"בתקופה הזאת אומרים לי לפחות פעמיים ביום 'תוריד את הזקן'". מספר דודו חקימיאן, מורה ליוגה בן 38 מירושלים. "היום חניתי ליד הבית, ישב מישהו ראה אותי יוצא מהאוטו וקפץ בבהלה. לפני כמה חודשים הלכתי בתלפיות בירושלים. זה אזור תעשייה גדול, עם המון פועלים. הלכתי עם כפכפים. שני שוטרים על אופנועים עצרו לידי ושאלו אותי 'מי אתה? מה אתה עושה פה? איפה אתה גר?' ואחרי כמה משפטים אחד מהם  אומר לחבר שלו 'טוב, זה לא הוא' והם נסעו. התחושה שלי היא שהם לא חיפשו מישהו ספציפי. צעקתי לו 'לפחות היית מבקש סליחה'".

נעלבת?
"אני מרגיש שאני צריך להתנצל על החזות שלי, על הזקן שלי, על המראה. ככל שאתה יותר מחזק את הזהות המזרחית שלך, בדיבור, במראה, יש יותר הרמות גבה. אתה משנה התנהלות בגלל הזקן באופן כללי. היום אני שם כיפה על הראש כשאני נכנס לשכונת בר אילן בירושלים, שהיא שכונה דתית, כי אני רואה את המבטים. יותר נוח לי ליד ערבים מאשר ליד יהודים בתקופה הזאת, לפחות כל עוד אני לא מדבר, כי החזות הערבית שלי יכולה לעורר אלימות. בבית הספר של הבן שלי השומר שרואה אותי כל בוקר שואל את אותן שאלות, מה אתה עושה פה, למי אתה בא. הוא לא ישאל את זה הורה אחר שאין לו חזות מזרחית. תמיד עובר בראש שהחזות שלך היא בעיה, גם כשאני נכנס לקניון יש תחושה כזו".

דודו חקימיאן
דודו חקימיאן

הדברים שאומר חקימיאן גורמים לנו לזוע באי נוחות. הוא נוגע בהרבה דברים שלא נעים לנו להגיד בקול, בסטריאוטיפים שאנחנו משתדלים לא ליפול בהם. גל הטרור בשבועיים האחרונים היה שרירותי, מבהיל ובלתי צפוי, והפחד התמידי להידקר שהוא הביא איתו הציף מתחים בחברה הישראלית שלרוב אנחנו משתדלים להדחיק. בכתבה שפורסמה אצלנו במאקו אתמול סיפרו גברים מזוקנים שהם חוששים ללכת ברחוב. גילינו שכשכולנו מעמידים פנים שאנחנו סתם הולכים ברחוב, אנחנו בעצם מנהלים סיכונים ומאתרים חשודים. אנחנו מנסים תוך כמה שניות להבין לאיזה לאום שייך האדם שהולך מולנו, מה העדה שלו, מעמדו הסוציאוקונומי, זהותו המינית, אפילו מצב הרוח שלו; אנחנו עושים פרופיילינג. אבל האם יש לנו בכלל דרך אמינה לזהות אנשים חשודים? לדעתם של כוחות הבטחון בארץ ובעולם, בהחלט כן, והם עושים את זה בדרך אולי מקצועית ומבוססת יותר, אבל במהותה לא שונה בהרבה משלנו.

מה עושה מזרחי עם סיגריה וטרנינג בלב תל אביב?

מאיר בר מימון, דוקטור לפילוסופיה החי בפריז מזה כמה שנים, הוא חלק מאוכלוסיה גדולה של גברים צעירים, שיש להם מה שקוראים בטלוויזיה "חזות מזרחית", ומרגישים חשודים תמידית, על ידי שוטרים ומאבטחים וגם סתם על ידי אזרחים ברחוב. "שוטרים שמחליטים שאני ערבי הם בדרך כלל שוטרים מזרחים", הוא אומר. "אשכנזים לא יודעים באמת. מצד שני, לא ממש ראיתי שוטרים אשכנזים לאחרונה".

סמי זעפרני, תושב חיפה, דיווח בפייסבוק שלו על התקפה אלימה שעבר השבוע. האדם התוקף חשב כי זעפרני הוא ערבי, וניסה להכות אותו בקרש. "האיש נראה גדול ומאיים", כתב זעפרני, "וזעק בקולי קולות לכיווני את כל הקללות והאיומים הרגילים כלפי ערבים והתקדם אליי בצעדים מפחידים ומאיימים". זעפרני הצליח לברוח; יומיים לאחר מכן נדקר יהודי אחר על ידי מחבל יהודי שחשב שהוא ערבי.

גברים מזרחים סובלים לעתים קרובות מחשש תמידי מהם, לפעמים כי הם נראים ערבים ולפעמים כי שוטר בעל דעות קדומות תופס אותם כמפוקפקים. "פעם אחת, בעשר וחצי בלילה, יצאתי להפסקת סיגריה מחוץ לדירה שלי ברחוב אמיל זולא בתל אביב", מספר בר מימון. "לבשתי טרנינג של אדידס. ניגשו אליי שני שוטרים וביקשו תעודת זהות. אמרתי שאין עליי, שאעלה לדירה ואביא אותה. הם התחילו לשאול אותי המון שאלות, וכשאמרתי להם שאני גר פה הם ממש התקשו להאמין. כששאלתי אותם לפשר העניין, בסופו של דבר אמרו שקיבלו תיאור של אנס שמסתובב ברחוב ונראה, לטענתם, בדיוק כמוני".

"בבית הספר של הבן שלי השומר שרואה אותי כל בוקר שואל את אותן שאלות" (אילוסטרציה, לבית הספר אין קשר) | צילום: אייל בן יעיש

חוויות מעליבות כאלה הן עניין שבשגרה עבורו. "במקרה אחר הלכתי לי לתומי באלנבי. פתאום קפץ עליי ערס כבד וביקש תעודת זהות. שאלתי אותו "מי אתה", והוא עונה לי 'תסתום ת'פה, תביא תעודת זהות'. בסופו של דבר הוא הראה לי תעודה, הוא היה מהיס"מ, ימ"ר, לא זוכר בדיוק. היו איתו עוד שניים היתה התראה על מחבל שמסתובב באלנבי והם חשבו שזה אני".

אנשי הבטחון לומדים לזהות, לכאורה באופן מדעי וסטטיסטי, מי הוא אדם חשוד. הפרופיילינג המקצועי והיסודי ביותר בישראל, ואולי גם בעולם, נעשה כבר עשרות שנים בנתב"ג. אנשי שב"כ ובטחון שדיברנו איתם חשפו בפנינו כמה מהשיטות האלה.

"מאז שהתחלתי לגדל שיער ולהרכיב משקפיים אני לא עובר כערבי"

חשוב להגיד שפרופיילינג אתני הוא אחת הסוגיות המוסריות הטעונות שמעסיקות את העולם מאז ה-11 בספטמבר. המאפיינים שהופכים אדם לחשוד כמעט תמיד מערבים עניינים של מוצא, דת וגזע, מראה חיצוני וסטריאוטיפים דומים. האגודה לזכויות האזרח, למשל, מתנגדת לפרופיילינג, וכמוה גם מפלגת מרצ, שהמצע שלה כולל איסור על פרופיילינג  לערבים – כלומר, העובדה שאדם הוא ערבי לא תספיק כדי לזמן אותו לבדיקה בטחונית מיוחדת.

פרופיילינג לא נוגע רק לערבים ולמזרחים. גם עולים מאתיופיה, רוסים, גויים מכל לאום, פעילי שמאל ואפילו אנשים עם שמות יוצאי דופן שלא נשמעים ישראלים נחקרים ארוכות לעתים קרובות, ומוצאים את עצמם חשודים סתם על סמך היותם שייכים למגזר מסוים. בשדה התעופה הנוסעים מחולקים לשלוש קטגוריות: קטגוריה 1 נקראת גם מועדף, וכוללת יהודים, ישראלים ולא ישראלים; קטגוריה 2, רגיל, כוללת גויים, והקטגוריה השלישית – "חשוד" – ערבים.

"לא חיפשנו את האדם שרוצה לחטוף מטוס", אומר אסף (שם בדוי), שעבד ארבע שנים בנתב"ג והכיר היטב את נהלי העבודה של הסורקים והסלקטורים. "בשביל זה יש מאבטחים במטוס עצמו. חיפשנו את מה שנקרא 'נוסע משוטה' - נוסע שיש לו אינטרס להסתיר משהו, אבל אתה לא יודע מה בדיוק, ואולי הוא עצמו לא יודע ושתלו לו".

איך עושים את זה?
"אלה דברים שהם בתחום הגזעני. אף אחד לא מלמד אותם, אבל בפרקטיקה אתה לומד מהר מאוד לזהות ערבים. הייתי שם לב לנעליים, למשל. בישובים ערביים רבים אז, וגם היום, לא היו כבישים ממש והנעליים היו מאובקות. אתה שם לב לכפות ידיים - כי בן אדם עובד בעבודות כפיים, ידיו יהיו מסיביות ומיובלות. ג'ינסים - מכנסי סטון ווש שחורים שהיו נפוצים מאד בקרב האוכלוסיה הערבית. וכמובן, לפי השם. פעם הייתה פעם מישהי שפיטרו אותה, כי היא פספסה ערבים נוצרים להם לעתים יש שמות יהודיים ושמות משפחה לא ערביים מובהקים".

נתבג
הפרופיילינג המקצועי והיסודי ביותר. נתב"ג | צילום: משה שי לפלאש 90

גם התכולה של המזוודות שימשה, לדברי אסף, לפרופיילינג. "אצל הישראלים במזוודות תמצאי מקל ספונג'ה, כי אין כמו שלנו בשום מקום, טחינה, במבה. אצל היפנים יהיו בגדים תחתונים חד פעמיים, ארוזים בקופסאות קטנות דחוסות. אצל ערבים הנוסעים לבקר משפחה יהיה בקבוק ליטר וחצי של קולה מלא בעלי גפן, זיתים וגבינה מיובשת. ערבים בדרך כלל לא יסעו עם מזוודה קשיחה אלא עם תיק רך, בעיקר כשאלה סטודנטים שלומדים בחו"ל".

"אני אזהה אדם ערבי ואדם יהודי על פי פרטי לבוש, סגנון הלבוש, הציוד שיקחו איתם, הצורה של הרכב, תספורות, סוג גילוח", אומר מפקד צוות שטח לשעבר שהיה אחראי על העברת מודיעין בשב"כ. "הגילוח שלהם אסתטי יותר, נקי יותר, שיער מסודר. הם לא מאריכים שיער".

מאיר בר מימון יכול לאשר את הפרט הזה מנסיונו: "מאז שעברתי למשקפיים, והתחלתי לגדל תלתלים ושפם, אני לא עובר כערבי", הוא אומר. הביקורים שלו בארץ אפשרו לו לבדוק באופן מאוד ספציפי מה בדיוק מעורר חשד אצל אנשי הבטחון בארץ ומה מרגיע אותם. "עשיתי ניסויים", הוא אומר. "כל פעם שלא הרכבתי משקפיים בשדה התעופה - עיכבו אותי. לעומת זאת, כששברתי ברך והסתובבתי עם מקל הליכה, עברתי כמו מלך. פעם הייתי מגולח, אז הייתה לי חזות יותר מאיימת. בניו יורק הייתי סקסי, בישראל הייתי מאיים. המסקנה היא לשים על עצמכם סממנים אירופאים, אבל בחוכמה: טרנינג של אדידס לא הולך עם משקפי ראיה. אל תערבבו".   

"פעם היו עוצרים אותי כל פעם בכניסה הראשית בנתב"ג", ממשיך בר מימון. "תמיד שואלים אותך 'מה שלומך' כדי לשמוע אם יש לך מבטא. באחת הפעמים האלה, כשבאתי לאסוף את החבר שלי והייתי עצבני, כי הכלב שלנו גסס באותו זמן. פנה אליי אחד כזה עם 'אחי, מה שלומך'. אמרתי לו 'עוף, עוף לי מהעיניים ואל תקרא לי אחי' והוא באמת עף, כי זה כל מה שעניין אותו, לשמוע את המבטא. המתכון הכי בטוח להימנע מפרופיילינג זה ללכת עם בחורה, כמובן לבנה. או ללכת עם אנשים יותר שחורים ממך. אז יעצרו אותם ואותך לא".

אחרי הזיהוי נכנסות לתמונה המדבקות הקטנות והצבעוניות, שמדביקים לנו על הדרכון. "אנחנו מקבלים מדבקה שונה", אומר איברהים, 26, סטודנט תואר שני לתקשורת באוניברסיטה העברית. גר בטירה. יש לסלקטורית מלא מדבקות ביד, והיא לוקחת את אלה שנמצאות מאחורה. הם מדביקים גם על הכרטיס".

מטוס אל על
לא מחפשים את זה שמתכנן לחטוף מטוס. מטוס אל על | צילום: משה שי לפלאש 90

"המדבקה שלנו היא בצבע אחר", אומרת גם פטחיה עקפה, 67, סוכנת ביטוח מטירה. "נסעתי לועידת נשים באיסטנבול – ליהודיות הדביקו מדבקות צהובות על הדרכון, ולערביות מדבקה בצבע אחר".

הפרופיילינג גורם כמובן לטעויות רבות. "היו לי מקרים נוראיים של טעויות",  מספר אסף, "מקרים בהם קפצתי על בן אדם והפלתי אותו. אנשים שרצים ואתה צועק והם לא עוצרים, כי הם ממהרים לטיסה. יש גם אנשים שאם אתה שולף תעודה מולם הם נבהלים ובורחים. עובדים זרים למשל מגיבים כך לפעמים. היה לי פעם אדם שבא לבדו עם צ'ימידן על הגב, רץ כמו משוגע, ואני צועק והוא לא עוצר ואתה בטוח שזה פיגוע, אבל הוא רק מאחר".

נשים מזהות חשודים מהר יותר

האם תורת הפרופיילינג של נתב"ג בכלל רלוונטית לחיי היומיום שלנו? צריך לזכור שכח האדם בשדה התעופה לא זהה לזה שבתחנות האוטובוסים המרכזיות ובקניונים. ההכשרה של המאבטחים מחברות האבטחה הפרטיות רופפת יותר. "המאבטחים בשדות התעופה ובמתקני הממשלה יהיו בדרך כלל חיילים קרביים לשעבר, אנשים שעברו הכשרה רצינית והכושר הגופני שלהם במיטבו", אומר מיכאל, קב"ט לשעבר במשרד החינוך. " מקומות ציבוריים שאינם ממשלתיים, כמו קניונים, בתי ספר, גני ילדים, קופות חולים או התחנה המרכזית - שם האבטחה ברובה היא בידיהם של אנשים מבוגרים כמעט ללא שום הכשרה. דווקא המקומות בהם קורים הפיגועים הם אלה שנותרים ללא אבטחה, ואלה שלא מסוגלים לעשות כלום הם השומרים במקומות עם הסכנה הגבוה ביותר לפיגוע".

"אין רשימת מכולת לפרופיילינג", אומר אורי ברק, מומחה לאבטחה בשדות התעופה, "הוא משתנה בהתאם למקום, זמן, נסיבות. אנחנו צריכים להכיר את הסביבה שלנו כדי לזהות את החריג בתוכה, כמו שאת יודעת לזהות אדם זר בשכונה שלך. אם תיקחי שוטר תל אביבי ושימי אותו בירושלים, הוא יעצור חצי מהתושבים. לעומת זאת שוטר ירושלמי בתל אביב לא יבין מה לעשות ומי נגד מי. הם לא בסביבה המוכרת להם. קחי אדם שעובד בבידוק בשדה התעופה, תעמידי מולו עשרה אנשים הוא יגיד לך איזה דרכון יש להם, אבל שימי במקומו שוטר, הוא לא יידע, כי זאת לא הסביבה הטבעית שלו. אנשים עם רקע ארוך בתחום האבטחה צוברים כל מיני פרמטרים שמאפשרים להם להיות יותר חשדנים כלפי אחרים, אבל זה לא אומר בהכרח שהם תמיד יקלעו. לנשים, אגב, יותר קל לזהות חשודים מאשר לגברים, יכולת האבחנה שלהן חדה יותר".

מאבטח
"שואלים אותך 'מה שלומך' כדי לשמוע אם יש לך מבטא". מאבטח | צילום: thinkstock

איזה כלים בכל זאת יש למאבטחים במקומות ציבוריים לזהות אנשים חשודים? "קודם כל מסתכלים על הלבוש", אומר יוני, מפקד צוות שטח ואחראי על העברת מודיעין לשעבר בשב"כ. "אנשים עם חגורות נפץ ילכו עם בגדים יותר גדולים, מעילים, גם כשחם בחוץ. אתה מסתכל על ההתנהגות של האדם - הוא יהיה חדור מטרה, לא יסתכל ימינה ושמאלה, הוא ילך ישר למקום שנקבע לו. תהיה לו הליכה מהירה, עצבנית, איבריו יהיו קפוצים, מבט ממוקד. מחבלים כאלה הם אנשים שעברו אמונים, שייכים לחוליה כלשהי. אדם כזה הכי קל לתפוס, כי אם אני מחפש את זה, אני סורק את הסביבה ויכול לזהות התנהגות חריגה. עכשיו, לא כל אדם שרץ חדור מטרה הוא מחבל".

אז איך מבדילים?
"למשל, אדם שממהר לאוטובוס יסתכל אחורה תוך כדי ההליכה, לראות אם האוטובוס מגיע. אדם שהולך מהר כי הוא מאחר יביט בשעון. מי שעומד להתפוצץ עכשיו לא יעשה את הדברים האלה".

במקרה של פיגועי דקירה ספונטניים, כמו אלה של השבועיים האחרונים, הזיהוי מסובך הרבה יותר, אומר יוני. "את הפיגועים האלה מאד קשה לצפות מראש, בלי אפשרי, כי הם לא מתוכננים, ולכן יש קושי רב למגר אותם. אלו חבר'ה צעירים שמושפעים מהמצב הקיומי הקשה שלהם, הם עובדים כאן, מסתובבים במרכזים, והרבה יהודים סביבם והם מחליטים לדקור. זה יכול להתחיל בישיבה עם החברים בבית הקפה ושם תבוא ההחלטה שיש לעשות מעשה. אלו לא אנשים השייכים לחוליה, אבל זאת המלחמה שלהם".

מה כן אפשר לחפש?
"בן אדם כזה יהיה מאד לחוץ ומפוחד, הוא ילך קדימה ואחורה. הוא תזזיתי מאד, יש בו משהו מנותק. לרוב אלו צעירים בין 17 עד 30, לא אבות לילדים".

דרכונים
"ליהודיות הדביקו מדבקות צהובות על הדרכון, ולערביות מדבקה בצבע אחר" | צילום: AlexGul, Thinkstock

"אנחנו אומרים שאנחנו מכפר סבא, אחרת יעמידו אותנו בצד"

מה המחיר החברתי של פרופיילינג? של אזרחים שבכל פעם שהם מנסים לצאת מהארץ הם מרגישים מושפלים? אזרחים ערבים איתם שוחחנו מעידים על תחושה קשה של מתח נפשי ההולך וגובר ככל שמתקרב מועד הטיסה, בשל הידיעה הברורה של מה שמצפה להם לפני שיעלו למטוס. "זה מתחיל מהכניסה בשער הראשי של נתב"ג", אומר אבראהים, בן 26, סטודנט לתואר שני בתקשורת. "כשיוצאים מהאוטו נושמים עמוק, מנסים לא להישמע עם מבטא ערבי. כשהייתי קטן יותר שאלתי את אבא שלי, למה אנחנו אומרים שאנחנו מכפר סבא והוא אמר לי שבאמת עברנו שם, אז אנחנו סוג של כפר סבאים. אחר כך בתור לבידוק הביטחוני, מפרידים אותך מהתור. לוקחים לנו את המזוודות ומבקשים לחזור אחרי שעתיים, לא מאפשרים לעלות עם אייפוד. ההמתנה הזאת בצד, כשאחרים חולפים על פניך, היא מאד משפילה".

נתבג
"לוקחים לנו את המזוודות ומבקשים לחזור אחרי שעתיים". נתב"ג | צילום: משה שי לפלאש 90

בשנת 2007 האגודה לזכויות האזרח הגישה עתירה לבג"צ נגד רשות שדות התעופה, שירות הביטחון הכללי ומשרד התחבורה, ודרשה לחדול משימוש בלאום הערבי כקריטריון לביצוע בדיקות ביטחוניות. העתירה שמה דגש על ההשפלה הגדולה אותה עוברים האזרחים הערבים, השפלה הנובעת לא מהאופן בו מתבצעת הבדיקה, אלא גם מעצם קיומה - דבר שמיד מבדיל אותם ומסמן אותם כאחרים וכמאיימים. "הטענה העיקרית שלנו אינה נגד הצורך בבדיקה ביטחונית", אומר עו"ד עאוני בנא מהמחלקה לזכויות המיעוט הערבי באגודה למען זכויות האזרח. "הטענה היא על האופן הלא שוויוני בו זה נעשה".

בעקבות העתירה, בשנת 2014, התחילו להפעיל מערכת בידוק חדשה הפועלת מאז בטרמינל שלוש בנתב"ג. "מאז שהכניסו את המכונות היקרות האלה חל שיפור ביחס כלפי האוכלוסייה הערבית, אבל זה רק בנתב"ג. בשדה דב וחיפה ובטיסות עם חברות ישראליות בחו"ל זה עדיין גרוע".

עו
"הטענה איננה נגד הצורך בבדיקה". עו"ד עאוני בנא | צילום: עו"ד רגד ג'ראיסי

"כשאני נוסע עם חברים יהודים הם בהלם", אומר סמי מסארווה, בן 31 מוואדי ערה, העובד כטבח בתל אביב. "זה מתחיל מהמדבקות השונות שמקבלים ערבים והיהודים ועד התשאולים והחקירות והחיטוטים בתיקים. אם הם לא מספיקים לעשות את הבידוק בזמן שיש להם אז גם את תיק הגב לא מעלים לטיסה ומכניסים אותו לתא המטען. רוב הסיכויים שהם יגידו לך שאו שמחשב עולה איתך במזוודה או שהוא לא עולה בכלל. הם כן מקפיצים אותך אחר כך לתחילת התור, כדי שתספיק להגיע, אבל אתה לעולם לא נשאר לבד. גם בדיוטי פרי וגם בשירותים מתלווה אליך בן אדם".

מביך קצת.
"אנחנו מפתחים שיחה, כי מה עוד אפשר לעשות? ממילא תקועים אחד עם השני. הוא רק עושה את העבודה שלו".

לכל כתבות המגזין