במוצאי שבת ה-8 באוקטובר 2022, מחבל הגיע עם מכוניתו למחסום שועפאט ופתח באש לעבר הלוחמים שהיו במקום. סמלת נועה לזר ז"ל, לוחמת מעברים במשטרה הצבאית, נהרגה כתוצאה מהירי. בתחקיר שערך צה"ל לאחר האירוע הקשה, התגלו ליקויים חמורים בנהלים ובתפקוד הלוחמים האחרים שהיו במחסום.
קארין לזר, אמה של נועה, תיארה את הרגע שבו הבינה כי משהו אינו כשורה. "בתוך תוכי תמיד דאגתי, הייתי ישנה עם הטלפון פתוח לידי. נועה תמיד דאגה להרגיע אותי ולהגיד שהיא מוגנת, שלא מחפשים לעשות פיגוע במחסומים אלא פיגועים המוניים יותר. היא לא פחדה לרגע. היה לי הסכם איתה שהיא מודיעה לי מתי היא עולה ויורדת מהמשמרת. היינו מתכתבות בתחילת המשמרת ומדברות בטלפון בסיומה".
"באותו בוקר הייתה שבת מהממת. התכתבנו בבוקר והיא הייתה מאושרת, אפילו העלתה סטורי לאינסטגרם שהכינה ארוחת בוקר במחסום וכתבה: 'טירוף בשועפאט'. כתבתי לה: 'שתהיה לך משמרת נעימה, עוד קצת את בבית, נדבר בתשע כשתסיימי'. שתי דקות לתשע שלחתי לה הודעה כמו תמיד: 'סיימת?'. היא לא ענתה. אין דבר כזה שהיא לא עונה לי. היא יכולה לכתוב: 'אני לא יכולה עכשיו, תכף', אבל כזה דבר אין".
"הדלקתי טלוויזיה וראיתי את הפרסום על הפיגוע בשועפאט. פרסמו שזו הייתה מג"בניקית בת 23, אבל בתוך תוכי ידעתי שזאת היא. לא יודעת איך להסביר את זה. קיבלתי כל מיני סימנים. החלטתי שאני נוסעת לבית החולים. לא קיבלתי את הנקישה בדלת למזלי, הם פספסו אותי. נסעתי לבית החולים וחיכו לי שמה אנשי צבא. קיבלתי את ההודעה".
עדי, איך את שמעת שאחותך, החברה הכי טובה שלך, נהרגה בפיגוע?
"בערב הלכתי להתאמן במכון כושר. אבא שלח לי הודעה שהיה פיגוע ושאל אם שמעתי מנועה. אמרתי לו שלא. נסעתי הביתה והתחלתי לשלוח לחברות שלה הודעות: חברות שאיתה במשמרת, חברות שאיתה בחדר. הן אמרו לי דברים מוזרים כמו, 'איפה את? את לא בבית חולים?'. לא בדיוק הבנתי. התקשרתי לאמא ולאבא, התחלנו לנסוע. עצרו אותנו בדרך, אמרו שהצבא מחכה לנו בקיבוץ בחן, איפה שאבא ואני גרים. כשהגעתי לקיבוץ ראיתי חיילים ואמבולנס. בתוך תוכי עדיין האמנתי שהיא חיה ופשוט החזירו אותה הביתה. שהכל בסדר. כשראיתי אותם ברחתי אחורה וחזרתי לאוטו. אחר כך הודיעו לנו".
יש בכן כעס על הצבא?
קארין: "הכעס היחיד שלי זה שתמיד מקבלים החלטות ומגיעים לתובנות אחרי שקורה אירוע. באותו יום במחסום כל ההתנהלות הייתה שגויה. אחרי שנועה נהרגה, תיקנו את הנהלים. היום המחסום לא שייך למשטרה הצבאית בכלל, הוא הפך להיות של מג"ב. הנהלים שונו. חבל שמחכים לאסונות כאלה בשביל לשנות נהלים".
יש בך צער שנועה הלכה להיות לוחמת?
"נועה רצתה להיות מג"בניקית ואת זה עצרתי. אחר כך רצתה להיות לוחמת מעברים, ואת זה לא הצלחתי לעצור. זה משהו שהיא מאוד רצתה, כל הזמן אמרה: 'אני רוצה לעשות שירות משמעותי, לתרום למדינה, להרגיש שאני עושה משהו'. לא חושבת שיכולתי לעצור אותה. כשהתחילו הדיונים לגבי הצבא, היא ישר הודיעה לי: 'שתדעי שאני הולכת להיות רחוקה מהבית, לוחמת'".
מה עושים עם הגעגוע הזה?
קארין: "שאלה טובה, הלוואי והייתה לי תשובה. זה הדבר הכי נורא שיש. הגעגוע הפיזי קשה. אלה חודשים מזעזעים. אנחנו מנסים ללמוד איך לחיות את החיים האלה בלעדיה. ממש לומדים לחיות מחדש. הכל חדש לנו. מנסים לראות איך שורדים את זה. בכל בוקר אני בוחרת מחדש האם לקום או לא לקום. בסוף אני בוחרת לקום, כי יש לי עוד ילדה מהממת שמגיע לה שתהיה לה אמא, אבל זו בחירה כל יום מחדש".
עדי: "מתגעגעים, מסתכלים על תמונות, הקלטות בטלפון. תמיד אני אתגעגע אליה. גם כשהייתה הולכת ליומיים לטיול הייתי מתגעגעת, אז עכשיו עוד יותר".