"ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, הוא ביקש מאמא שלי שתקצר את המדים לגודל שלו. היא קיצרה לו, הוא ענד דרגות אל"ם של אבא, לקח נשק צעצוע ועלה עם אחיו גדעון לכביש. הם אמרו לאנשים, 'אנחנו שומרים על הבית'. ג'מאל היה לוחם ומנהיג מלידה". רס"ן ג'מאל עבאס, בן 23 מפקיעין, מפקד פלוגה בגדוד 101, נפל ב-18 בנובמבר בקרב בצפון רצועת עזה.

"ג'מאל, איפה שהיינו יושבים, הוא היה עושה את ההווי, את החיים, את השמחה. כולם אהבו אותו מאז שהיה ילד", מספר אביו, אל"ם (במיל') ענאן עבאס. המסלול של בנו היה מבטיח; הוא למד בפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי, סיים בהצטיינות, התנדב לצנחנים ויצא לקורס קצינים. כמ"מ קיבל "מצטיין חטיבה" ונבחר לעשות תפקיד בסיירת מטכ"ל, ובסיומו יצא לקורס מ"פ. גם אותו סיים בהצטיינות, לפני ששוב שובץ בחטיבה האדומה.

רס"ן ג'מאל עבאס ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
רס"ן ג'מאל עבאס ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

"מה שאפיין את ג'מאל – הגבורה שלו, האמונה שלו וחוסר הפחד. כולם היו אומרים 'אין לו פחד לבן אדם הזה', היה מסתער, נכנס באש, נותן את כולו. הוא היה אומר, 'איפה שיש מחבלים אני תמיד נמצא, ואני תמיד אהיה ראשון ואחסל אותם'", מספר אביו. כך גם קרה ב-7 באוקטובר.

באותה שבת שחורה עשו בני משפחת עבאס את דרכם לצבא, אלא שהדוד נפטר באותו יום, ולבקשת אמם, הם עצרו בדרך להיפרד מדודם בדרכם אל הקרבות. "אמרתי לו, 'תשמור על עצמך, אל תהיה פזיז, אל תהיה הראשון'", מספרת על אותם רגעים אמו של ג'מאל, ד"ר לילא עבאס. "הוא נפרד מכל הכפר ומכל המשפחה, זו הפעם האחרונה שראינו אותו. לא האמנתי שחודש אחרי זה אפגוש אותו באותו מקום – מונח בארון. זה היה מאוד-מאוד קשה".

כשהגיע לשטח לא חיכה ג'מאל לשאר הפלוגה – וירד ישירות לעוטף. "הוא הותקל כבר ב-12:30, עבר כמה מקומות – היה במפלסים, בבארי, באנדרטת חץ שחור, בזיקים. מאוד-מאוד כאב לו מה שהיה ב-7 בחודש, דיברתי איתו אחרי יומיים והוא אמר לי, 'המראות והדברים שראינו כאן, זאת שואה, אנחנו חייבים לעשות הכל כדי לנקום את דם הנרצחים ולהחזיר את השבויים'", מספר אביו ושופך אור על ההיתקלות שבה איבד את בנו.

רס"ן ג'מאל עבאס ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
צילום: באדיבות המשפחה

מתברר שבהיתקלות שהסתיימה במותו, ג'מאל לא היה אמור להיות כלל. "ג'מאל היה רחוק, זו הייתה היתקלות של פלוגה אחרת. הוא שמע עליה ושיש פצועים, וכמו תמיד הוא יצא בריצה. גם הכלבנים שהיו איתו אמרו לי, 'הוא דפק את הריצה של החיים, לא אנחנו ולא הכלב ולא הקשר הצלחנו לרדוף אחריו'", אומר אביו.

"הם ירו את כל מה שהיה צריך לירות, שלחו את הכלב לבית, הכלב מת, ואז הם החליטו להיכנס הביתה. ג'מאל, הקשר שלו סמ"ר שחר פרידמן (21) וסמל בנימין מאיר ארלי (21) נכנסו, הם טיהרו את שני החדרים. באחד התבצרו מחבלים. ג'מאל החליט לזרוק שלושה רימונים ואז הם נכנסו. לצערנו היה מחבל בצד ימין, בין כורסאות, שלא נפגע, לא מירי הטנק, לא מירי מסק"ר (מסוק קרב), לא מהירי עצמו ולא מהרימונים. הוא דפק כמה צרורות, צרור אחד פגע בבנימין והרג אותו, צרור אחר פגע בשחר והרג אותו, ושני כדורים פגעו בצד ימין, בג'מאל, בין הצלעות".

"המ"פ שהיה מאחוריו, סיפר לי שג'מאל ניתר אחורה כמה מטרים ואמר לו 'יש מחבל אחד הרוג, מחבל אחד פצוע', חיכה כמה שניות ואז אמר: 'נפצעתי'. הוא ניסה להוציא את האוזנייה של מכשיר הקשר מהאוזן, לא הצליח, הוריד את הידיים ואמר למ"פ, 'תסתכל עליי'. הוא חייך את החיוך היפה, המדהים והטהור שלו וכך סיים את חייו", מספר ענאן.

בשבעה סיפר אחד מהפצועים את הסיפור מהצד שלו, שממחיש היטב מי היה ג'מאל: "ראיתי מישהו מגיע בריצה, הבנתי שזה ג'מאל, ואז נרגעתי, למרות שאני פצוע, למרות שהייתי במצב לא טוב, נרגעתי. ג'מאל ראה אותי בזווית העין, עשה לי לייק באצבע. כשהוא עשה לי לייק הבנתי שג'מאל יוציא אותי משם חי. לא היה לי ספק שג'מאל יחלץ אותנו משם".

ענאן האבא וגדעון, אחיו של ג'מאל, הספיקו לשוחח איתו מפיקוד הצפון בקשר הצה"לי, שלושה ימים לפני שנהרג, בשיחה שפרסם צה"ל. הם לא ידעו אז שזו תהיה השיחה האחרונה שינהלו. "ישבתי בחמ"ל בפיקוד הצפון בבור, גדעון הבן שלי הגיע אליי ואמר לי: 'תקשיב, אבא, אני כבר כמה שעות לא רואה את ג'מאל במפות'. לא התייחסתי לזה", מספר ענאן. "שעה אחרי זה הגיעה אליי המזכירה של האלוף, אמרה לי: 'ענאן, תעלה לאלוף לקומה למעלה, האלוף רוצה להתייעץ איתך'. נכנסתי אליו. הוא הודיע לי, והודענו גם לגדעון. אתה מרגיש כמו אבן, קיר שחור שנופל לך מול העיניים. ב-19 בנובמבר חזר ג'מאל ליישוב, אבל בארון".

ההלוויה לא הייתה קלה. אמו של ג'מאל , ד"ר לילא עבאס, מספרת על הרגעים שבהם צולמה התמונה המכאיבה ממנה, עם דודתו של ג'מאל, וחברה קרובה של המשפחה. "לא חשבתי לדקה שאאבד אותו, כי הוא כל כך חזק", היא מספרת. "כששמעתי את ההודעה המרה, דבר ראשון שאלתי 'אתם פותחים לי את הארון?', רציתי לראות אותו, כי חודש וחצי לא ראיתי אותו. רציתי שיפתחו את הארון כדי להיפרד ממנו. התמונה הזאת היא מהרגע שפתחו לי את הארון וראיתי אותו. בהתחלה לא הרגשתי כלום, הוא היה כמו ישן, אני אמרתי להם, 'הוא אוטוטו יקום'. היה בארון ילד חמוד, ישן כמו פרח ברוך השם, שריטה לא הייתה לו על הפנים. עד היום אני עובדת על עצמי שהוא עדיין במלחמה ויחזור, אני לא יכולה לעכל שלא אראה אותו בחיים".

עם הקַשָר סמ"ר שחר פרידמן ז"ל, שלצדו נפל בקרב, היה לג'מאל קֶשר מיוחד. "שחר וג'מאל לא נפרדו, כל הזמן היו יחד", מספר אביו. "כשהלכנו לנחם בשבעה את ההורים של שחר, נכנסנו לבית וראינו תמונה גדולה של ג'מאל ושחר. שאלנו אותם: 'מה זה?', והם אמרו: 'אתם איבדתם בן אחד, אנחנו איבדנו שני בנים. ג'מאל היה אצלנו הכל בבית'", מספר האב. "מה שריגש אותנו הכי הרבה, זה שלקחנו תמונה של שחר וג'מאל וכשהחזרנו להם אותה, כתבנו עליה את הפסוק על שאול ויהונתן: 'בחייהם ובמותם לא נפרדו'. זה אותו הפסוק שאמא של שחר רשמה על התמונה של ג'מאל, בלי שנתאם", מוסיף ענאן בכאב.

את השיחה בוחר האב השכול לסיים במסר אופטימי שבו האמין בנו מכל הלב. "שחר, ג'מאל ובנימין ז"ל נלחמו יחד ומתו יחד, כישראלים גאים. כל אחד נלחם למען הקיום של המדינה, לא נלחם כדרוזי, לא נלחם כדתי ולא נלחם כחרדי, אלא נלחם כישראלי שגאה בישראליות שלו. וזה דבר חשוב מאוד, המסר של האחדות בתוך העם, של ה'ביחד', זה כמו האמירה של ג'מאל: 'לבד זה לא ילך, ביחד זה יעבוד'. החיבור שלנו יחד הוא הכוח שלנו, זה לא הזמן למריבות, זה לא הזמן לפילוג. אנחנו חייבים להיות מאוחדים על מנת לנצח".

שחר וג'מאל זל (צילום: באדיבות המשפחה)
סמ"ר שחר פרידמן ורס"ן ג'מאל עבאס ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה