רק עכשיו, כשאני צופה בשקט בחדר עריכה במה שצילמתי אז, אני מבין שעצם העובדה שאני עדיין חי ומסתובב כאן זה בסך הכל מזל. מזל גדול.

אוגוסט 2006, כפר חולא בלבנון, יחד עם גדוד 931 של הנח"ל.

שניים-שלושה מטרים הפרידו ביני לבין החיילים שעמדו לידי. שמענו את קרב היריות שהתחולל בבית הסמוך בין הלוחמים שלנו לכוח חיזבאללה שהפתיע אותנו. ידענו גם שיש עוד כמה מחבלים במורד הגבעה, בחושך המוחלט שלא ניתן היה לראות בו כלום. אבל אז זה הגיע מכיוון אחר לגמרי. ביני לבין החיילים, במטרים הספורים שהפרידו בינינו, חלף לפתע הבזק של אור. משהו עבר בינינו, פילח את האוויר והפיץ גל פתאומי של חום. אחר כך שמענו רעש של קיר מתרסק.

באותו הרגע לא קלטתי כלום. רק אחר כך הבנתי שמה שעבר בינינו היה טיל RPG. משום שהמחבלים ירו אותו לעברנו ממרחק של 30-20 מטרים בסך הכל, חומר הנפץ שבתוך הטיל לא הספיק להידרך. הטיל נכנס בקיר שמאחורינו, עפנו מההדף והחיילים צעקו: "מישהו חטף?! מישהו חטף?!".

הקרב נמשך כמה שעות. היה חשש שביצ'ה, המ"פ של המבצעית, אולי נהרג בתוך הבית הסמוך. פתאום הגיע אלינו חייל בשם שי שנפגע בפניו מרימון, והרופא ד"ר ארז, יחד עם עוד כמה חיילים, טיפלו בו תחת אש – פשוטו כמשמעו: כדי לא להיות בגובה שבו נורים הכדורים הם הרכינו את הראש וטיפלו בפצוע.

באותו לילה לא נהרגו לנו חיילים. גדוד 931 הוא גדוד אדיר אבל במקרה הזה פשוט היה מדובר במזל. כדורים שרקו כמה סנטימטרים מלמעלה, הטיל עבר בול בינינו, הרסיסים של הרימון ניתזו במקרה טיפה הצידה, וכשהיו פגיעות הן רק פצעו, לא הרגו.

לבנון (צילום: מתוך עובדה)
בתים של חולא, עיירת חיזבאללה מובהקת, המתינו לנו המחבלים, לבושים בעצמם במדי צה"ל | צילום: מתוך עובדה

אני צופה בחומרים האלה בחדר עריכה ומפחד יותר מכפי שפחדתי באותו לילה. האדרנלין היה אז בשמיים. גם הייתה לי מצלמה ביד. משהו להחזיק, משהו לכוון. ולא הייתה לי שנייה פנויה, אפילו לא עשירית שנייה, להרהורים על החיים או למחשבות על איפה אני נמצא ומה הסיכוי שהלילה הזה יעבור בסדר.

אבל בחדר העריכה יש לי הרבה זמן לחשוב על מה שאני רואה, ואני חושב על מה שפחות מדברים עליו בסיכומים האלה של 10 שנים למלחמת לבנון השנייה: עם כל הטקטיקה והאסטרטגיה והלקחים שיופקו במלחמה הבאה, עם כל החוכמה, האומץ ואיכויות הלחימה שלנו, כשחיילים ייכנסו לקרב, בסוף תמיד זה יהיה אלמנט של מזל.

אגב, כמה ימים אחרי אותו לילה התחולל עוד קרב. שניים מהאנשים שהייתי איתם בכפר חולא נהרגו שם. אחרים,  שעמדו סנטימטרים מהם, רק נפצעו או אפילו נותרו ללא פגע. לא כי מישהו טעה או עשה תנועה לא נכונה. פשוט ככה. מזל.

מונית מתל אביב ללבנון

10 שנים אחרי, אני רוצה לחזור לאותו לילה. לא לחזור לתוך לבנון אלא לחזור לאנשים שהיו איתי בפנים. ולשם שינוי, לנסות הפעם להבין משהו גם על עצמי. איך אני הגעתי לשם.

רק חמש שעות לפני שנכנסתי ללבנון הייתי במקום הכי רחוק מזה, גאוגרפית ומנטלית. אחרי שלושה שבועות של הסתובבויות וצילומים בעורף, היה רושם שכבר אין סיכוי שיכניסו עיתונאים לתוך לבנון, וקיבלתי חופש מהמערכת לחזור ליום-יומיים הביתה לתל אביב. הייתי מאושר לקחת את החופש הזה, ממש רציתי להתנתק. אז לקחתי את גלשן הרוח שלי וגלשתי רחוק רחוק, כמה קילומטרים טובים מהחוף, כדי לברוח לא רק מהמלחמה בצפון אלא גם מתל אביב, מהאדמה הזו, מהפרשנויות האינסופיות בטלוויזיה ומהחברים שלי העיתונאים. הגלישה הזו לעומק עייפה אותי מאד, אבל זה היה חלק מהרעיון. ממילא לא הייתי צריך לעבוד למחרת ותכננתי איך שאני יוצא להתרסק ולישון.

אחרי שלוש שעות במים יצאתי החוצה. הייתי עייף ורגוע לגמרי, והרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון. ואז הביפר צפצף (אז עוד היו לנו ביפרים). היו לי לא פחות מ-17 הודעות, וכולן הודעות היסטריות מהמערכת ומדובר צה"ל. איפה אתה?! תתקשר מיד! למה אתה לא עונה?! דחוף!!! הייתי עדיין באווירה של הניתוק והים, והרושם שלי היה שההודעות האלה כנראה הגיעו אליי בטעות. אבל עוד לפני שהספקתי לקרוא את כולן צלצל הטלפון:

- איתי, אני מחפשת אותך כבר שעתיים, זאת אפרת מדובר צה"ל. יש לך אישור להיכנס פנימה אבל אתה חייב להיות בגבול עוד שלוש שעות. הם יוצאים בחצות. אתה בגושרים, נכון?
- מי יוצא עוד שלוש שעות? אני בתל אביב.
- מה?!
- אפשר אולי בזמן אחר?
- תקשיב, זה מלחמה, אין זמן אחר. יש עכשיו וזהו. זה גדוד 931 של הנח"ל והם יוצאים עוד 3 שעות… חכה רגע, אני מחברת אותך לאבי דהן המג"ד… אבי, איתי שומע אותך.
- רגע אפרת, רגע…
- אהלן, מדבר אבי. אני יודע שאתה מסתובב בעולם, אבל אני חייב לשאול אותך בקשר להלילה – אתה מבין לאן אתה נכנס?

רציתי לשאול אותו אם הוא עצמו יודע לאן הוא נכנס, אם מישהו בכלל יכול לדעת מה מחכה לו שם בפנים. רציתי לשאול המון שאלות אבל פחדתי להישמע מהוסס מדי אז עניתי אינסטינקטיבית: "ברור. אני מאד רוצה להיכנס פנימה", בלי ממש לדעת על מה אני מדבר.

לבנון (צילום: מתוך עובדה)
לכולם ברור שיהיה עוד סיבוב, בין אם הרגע הזה יגיע בחודשים הקרובים או בשנים הקרובות | צילום: מתוך עובדה

חצי שעה לאחר מכן, אחרי שחטפתי כמה בגדים וציוד צילום, נהג מונית הסיע אותי לכיוון הגבול. הכבישים היו ריקים לגמרי ואני שוב הייתי טעון באנרגיות היסטריות. התחננתי לפניו שיגביר עוד ועוד את המהירות כדי שאספיק להגיע לפני שהם נכנסים פנימה. נסענו 140, 150 וכשהגענו ל-160 קמ"ש הוא הפתיע אותי באמירה מהורהרת: "זה מעניין - אנחנו מסכנים את החיים שלנו כאן על הכביש כדי שאתה תספיק להגיע בזמן כדי לסכן את החיים שלך בלבנון".

והגענו בזמן, ממש ברגע האחרון. המג"ד אבי דהן סיים להגיד משפטים אחרונים לחיילים וכולם התחילו ללכת. אני זוכר בהתחלה בעיקר את השקט. עד הבוקר הייתי בעולם של עיתונאים שמהבוקר עד הערב רק דיברו ושידרו ודיווחו ופירשנו, ופתאום שקט מוחלט. אף אחד לא מדבר. חיילים עם פנים רציניות, פותחים את השער של הגבול ללבנון ונכנסים פנימה. ואני איתם. פעם ראשונה בחיי שאני בלבנון, וזה עם אנשים שאין לי מושג מיהם. לא הכרתי אותם, אבל אחרי שעה של עלייה בגבעות שמובילות לעיירה חולא, החיים שלי כבר היו תלויים בהם.

בבתים של חולא, עיירת חיזבאללה מובהקת, המתינו לנו המחבלים, לבושים בעצמם במדי צה"ל, קסדות ומצנפות, עם נשק דרוך וציפייה דרוכה לחיילים של 931 שעשו את דרכם פנימה.

אלה שנפלו, ואלה ששרדו 

אחד החיילים שצעד לידי באותן שעות היה יואן. חייל בודד מצרפת. לפני חודש ביקרתי בפריז את אבא שלו, ג'רארד. דיברנו על איך שיואן נהרג.

לחייל אחר שהמצלמה שלי קלטה קראו יער. אמא שלו, עירא, סיפרה לי שהיא עדיין מחפשת אותו. היא סיפרה את זה על הקבר שלו בקיבוץ נחשולים. עירא היא הכי שמאל שיש. והיא שמחה שהבן שלה נהרג תוך כדי חילוץ של חבר לפלוגה ולא תוך כדי כיבוש. אחד החברים הכי טובים שלה היום הוא אביב, שהיה המפקד של הבן שלה. אביב היום הוא סמח"ט חברון ובעצמו מתנחל שגר לא רחוק מחברון.

חייל אחר שלחם בבית הסמוך לי מול המחבלים צלל בעזרתי לעומקי הטראומה. חודש ימים הסתגר עם כל החומרים שצילמתי שם, עבר על כל פריים, כל ירייה וכל צעקה, מיקם בדיוק איפה הוא היה בכל רגע ורגע, ורשם לעצמו במחברת. כך הוא ענה לעצמו על שאלות שהעסיקו אותו שנים, כמו, למשל, כיצד תפקד באותה עשירית שניה שבה קלט את המחבל שמולו יורה על המפקד שלו. רבים אחרים לא מצליחים לפתור לעצמם את מה שחוו. שניות בודדות שהתרחשו לפני 10 שנים מכתיבות את מסלול חייהם עד היום.

ויש את הסיפור של מפקד הפלוגה המבצעית, ביצ'ה. אחד הקצינים האתיופים הראשונים שהיו בצה"ל, שכמעט נהרג בהיתקלות עם המחבלים בבית בחולא. הוא וירון הסמ"פ שלו היו החברים הכי טובים. שני חיילים אמיצים, אינטליגנטים ורגישים בצורה יוצאת דופן שלא דיברו אחד עם שני תשע שנים מאז הלילה ההוא. כי משהו קרה שם. והמשהו הזה ממשיך לחיות אצלם גם היום.

לבנון (צילום: מתוך עובדה)
משהו קרה שם, והמשהו הזה ממשיך לחיות אצלם גם היום | צילום: מתוך עובדה

ביצ'ה, שנכנס לבית עם שלושה מחייליו, הופתע על ידי חוליית חיזבאללה שריססה את חיילי צה"ל בירי ורימונים. הוא חטף כדורים ברגל ובאשכים, דימם לבד במסדרון. בשארית כוחותיו ירה לעבר המחבלים אבל המשיך לאבד הרבה דם ובליבו כבר נפרד מאשתו ומשתי בנותיו.

לבסוף, הוא חולץ במבצע הירואי של חבריו, הגיע לבית החולים זיו במצב בינוני, ותחת השפעת המורפיום ראה כמה מפקודיו שהגיעו לבקר אותו. הוא חייך אליהם ופלט, ספק ברצינות ספק בצחוק: "נטשתם אותי".

להתבונן לטראומה בעיניים

כשהסתיימה המלחמה, כל אחד הסתגר בעצמו, צלל לתהומות וניסה להבין כל פרט מהימים ההם. איפה הוא היה, איפה היו החברים שלו, היכן הוא קפא, האם הוא פישל, והאם אותה אחוות לוחמים הייתה חברות אמיתית. 

10 שנים אחרי חשבתי לעשות סרט שבסך הכל יפגיש את כל החבורה הזאת מגדוד 931 על גבול לבנון. לראות את מה שצילמתי שם, לדבר על מה שהיה, וזהו. אבל כדי להבין איפה הם היום, לא רק פיזית אלא נפשית, העבודה על הסרט הזה לקחה אותי לפריז, לחברון, לאתיופיה, למערת המכפלה, לקיבוץ פסטורלי על הים, לתרגילים של הגדוד לקראת המלחמה הבאה בלבנון.

זה לא הקרב הכי חשוב שהיה בלבנון. אם לא היה תיעוד מצולם שלו סביר להניח שבחדשות היו מסכמים אותו במשפט יבש כמו: "היתקלות של כוחותינו במעוז חיזבאללה בכפר חולא בלבנון. חמישה חיילי צה"ל נפצעו. ארבעה לוחמי חיזבאללה נהרגו. עד כאן". אבל זה בדיוק העניין - זה לא היה "עד כאן", זה לא הסתיים אז.

לבנון (צילום: מתוך עובדה)
רבים מהלוחמים לא מצליחים לפתור לעצמם את מה שחוו | צילום: מתוך עובדה

הסרט "סרטים מלבנון" שישודר במוצ"ש מנסה להסביר מה עובר על חייל שהשתתף ב"קרב רגיל", לכאורה, ולְמה הפכו החיים שלו מאותו רגע. החיילים האלה מבינים שהסיפור שלהם עם לבנון עוד לא נגמר. לכולם ברור שיהיה עוד סיבוב ושוב הם ייכנסו פנימה, בין אם הרגע הזה יגיע בחודשים הקרובים או בשנים הקרובות. אבל הם רוצים לפני כן להתמודד עם כמה דברים מהמלחמה ההיא שעדיין מייסרים אותם. כדי לעשות את זה הם נכנסים בימים אלה למפגשים שדורשים מהם לא פחות אומץ ממה שנדרשו לו כשהסתערו על בית בלבנון.

משהו בהיכרות שלהם איתי מהלילה ההוא מביא אותם להרגיש מספיק נוח כדי לשתף אותי ברגעים האינטימיים האלה. אז הנה אני שוב עם מצלמה, שוב מתעד אותם, ושוב מוצא את עצמי נדהם מהם. על הדרך, זו גם הזדמנות טובה בשבילי לסגור כמה מעגלים שנותרו אצלי פתוחים מהלילה ההוא וכנראה לא מצאתי אומץ עד היום להתבונן בהם.

"סרטים מלבנון", סרטו של איתי אנגל, ישודר במוצאי שבת, 21:00 בקשת