עיני העולם היו נעוצות השבוע בשדה התעופה חאמיד כרזאי בקאבול. סרטונים ברשתות החברתיות הציגו את הכאוס שהתחולל בטרמינלים ועל מסלולי ההמראה בשעה שאלפים ניסו להימלט מהמדינה שנפלה לידי הטליבאן. תמונה מזעזעת במיוחד הציגה אנשים הנאחזים בכנף מטוס ממריא, וכלי תקשורת דיווחו על הרוגים במקום.
אבל בשעה שתשומת הלב רותקה לנעשה בקאבול, דרמה לא פחותה במשקלה התרחשה בשדה תעופה אפגני אחר, כ-500 קילומטרים דרום-מערבה משם. ביום שלישי אחרי הצהריים נחת בשדה על שם אחמד שאה באבא בקנדהאר מטוס מדוחא. בסרטונים שצולמו במקום נראית קבוצת גברים אפגניים יורדת מן המטוס, מתקבלת בקריאות ניצחון ונפנוף רובים על ידי קהל מקומי קטן, ולבסוף מובלת החוצה בשיירת רכבים לבנים עם דגלי "האמירות האיסלמית של אפגניסטן" – שמה של המדינה תחת שלטון הטליבאן. קשה לזהות מתוך הסרטונים המטושטשים את הגברים, אבל ציוץ של דובר האגף הפוליטי בטליבאן אישר את זהותו של ראש המשלחת, זה שצעד במרכזה: מולה ברדר חזר לאפגניסטן.
20 שנים שברדר – המנהיג הפוליטי של הטליבאן ואחד ממייסדיו, מי שהיה סגנו של מנהיג הארגון וכיום נחשב לאיש החזק בו – לא דרך באפגניסטן. הוא נמלט מהמדינה ב-2001 עם הפלישה האמריקאית והפלת משטר הטליבאן, והמשיך להוביל את ההתנגדות לכוחות הקואליציה ממקום מסתור בפקיסטן. השבוע, עם חזרתו לקנדהאר, השלים ברדר מסע נקמה ארוך ומדמם שבסיומו הוכתר בכלי התקשורת בעולם כמנצח הגדול של הנסיגה האמריקאית. בהצהרת וידאו קצרה שפרסם ביום ראשון, עם נפילת הבירה קאבול לידי הטליבאן, אמר ברדר ש"המבחן האמיתי שלנו יהיה לעמוד בציפיות של בני עמנו. עלינו לשרת אותם ולפתור את בעיותיהם". המבחן הזה, כך נראה, ייפול ראשית כל על כתפיו. אחרי הכל, ברדר הוא מי שמסומן כנשיא הבא של אפגניסטן.
אחים בדם
עבדול ראני ברדר נולד ב-1968 במחוז אורוזגן שבמרכז אפגניסטן למשפחה פשטונית (הקבוצה האתנית הגדולה והחזקה במדינה) משבט דוראני (אחד השבטים הגדולים במדינה). כבר בגיל 14 התגייס למוג'אהדין ולחם בשנות ה-80 נגד הממשלה ונגד צבא ברית המועצות שתמך בה, ביחידה שהתמחתה בציד טנקים סובייטים. לצידו לחם שם מוחמד עומר, מי שלימים יהיה שותפו להקמת הטליבאן ומנהיג הארגון (ושאיבד את עינו באותה מלחמה). על פי אחת הגרסאות, עומר וברדר הפכו לגיסים לאחר שנישאו לצמד אחיות (לוחמי מוג'אהדין שללו בעבר את הסיפור). טענה אחרת גורסת שעומר הוא שהדביק לעבדול ראני את הכינוי "ברדר" – אח (Brother). כך או אחרת, ברור שהלחימה המשותפת הפכה אותם לחברים קרובים ולשותפים עתידיים.
ב-1989 נסוגה ברית המועצות מאפגניסטן. עומר חזר למדרסה קטנה ללימודי דת שהקים בתחילת המלחמה בכפר סינגסאר ליד קנדהאר, וברדר הצטרף אליו (מולה - התואר הנלווה לשמותיהם - הוא כהן דת). שם נולדה ב-1994 הטליבאן ("תלמידים" בפשטו) – קבוצה של כ-50 סטודנטים מוסלמים שביקשה לנקות את אפגניסטן מפשע ומשחיתות על פי דין השריעה. בתוך חודשים כבר מנה הטליבאן כ-15 אלף חברים, זכה לתמיכה עממית רחבה והחזיק בזרוע צבאית עוצמתית שנהנתה מנשק רוסי נטוש, מאמצעי לחימה איכותיים שסופקו למוג'אהדין על ידי ה-CIA, ומסיוע של המודיעין הפקיסטני שרצה בהחלפת השלטון האפגני. עוד באותה שנה כבש הטליבאן את קנדהאר במבצע בזק ופתח במערכה לכיבוש אפגניסטן כולה.
ב-2001 נפגש ברדר עם מפקדי הטליבאן וביקש מהם להימנע מלחימה חזיתית באמריקאים ולהתרכז בלוחמת גרילה. "יש להם כוח צבאי גדול יותר", אמר, "אבל לנו יש אמונה ומחויבות"
אפגניסטן הייתה שרויה באותן שנים במלחמת אזרחים לאחר עזיבת ברית המועצות, והטליבאן הפך לכוח החזק בה. בתוך כשנתיים הוא השתלט על מרבית המדינה, כבש את הבירה קאבול והקים את האמירות האיסלמית של אפגניסטן. ברדר שימש במהלך המלחמה כשליחו של עומר וכמפקד קנדהאר, קאבול ומערב אפגניסטן. מורד אפגני ששירת תחתיו אמר שהוא היה "אחד מהמפקדים הצבאיים הטובים ביותר של מולא עומר. לא פחות חשוב – הוא היה הנאמן והאמין ביותר". אחרים הגדירו את ברדר כ"אסטרטג הטוב ביותר שהיה לטליבאן". במהלך שנות שלטון הטליבאן מילא ברדר שורה של תפקידים: מושל מחוזות הראת ונימרוז, מפקד הכוחות במערב המדינה. דו"חות מודיעין אמריקאיים ציינו שמילא מספר תפקידים צבאיים, ובאינטרפול התייחסו אליו כאל סגן שר ההגנה של הטליבאן.
ארגוני טרור איסלמיים אחרים ניצלו את עליית הטליבאן והקימו מחנות אימונים באפגניסטן. באחד מהם הפעיל עוד לוחם מוג'אהדין לשעבר – אוסמה בן לאדן – את ארגון הטרור שהקים, אל קאעידה. אותו בן לאדן עמד להביא על הארגון שפרש עליו חסות את קץ שלטונו.
מפקד צבאי, מנהיג עממי
פיגועי ה-11 בספטמבר שביצע אל קאעידה שלחו את הכוחות האמריקאיים לאפגניסטן והפילו את ממשל הטליבאן. כשהפצצות האמריקאיות נחתו על קנדהאר בנובמבר 2001, ברדר קפץ על אופנוע ונמלט עם מולה עומר אל ההרים שבגבול עם פקיסטן. משם המשיך לארגן את ההתנגדות ומלחמת הגרילה נגד צבאות המערב.
ברדר היה שותפו של מולה עומר (בתמונה) בהקמת הטליבאן - קבוצת תלמידי דת שביקשה לנקות את אפגניסטן מפשע ומשחיתות על פי דין השריעה. עוד באותה שנה הם כבשו את קנדהאר וביקשו להשתלט על המדינה כולה
במגזין "ניוזוויק", שפרסם ב-2009 כתבת פרופיל רחבה על ברדר תחת הכותרת "הסיוט החדש של אמריקה", סופר על פגישה של מפקדי האזור של הטליבאן שערך ברדר ב-2001 בדרום-מערב פקיסטן, לא הרחק מהגבול האפגני ומהמקום שבו האמריקאים חיפשו אחרי מולה עומר ובן לאדן. אל תנסו להחזיק שטח על ידי לחימה חזיתית באמריקאים, אמר ברדר לאנשיו. רק טקטיקות גרילה יפגעו בהם: 'פרחים', מטעני חבלה מאולתרים המונחים על שבילים ודרכי עפר; מארבים של יחידות קטנות עם נשק אוטומטי ומטולי RPG. ומיד אחרי הפעולה, הוסיף ברדר, הימלטו מהמקום. הוא הדגיש בפני המפקדים את אחריותם לחיי הלוחמים, וביקש מהם לשמור על כלי הנשק ולהישאר קלים וזריזים. "לאמריקה יש כוח צבאי גדול יותר", אמר, "אבל לנו יש אמונה ומחויבות".
בזמן שהאמריקאים התמקדו במולה עומר, שפרס של עשרה מיליון דולרים הוצב על ראשו, היה זה ברדר שניהל את הלחימה ואת הארגון. אנשי טליבאן שנפלו בשבי סיפרו על מפקד ערמומי ואסטרטג מעולה, והודו שתורת הלחימה שהנהיג הייתה מודרנית ויעילה יותר מזו של עומר. "הוא לא מוציא פקודות מבלי להבין ולחקור קודם את הבעיה", סיפר ל"ניוזוויק" מפקד טליבאן ממחוז זאבול.
באותה כתבה תואר ברדר כמי שפועל "כמו ראש שבט פשטוני": לא מדבר רק עם הקצינים הבכירים והפקידים הפוליטיים, אלא גם עם המפקדים הזוטרים ועם זקני השבטים. "הוא סבלני ומקשיב לך עד הסוף", סיפר המפקד מזאבול, "הוא לא כועס ולא מאבד עשתונות". העדויות מספרות על אדם שתמיד משדר נינוחות, מנהל פגישות רגועות, רושם את מה שנאמר ומנסה לייצר קונצנזוס.
ברדר השקיע מאמץ מיוחד בטיפול בבעיותיהם של אפגנים מן השורה. בשנה שעברה הקים בטליבאן שתי ועדות: אחת לטיפול בתלונות של מפקדים ולוחמים, והשנייה לטיפול בתלונות הכפריים. הוא הקים גם כוח שנלחם בשחיתות של מפקדי טליבאן שמעלו בכספי הארגון ובתשלומים שיועדו לאזרחים. ברדר גם טיפל בחומרה במפקדים שגבו כספים (כמו דמי מעבר ותשלומי כופר) מבלי להעביר את הרווחים לארגון, וכשגילה שאנשי טליבאן מדווחים על פיגועים שלא בוצעו (כדי ליהנות מתקצוב) קבע כי היחידות יידרשו לספק ראיות מצולמות להתקפות.
האמריקאים לקחו, האמריקאים נתנו
בסוף 2007 החליט ברדר לשנות את טקטיקת הלחימה של הטליבאן והורה לכוחותיו – בהצלחה רבה – למקד את התקפותיהם בנתיב האספקה של כוחות הקואליציה ולהתקרב לערים האפגניות. ב-2009 הוציא לפועל את תוכנית "נוסראת" (ניצחון) שפגעה בצירי האספקה שעברו במחוזות קונדוז, טקהאר ובדחשאן וגרמה לאמריקאים נזק כלכלי אדיר.
ברדר הפך למנהיג הבולט בטליבאן. הוא עמד בראש הקווטה שורה – קבוצת העלית של הטליבאן שישבה בפקיסטן. מפקד ממחוז הלמנד הגדיר את ברדר באותה תקופה, בשיחה עם "ניוזוויק", כמי ש"מפקד על כל הכוח הצבאי, הפוליטי, הדתי והפיננסי". במקביל לעלייתו, מולה עומר נעלם מהרדאר. מאז הפלישה האמריקאית הוא חי בבתי מסתור (לפחות פעמיים הגיעו האמריקאים לבתים שבהם שהה, אך לא מצאו את החדר בו התחבא), תפקד בעיקר כמנהיג רוחני והעביר את ניהול הארגון לסגניו, בהם ברדר. ב-2013 מת משחפת, ודבר מותו נשמר בחשאי במשך שנתיים. את מקומו תפס באופן רשמי אח'תר מנסור, שחוסל ב-2016 על ידי האמריקאים. באותה תקופה, ברדר פשוט כבר לא היה רלוונטי.
במשך תקופה ארוכה הצליח ברדר לשמור על עצמו בשעה שצמרת הטליבאן דוללה במבצעי חיסול ומעצרים. הבולט שבמחוסלים היה מולה דדולה אקהונד, מבכירי המפקדים בארגון, מקורב לעומר ויריבו של ברדר, שנהרג ב-2007 בפשיטה של כוחות מיוחדים של הצבא הבריטי. יש הטוענים כי מי שהסגיר את מיקומו היה ברדר.
אבל ב-2010 הצליחה הטבעת האמריקאית לסגור גם עליו. ב-8 בפברואר נלכד ברדר בעיר קראצ'י שבפקיסטן. הגרסה הרשמית, שפורסמה רק לאחר שבוע, טענה שברדר נלכד במקרה על ידי צבא פקיסטן – ככל הנראה כדי לא להביך את המשטר שמנהיג הטליבאן הסתתר תחת אפו. גרסה אחרת טענה שברדר נעצר כדי למנוע משא ומתן – ללא נוכחות פקיסטנית – בין הטליבאן לממשלת אפגניסטן. ברדר הושלך לכלא, ולא זכה לחנינה אפילו כשתשעה ממנהיגי הארגון שוחררו ב-2012 כמחווה למאמצי השלום באפגניסטן. ייתכן שהיה מסיים את חייו במאסר, אלמלא בקשה מפתיעה התקבלה ב-2018 בממשלת פקיסטן.
באותה שנה פתח ממשל טראמפ במשא ומתן עם הטליבאן במטרה להביא לסיום המלחמה ולנסיגת הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן. ב-25 באוקטובר הודיע הטליבאן כי ברדר שוחרר מהכלא. זלמאי ח'לילזאד, שליח ארה"ב לאפגניסטן, הודה כי ברדר שוחרר לבקשת הממשל האמריקאי. ברדר, שמונה לעמוד בראש המשרד הדיפלומטי של הטליבאן בקטאר, החל לנהל את המשא ומתן לנסיגה מול ארה"ב (כפי שעשה לסירוגין מאז 2004), ואף זכה לפוטו-אופ עם מזכיר המדינה מייק פומפאו. לוותיקי מלחמת אפגניסטן זה לא בוודאי לא ירד חלק בגרון.
"הוא לא פראייר", אומר קולונל בדימוס ביל דהרוג'יו האמריקאי. "האיש היה שם כשהוקם הטליבאן, יש לו מקום של כבוד כמי שהביס את הרוסים, והוא אחד האנשים שעשו לנו הכי הרבה צרות באפגניסטן"
לא מתון - פרגמטי
השבוע, עם השתלטות הטליבאן על אפגניסטן ושובו של ברדר למדינה, העריכו רבים כי הוא יתמנה לנשיא האמירות האיסלמית המתחדשת – זאת למרות שהמנהיג הרשמי של הארגון מאז 2016 הוא הייבתוללה אח'ונדזאדה, ששימש בעבר כנשיא בתי המשפט של השריעה באפגניסטן ומחזיק היום בתואר "אמיר המאמינים". "ברדר הוא הפרצוף התקשורתי והמוכר", אומר קולונל בדימוס ביל דהרוג'יו, "אבל הבוס שאליו הולכים כדי לקבל תשובות זה אח'ונדזאדה". דהרוג'יו, ששירת בכומתות הירוקות של צבא ארה"ב במשך שלוש תקופות באפגניסטן וכקצין מודיעין בפנטגון, משמש היום כעמית מחקר במכון המלכותי ללוחמת יבשה ומדעי צבא בלונדון. הוא מספר ש"ברדר הוא אחד מכמה סגנים, ומי שמחליט יהיה אח'ונדזאדה. ככל שאנחנו יודעים, אח'ונדזאדה לא יצא כמו רוב ההנהגה לפקיסטן בזמן המלחמה אלא נשאר באפגניסטן. גם ברדר מכבד אותו מאוד".
"ברדר הוא איש המשא ומתן, לא המנהיג", מסכים יורם שוייצר, איש אמ"ן ומומחה לטרור במשרד רה"מ בעבר והיום ראש התוכנית לטרור ומלחמה בעצימות נמוכה במכון למחקרי ביטחון לאומי, שמחבר בימים אלו ספר על אפגניסטן. "בארגונים האלה יש מספרי 2 בלי סוף. צריך לזכור שאנחנו מדברים על היסטוריה של ארבעה-חמישה ימים. לא ברור מה יקרה. בזמן הלחימה החלק הצבאי היה דומיננטי והמדיני היה בקושי ממשלה גולה. עכשיו, כשנכנסים לנהל את אפגניסטן, הדמויות הן פוליטיות. לדעתי, הם עצמם עוד לא החליטו מי יהיה מה".
אח'ונדזאדה עשוי להישאר בתפקיד המנהיג הרוחני?
"אמיר המאמינים הוא האיש החשוב בארגון, אבל לא בהכרח נושא בתפקיד נשיא המדינה. אליו יעלו לרגל, כפי שהיה עם מולה עומר. ויש את מועצת החכמים, שגם לה חשיבות גדולה מאוד".
ב-2018 שוחרר ברדר במפתיע מהכלא הפקיסטני, החל לנהל את המו"מ לנסיגה האמריקאית ונפגש עם מזכיר המדינה מייק פומפאו. שליח ארה"ב לאפגניסטן הודה כי ברדר שוחרר לבקשת ממשל טראמפ
"ברדר לא פראייר", אומר דהרוג'יו, "האיש היה שם כשהקימו את הטליבאן, יש לו מקום של כבוד כמי שהביס את הרוסים, והוא בלי ספק אחד האנשים שעשו לארה"ב הכי הרבה צרות באפגניסטן. הוא גם היה האיש של מולה עומר בכל פעם שזה רצה להעביר מסר לאנשיו. גם זה שהוא ניהל את המשא ומתן בשם הטליבאן, נמצא הרבה בתקשורת והפך לדמות מוכרת גם באפגניסטן וגם מחוצה לה, הוסיף לו הרבה כוח. יש לו מילה בטליבאן, מקשיבים לו ועושים לו הרבה כבוד".
מה אנחנו יודעים על האופי שלו?
"העדויות מאזרחים וממורדים שנפלו בשבי מלמדות שהוא אדם רגוע, מאוד סבלני ומקשיב לדעות של אחרים. זה השם שיצא לו באפגניסטן. זה מחזק אותו, אבל יכול גם לייצר הרבה אויבים מבית. אנחנו לא יודעים עד כמה הוא חזק, אבל זה שמנהיג הטליבאן שלח את ברדר לנהל את העניינים מול ארה"ב מספק לנו אינדיקציה שהוא סומך עליו. האם הם רואים עין בעין את האסטרטגיה? את זה אנחנו לא יודעים".
איך אתה מעריך שברדר ינהג אם יתמנה לנשיא?
"לפחות על פי ההצהרות והנאומים אנחנו יודעים להגיד שמדובר באדם פרגמטי ושקול. אבל לא הייתי מצייר אותו כמתון במושגים מערביים רק כי הוא אומר את מה שנכון לנו לשמוע. אם יתמנה לנשיא הוא כנראה יוביל קו שונה מאוד מזה שהוביל הטליבאן בשלטון לפני עשרים שנה. נראה שהוא יובל להכרה בינלאומית רחבה, כשהוא מבין שכדי להשיג את זה אי אפשר לרצוח אנשים באצטדיונים ולתלות גופות ברחובות. ברדר הוא אדם שמעדיף להתרחק משפיכות דמים כשניתן. הוא יודע להרוג כשצריך, והם עוד יהרגו את מי שהם חושבים שנלחם נגדם, אבל ההערכה היא שהם לא יתלו את כולם בשביל לפייס ולמנוע מרידות".
הייבתוללה אח'ונדזאדה (בתמונה) הוא המנהיג הרשמי של הטליבאן מ-2016. "ברדר הוא הפרצוף התקשורתי המוכר", אומר דהרוג'יו, "אבל הבוס שאליו הולכים כדי לקבל תשובות זה אח'ונדזאדה"
"האסטרטגיה של הטליבאן עכשיו היא להמשיך ככל האפשר בלי שפיכות דמים", אומר שוייצר, "לכן הם מבצעים העברת שלטון בדרכי שלום ואפילו מדברים על ניסיון לאחות את השסעים בעם האפגני".
אז לא נראה הוצאות להורג כמו לאחר נסיגת ברית המועצות?
"הטליבאן של אז נכנס למלחמת אזרחים אחרי עשור של מלחמה אכזרית. הם לא רוצים עכשיו מלחמת אזרחים ושיתקוממו נגדם. לכן הם ינסו למצוא מכנה משותף תחת הדומיננטיות שלהם ושלטון השריעה. לפחות מבחינת הצגת הדברים על ידי הטליבאן, נראה שהם הולכים למקום של שיתופיות של שלטון דתי. הם ינקטו שלטון שרעי פעיל וברור, אבל האם יהיה רצחני ומה יקרה עם הנשים? את זה עוד נראה".
הצד היפה של הטליבאן
הרצון להימנע מאקטים פומביים של שפיכות דמים, מסביר שוייצר, היא גם חלק ממדיניות החוץ של הטליבאן וניסיונו לזכות בלגיטימציה בינלאומית. הוא מזכיר שבמסיבת עיתונאים שקיימו אנשי הארגון הם טענו שלא ירדפו את משתפי הפעולה עם המערב. "בשלב הראשון נראה שהם עם הפנים כלפי חוץ, כולל עם המדיה. הם ניהלו שיחות עם מדינות כמו רוסיה, סין, טורקיה ואפילו איראן לפני הנסיגה כדי לקבל לגיטימציה ושיתוף פעולה, והם מעוניינים להמשיך את היחסים האלה. הם אפילו מזמינים את השגרירויות הזרות להישאר. יכול להיות שתהיה שם גם נציגות אמריקאית".
גם אם תינתן לטליבאן לגיטימציה מערבית, בירושלים ימשיכו לעקוב בעניין ואולי בדאגה אחרי המתרחש בקאבול. "זאת בשורה לא טובה לישראל כי יש הקרנה של התודעה והאתוס", טוען שוייצר. "זה ארגון התנגדות איסלמי פונדמנטליסטי שמצליח בפעם השנייה לפגוע ולהפיל אימפריה בזכות הנחישות והנאמנות לדוקטרינה הקיצונית. דווקא אחרי שדאע"ש הובס והתדמית כאילו נפגעה, יש פה ארגון שמשדר את המסר ההפוך, וזה מקרין על ארגונים באזור ובכלל. זה מראה להם שמי שדבק באסלאם כפי שאללה ציווה – סופו לנצח. גם ארגונים שיעים כמו חיזבאללה שואבים עידוד מהנחישות של הטליבאן הסוני ומהחולשה של ארה"ב, לתפיסתם, שהיא נמר של נייר ולא נאמנה לשותפים שלה".
נסראללה אמר השבוע שזה מסר לכל מי שחושב שארה"ב תציל את לבנון.
"הוא הזכיר את ארה"ב כמשענת קנה רצוץ, שותף שלא ניתן לסמוך עליו, רחוק מהדימוי העוצמתי שלה. נסראללה תמיד היה מומחה בלקחת לצרכיו אירועים שאין לו כל השפעה עליהם".
"זאת בשורה לא טובה לישראל", אומר החוקר ואיש המודיעין יורם שוייצר. "ארגון איסלמי קיצוני הצליח פעמיים להפיל אימפריה, וזה מראה לארגונים אחרים באזור שמי שדבק באסלאם כפי שאללה ציווה – סופו לנצח"
נראה את חזרתם של מחנות האימונים לטרוריסטים באפגניסטן?
"יש אפשרות. אל קאעידה, למרות שהם זרים באפגניסטן, הם שותפים שסייעו נגד הרוסים ונגד האמריקאים. לכן, מעבר לתרבות העמוקה של הכנסת האורחים, הסיכוי שהם יגרשו את אל קאעידה כפי שהבטיחו לממשל טראמפ בהסכם לא קיימת. כולם בלעו את הצפרדע מתוך הבנה שזה סעיף שלא ימומש. ברור שאל קאעידה יקבלו חסות אצל הטליבאן, השאלה אם גם יתנו להם להתאמן שם. ההיגיון המערבי אומר שאפגניסטן תהיה קרש הקפיצה של אל קאעידה לפגוע במערב, אבל כבר כמה שנים שהם לא פועלים נגד המערב אלא בעיקר בפריפריה, כמו בסוריה. החשד שלי הוא שאל קאעידה רוצים להתאושש באפגניסטן ולהכשיר שם את הדור הבא".
זה יכול להפוך לאיום ישיר על ישראל?
"נכון שהטליבאן ואל קאעידה מאיימים על ישראל בנאומים, אבל אנחנו ממש לא במקום הראשון שלהם. אולי במקום החמישי".