולם. ההורים שלי כל הזמן משדרים לנו מסר של אופטימיות ואמונה חזקה. המשפחה ביחד פה אחד בשביל השני. אתה יודע שיש חיים אחר כך וילדים אחר כך. זה מה שהציל אותי, כי אני רק רציתי להישאר במיטה".
אירית ומשפחה עשו לא מעט פעולות כדי להנציח את זכרם של האחים שלה. "קראו לבית הספר ביישוב כוכב השחר על שם יצחקי. אבא שלי אחראי על גמ"ח של ספרי לימוד, כדי לעזור להורים להתמודד עם ההוצאות הכלכליות. אני תרמתי כסף לתלמוד תורה. אנחנו מנציחים את הדברים החשובים - אהבת המשפחה, קשר טוב עם ההורים, התעניינות אחד בשני. חשוב לי שיזכרו אותם ואת הטוב שלהם. שכל אחד ייקח משהו שילך איתו הלאה - לנסות להיות כמה שיותר טובים בעולם הזה".
עמותת "האחים שלנו" - עמותה למען אחים ואחיות שכולים במשפחת השכול הישראלית, מלווה את אירית, עמית, אייל ועוד אחים שכולים רבים נוספים. מטרות העמותה הן ליצור קהילה תומכת ומעצימה עבור האחים והאחיות השכולים, לתת בפעם הראשונה מקום וקול לכאב, להתמודדות ולסיפור הייחודי שלהם. בנוסף, הם מגדילים את מעגל ההנצחה ומייצרים מקום בו אחים שכולים יכולים לשתף בסיפורים על האחים שנפלו, דרך העיניים שלהם. קהילות אחים קיימות בכל רחבי הארץ ומקיימות מפגשים, סדנאות ואפיקי הנצחה ייחודיים.