רוני שטרן לצד תמונות של אדיר
במהלך החיפושים ברמת הגולן, רוני מצא את הקסדה של אחיו במקום בו נפגע. "אתה תולה תקווה בכל דבר" | צילום: תומר ושחר צלמים

לאחר שבועות ארוכים במהלכם לא קיבל כל אות חיים מבנו, אדיר, החליט משה שטרן לנסוע לתוך זירת הקרבות ברמת הגולן ולחפש אותו בעצמו. מיד כשהוכרזה הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים, ב-25 באוקטובר 1973, עלה על הרכב ונסע צפונה. הוא לא יכול היה לסבול יותר את אי הידיעה, ואת העובדה שלאף אחד בצה"ל – כולל מדור נעדרים - לא היה מושג אם אדיר נפל במלחמה או בשבי. "לא יכולתי יותר", סיפר משה שטרן לימים, "רציתי לפחות לקבל תשובה, לדעת מה קרה לבן שלי. חברים השיגו לי רשיונות מעבר,שאיפשרו לי להיכנס לתוך זירת הלחימה ברמת הגולן, שהיתה אז חסומה - ואני נכנסתי למכונית ונסעתי צפונה. לא ידעתי לאן בדיוק אסע, אבל הרגשתי שאם אהיה בשטח, יהיה לי יותר קל לגלות את העובדות בכוחות עצמי".

משה שטרן דהר עם רכבו לתוך רמת הגולן, איזור שעדיין היה מלא בפגרי טנקים עשנים ואף בגופות של חיילים. בכל פעם שנתקל בכוח ישראלי, עצר אותם ושאל אם ראו את בנו. ברוב הפעמים נענה בשלילה, אבל לבסוף נתקל במג"ד מחיל השריון, סא"ל עודד ארז ז"ל, שזיהה את אדיר. הוא שבר את לבו של משה כשאישר, לראשונה, שבנו אכן נהרג במלחמה. "בוא", אמר המג"ד, "אספר לך איך הבן שלך נהרג".

הקרב על תל שאמס, שבמהלכו נהרג אדיר שטרן, היה לכאורה עוד קרב קטן וחסר משמעות. בקרב התופת הזה – אחד מיני רבים שהתקיימו במהלך מלחמת יום הכיפורים הטראומטית - נקשרו שמותיהם של שניים מהלוחמים המפורסמים ביותר בצה"ל: יוני נתניהו ז"ל והאלוף יוסי בן חנן, שנצרב בזכרון הישראלי הקולקטיבי כמי שכיכב על שער המגזין "לייף" בתמונה היסטורית, כשהוא אוחז רובה קלצ'ניקוב על גדות תעלת סואץ.

הקרב על תל שאמס החל בהחלטה השנויה במחלוקת לכבוש את התל, והסתיים ב"היעלמותם" של שני טנקים ושלושה חיילים, שהופקרו בשטח מבלי שלצה"ל היה מושג כלשהו על היעלמם. אחד החיילים האלו היה אדיר שטרן. משפחתו של אדיר חקרה בכוחות עצמה, לאורך השנים, את כרוניקת הקרב שבמהלכו נהרג. את המידע שצברה הציגה בעצמה לקצינים האחראים בצה"ל, והביכה אותם פעם אחר פעם. עם השנים נפטר משה, האב, והשנה נפטרה גם האם, שרה. אחיו של אדיר, רוני שטרן, ממשיך בהנצחה וביחד עם גיבורי הקרב מספר על פשלה נוראית, שלא נידונה בגלוי גם היום. זהו סיפור שגבורה, בהלה, נטישה ואובדן מתערבבים בו לקטסטרופה איומה וטראגית, שרק מלחמה יכולה לייצר.

"הוא היה מהמפקדים עם הכריזמה"

אדיר נולד ב-4 לנובמבר 1952 בתל אביב. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון "בליך" ברמת גן, התגייס אדיר לקרבי בשנת 1971 ושובץ בגדוד 53 של חטיבה 188 של חיל השריון – גדוד שחשב ליוקרתי ולנועז במיוחד, ושפעל תחת פיקודו של גיבור מלחמת ששת הימים, יוסי בן חנן. "הוא היה מהמפקדים עם הכריזמה", מספר חגי צור, קצין שריון שנלחם לצד אדיר, "מספיק היה להביט בו כדי שתיתן לו את הכבוד". בצבא התבלט אדיר כחייל וכמפקד ואף זכה בפרס המש"ק האוגדתי ובפרס הצלף האוגדתי. המלחמה תפסה אותו חודשים ספורים לפני השחרור כשהוא רב סמל פלוגתי, תפקיד אותו הסכים לקבל בתנאי שאם תפרוץ מלחמה יקבל פיקוד על טנק.

אדיר בבניאס יוני 73
חייל מצטיין. "מספיק היה להביט בו כדי שתיתן לו את הכבוד" | צילום: רוני שטרן

כמה ימים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, שוחרר אדיר לביתו, בדומה לחיילים וקצינים רבים. "בערב יום כיפור, כשהגיע, הוא אמר להורים שלי: 'משהו הולך לקרות ברמת הגולן. אני לא שקט שבאתי הביתה", משחזר רוני, "הוא הרגיש. הוא ראה מה קורה מעבר לגבול".

באותם ימים עבד משה, האב, כבכיר באל על. יום לפני פרוץ המלחמה, קיבל טלפון שהורה לו להגיע בדחיפות לשדה התעופה כדי לשחרר את כל המטוסים ולפנותם, כך שיוכלו לשאת תחמושת. "אחי ניסה לטלפן לחטיבה אבל לא היה עם מי לדבר. בסופו של דבר הוא החליט לחזור לרמת הגולן לבדו, ואבא שלי, שבדיוק חזר הביתה משדה התעופה ביום שבת, הסיע אותו לשם - למרות ההתנגדות של אמא שלי. בכניסה לזירת הקרבות הוא ירד והמשיך בטרמפים. זו הייתה פעם אחרונה שראינו אותו בחיים".

ב-6 לאוקטובר, חמש דקות לפני השעה שתיים בצהריים, הסורים פותחים באש. "כשאחי הגיע לרמת הגולן כבר התחילו הקרבות", ממשיך רוני, "הוא הגיע למחנה 'ירדן', שממוקם בעלייה לרמת הגולן. כשהוא הגיע, לא היו שם טנקים, כי כולם היו בחזית, והמג"ד בן חנן בכלל לא היה בארץ, כי הוא התחתן זמן קצר קודם לכן, והיה בירח דבש בנפאל".

בינתיים הצליח הכוח הסורי לפגוע בחיילי הגדוד ובחלק מהטנקים. גופות ההרוגים, הפצועים וכן הטנקים הפגועים פונו למחנה 'ירדן'. אדיר היה נחוש להיכנס לתוך חזית הלחימה. אך בהיעדר טנק, לא ידע איך. לבסוף, בגלל שהתקשה לשבת מהצד ולא לעשות כלום, העמיס משאית תחמושת ועלה איתה לבדו לתוך החזית.

בדרך נתקל בקבוצה של חיילי קומנדו סורים, שרצו על הכביש. הוא עצר את המשאית והעמיד פני מת. החיילים הסורים עצרו לידו, וכשהבינו שהוא מת – המשיכו לרוץ. אדיר חזר למשאית, סיפק את התחמושת וחזר למחנה ירדן. בדרך חזרה, הסיפור חזר על עצמו: שוב נתקל בחיילי הקומנדו הסורי, ושוב העמיד פני מת. לאחר שהלכו, עלה על המשאית וחזר לבסיס ירדן.

בינתיים הצליחו במחנה ירדן לתקן שמונה טנקים, והמג"ד בן חנן שב מחו"ל אל החיילים. כוח הלחימה שנכנס לחזית זכה לכינוי "התעמלות בוקר" - בגלל אביו של בן חנן, שבאותם ימים הנחה ברדיו תכנית בשם זה. "אדיר פשוט העריץ את בן חנן", מספר רוני. בשבועות הבאים השתתף אדיר בקרבות בלימה קשים במיוחד, שהודפים את הצבא הסורי מרמת הגולן ועד לכניסה לסוריה. ואז הגיע הקרב על תל שאמס.

>> מלחמת יום כיפור: שלב אחר שלב

אדיר מצעיד את פלוגה ב' (השמאלי)
אדיר מצעיד את פלוגה ב' (השמאלי), כל השורה הראשונה נהרגו במלחמה | צילום: רוני שטרן


כמו ברווזים במטווח

יוסי בן חנן החליט לכבוש את תל שאמס על דעת עצמו. כשהתעורר הצורך להשתלט על התל, ביקש תחילה אישור מהפיקוד להתקדם עם הכוח שלו – אך סורב. "האדמה של תל שאמס היא אדמת 'לאג'ה' - אדמה סלעית שלא מאפשרת מעבר טנקים", מסביר רוני, "לכן אמרו לו בפיקוד לא לעלות ושהם כבר ימצאו את הדרך. בתגובה הוא אמר - ואת זה שמעו כל החטיבה: 'אני הולך לעשות היסטוריה' וניתק את הקשר".

גם את המידע על הקרב עצמו שאבה המשפחה מהלוחמים שהשתתפו בו ושרדו. לפי עדויותיהם, על תל שאמס הסתערו שישה טנקים, בהובלתו של בן חנן ובפיקודם של אבנר לנדאו, רני פרידריך, אדיר שטרן, אמנון גדעון וחגי צור. בפסגת התל חיכו להם החיילים הסורים, מצויידים בטילי נ"ט (נגד טנקים) ובברד"מים (BRDM – רכב קרבי משוריין). הם עלו כדי להיות ברווזים במטווח. הטילים פגעו בהם בזה אחר זה.

חגי צור הבחין בטיל הראשון,"עובר מעלי ופוגע באחד הטנקים שמימיני. אחרי כמה שניות ראיתי טיל נוסף עובר מעליי ופוגע בעוד טנק. הבנתי שאני אהיה הבא בתור, אבל לא היה מה לעשות. הטיל שפגע בטנק שלנו חדר אל תוך הצריח ונכנס אל תוך סדן התותח. לא נפגענו לשמחתי, אבל הבנתי שהטנק עלול להתפוצץ ונתתי פקודת נטישה. תוך כדי נטישה, פגע בנו טיל נוסף והטנק התפוצץ".

גם הטנק של המפקד בן חנן נפגע. הוא נפצע (בפעם הרביעית במלחמה), קפץ מהטנק הפגוע כדי להימלט ובנוסף לפציעה - גם שבר את הרגל. נהג הטנק, צביקה רוזנצווייג, קפץ כדי לעזור לו. טען הקשר של הטנק, מנחם מרכוס ז"ל, נהרג. כך גם התותחן, הנרי וידאל ז"ל. בשטח נותרו לכודים בן חנן ונהגו, רוזנצווייג. טיל נוסף פגע בטנק של אדיר שטרן. הוא נפצע, וכך גם התותחן. נהג הטנק וטען הקשר הצליחו להימלט. גם הם נותרו לכודים בשטח.

תוך כדי המלחמה
הטנקים מתקדמים, תוך כדי המלחמה. לא ידעו מי יהיה הבא בתור

מי שנשאר בחיים מתמקד בניסיונות לחלץ את הפצועים: חגי צור חילץ תשעה אנשי צוות, ובמקביל מתפשטת השמועה על פציעתו של בן חנן, ואל השטח מגיע חברו הטוב, גיבור סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו ז"ל, כדי לחלץ אותו. "נתניהו ובן חנן היו חברים טובים", מסביר רוני, "יוני שמע בקשר את בן חנן בפאניקה, וקיבל אישור ללכת לחלץ את החבר שלו".

החילוץ התרחש בשעת דמדומים. הכוח בראשות נתניהו נכנס לשטח בשקט. לא נורו כל יריות. הם הגיעו לבן חנן ולרוזנצווייג, חילצו אותם והחזיר את השניים לישראל. אבל במהלך החילוץ, ביצע הכוח טעות גורלית: נתניהו וחייליו לא התעכבו כדי לבדוק אם נשארו הרוגים או פצועים בתוך הטנקים הפגועים. אם היו בודקים, היו מגלים בתוך אחד הטנקים את גופתו של הנרי וידאל ז"ל, ובטנק אחר – את אדיר שטרן הפצוע ואת גופתו של אדוארד אברמוב ז"ל. "את כל תהליך החילוץ שמעתי בקשר בזמן ששכבתי בנקודת הפינוי הראשונה, שם חיכינו למסוק שיפנה אותנו לבית חולים", משחזר צור, "למה לא זיהינו עוד פצועים והרוגים בתוך הטנקים שנפגעו? למה יוני נתניהו לא חיפש בתוך הטנקים? כנראה ששאלות אלו יישארו ללא תשובה וככתם על התנהגותנו כלוחמים".

בינתיים ירד לילה על רמת הגולן. נתניהו וחייליו כבר עזבו את השטח. בשעות הלילה גוררים הסורים את הטנקים הישראלים הפגועים לתוך שטחם. הסורים נהגו לאסוף אמצעי לחימה ישראליים, כדי שיוכלו להציג אותם לראווה כשלל ניצחון. כשהסורים נכנסים לטנקים, הם מגלים "אוצר" מזוויע – שלוש גופות. כל הזמן הזה, לצה"ל לא היה מושג על המהלך הסורי. במשך 11 חודשים המתינה משפחת שטרן לאות חיים מאדיר, או לעדכון מצה"ל לגבי מצבו. אבל למדור נעדרים לא היה מושג על כך ששטרן נעלם. למעשה, בצה"ל לא ידעו בכלל שנעלמו להם טנקים או מה עלה בגורל החיילים שבתוכם. "רק כשאבא שלי הביא להם את המידע שאסף מלוחמים ומקצינים שדיברנו איתם, גילו בצה"ל שנעלמו להם שני טנקים עם שלושה חיילים", אומר רוני.

אדיור לפני הקרב בו איבד את חייו ליד הטנק של בן חנן
אדיר שטרן צולם ע"י בן חנן לפני הקרב בו איבד את חייו, כשלידו הטנק של בן חנן | צילום: יוסי בן חנן

אחרי שבועות ארוכים של המתנה לאות חיים, החליט משה, כאמור, לעלות לרמת הגולן, להיכנס לחזית, ולחפש את בנו בעצמו. כשהגיע לרמה וקיבל אישור לחששו הגדול – שבנו אכן נפל בקרב – חזר למרכז עם הבשורה המרה. במהלך הנסיעה הארוכה ניסה להבין איך לספר לשאר בני המשפחה. "בדיוק התקלחתי כשהוא הגיע", משחזר רוני, "שמעתי קולות מוכרים אבל לא הבנתי מה הולך פה. כשאבא שלי חזר, הוא התקשר לדוד שלי ולעוד שכן שהוא גם רופא וביקש שיבואו, כי הוא לא יכול לבשר את זה לבדו. את הצרחה של אמא שלי שמעו בכל רמת חן".

באופן אירוני, בזמן שהמשפחה ישבה "שבעה" והתאבלה על בנה, הגיע נציג מקצין העיר, כדי להודיע באופן רשמי שאדיר נעדר. משה סילק אותו בזעם. "מאז אותו יום, אימא שלי הסתגרה בחדר ופשוט לא יצאה", אומר רוני, "היא יצאה משם רק כשהגיעה אלינו הביתה אמא של נעמן שני, שנהרג בכיבוש החרמון, שהצליחה איכשהו להוציא אותה החוצה. זה היה חיבור של אמא לאמא. וכשהיא יצאה מהחדר, היה ברור לכל המשפחה שאנחנו יוצאים למאבק".

תל שמס אבא בחיפש אחרי אדיר .ליד נגמש סורי אוק' 73
תל שמס. אביו של אדיר במסע החיפושים, ליד נגמש סורי. אוק' 73

משפחת שטרן החליטה לפתוח בחקירה עצמאית משל עצמה, במטרה למצוא את גופתו של אדיר ולהחזיר אותה הביתה לקבורה. הכאב על היעדרה של גופה, העובדה שלא היה להם קבר לבכות לצידו, ייסרה את ההורים, משה ושרה, יותר מכל. "ההורים שלי הלכו להלוויות של חיילים אחרים, פשוט כי לא היה להם קבר", אומר רוני בכאב, "הם היו הולכים לבית העלמין ונעמדים מול קבר אקראי של חייל".

"בזמן שחיפשנו את הגופה, הסורים ירו עלינו"

האב משה החליט לעלות שוב לרמת הגולן, אבל הפעם – לא לבד. לאחר חקירה מאומצת ואיסוף מידע, ארגן קבוצה של חברים ולוחמים שיעלו ביחד איתו. אל הקבוצה הצטרף קצין בדרגת סרן, שהביא איתו משאית ונהג, וגם האח רוני, אז בן 17. "נסענו לתל שאמס כדי לראות אולי בזמן שהסורים גררו את הטנקים הם זרקו את הגופות או קברו אותן", משחזר רוני, "כשהגענו, עוד היה בשטח המון טנקים פגועים וחורים של פגזים באדמה. תוך כדי שסרקנו את השטח, פתאום התחילו לירות עלינו פגזי מרגמות. כשנפל הפגז הראשון, הקצין צעק לנו לשכב על האדמה, אבל אבא שלי המשיך ללכת. אני לפני צבא, מת מפחד, הם ירו עלינו 10 או 15 פגזים, ואני צועק לו: 'אבא, תשכב!' אבל הוא המשיך ללכת. לא יודע איך לא פגעו בנו".

זה השלט אותו הציב אבי על תל שמס, במקום בו נפלו
השלט אותו הציב אביו של אדיר על תל שמס, במקום בו נפל | צילום: רוני שטרן

אחרי שהירי נרגע, הקבוצה ממשיכה לסרוק את השטח. אז רוני מוצא את הקסדה של אדיר, שנמצאת היום בביתו, את רובה העוזי שלו ואת המשקפיים המפוייחות של יוסי בן חנן. בשלב הזה זיהה רוני משהו שנראה כמו ארבעה קברים. כשהלילה ירד, נשלחו לשטח – תחת אש - כמה צנחנים, כדי לבדוק אותם מקרוב, אבל התברר שאין בהם כלום. "לא היה שום קבר", אומר רוני, "ואנחנו התאכזבנו. אבל אתה תולה תקווה בכל דבר. חזרנו לבית, אבל אבא שלי לא שקט, אין לו בן".

הוריו של אדיר הפכו לפעילים ציבוריים למען החזרת הנעדרים. למשה ניתן משרד בבסיס הקריה בתל אביב, והוא הפך לנציג משפחות הנעדרים בפיקוד צפון. במסגרת זו נפגש עם גולדה מאיר, אבא אבן, משה דיין והנרי קיסינג'ר – אז שר החוץ של ארצות הברית. "צריך לזכור שזה לא כמו היום, שהורים מתקשרים לסלולארי של המפקד כדי להתלונן", מציין רוני, "אז היו פחד ורתיעה מהמפקדים. אבל ההורים שלי לא שתקו. גם אימא שלי היתה פעילה מאוד: היא נפגשה עם האלוף יצחק חופי (אז אלוף פיקוד צפון) ואפילו שלחה מכתב לאמא של חאפז אל אסאד (אביו של בשאר ושליט סוריה דאז) וביקשה שתעזור".

הייסורים של משפחת שטרן הסתיימו רק עם חתימת הסכם הפסקת האש עם הסורים. בהסכם הוחלט שהמדינות יחזירו זו לזו גם את השבויים, אך גם את החללים. משפחת שטרן הצליחה לשכנע את אחד מהקצינים שהשתתפו בטקס לצלם את אותו בחשאי. זה קרה כמעט שנה אחרי תום המלחמה. בדיעבד התברר למשפחה, שהגופות נקברו תחילה בסוריה, בקבורה יהודית כשרה, על ידי רב הקהילה היהודית בסוריה, הרב אברהם חמרה. הרב עלה בהמשך לארץ ונפגש עם בני המשפחה. "הוא סיפר לי שלקחו אותו לבית הקברות האיטלקי ליד קוניטרה ושם הוא ערך טקס קבורה יהודי לחיילי צה"ל שגופותיהם היו בידי הסורים", נזכר רוני, "לפי הסיפור שלו, הם כיבדו את החיילים ולא פגעו בגופות. אני רוצה להאמין שאכן היה כך".

קבלת ארונות חללי צהל בטכס צבאי ברמת הגולן
קבלת ארונות חללי צהל בטקס צבאי ברמת הגולן. האבנים סימנו את קו הגבול | צילום: רוני שטרן

כשהגופות הגיעו סוף סוף לישראל, הן הועברו למכון הפתולוגי באבו כביר לצורך זיהויין. משפחת שטרן התבקשה להעביר למכון הפתולוגי פריטים אישיים של בנם, כדי לבדוק אפשרות של התאמה. שרה האימא פותחת את אלבום התמונות, ומוצאת קווצת שיער שגזרה משיערו כשהיה תינוק – תלתל שחור ארוך. אחרי כמה ימים הגיעה הידיעה – הגופה זוהתה. אדיר חזר הביתה.

אך סגירת המעגל לוותה בכאב מר. עם זיהויה של הגופה, ניגש למשה האב קצין ביחידה לאיתור נעדרים וחשף בפניו מידע חדש, שטילטל אותו. "הוא אמר שרוב הגופות הגיעו בסרבלים ובמדים, שאיתם הם יצאו לקרב. אבל אדיר הגיע בלי מדים, ועם עם סימני חבישה, מה שגרם להם להאמין שהוא אולי נפצע בטנק, אבל מת בשבי. ואז אתה אומר: 'קיבינימט, הבן אדם לא מת, הוא לא נהרג שם. הוא נשאר בחיים. אולי אפשר היה להציל אותו".

"הייתה שם פאשלה"

למעלה מאלף אנשים הגיעו ללוויתו של אדיר שטרן. חלק ניכר מהם לא הכירו אותו, אבל כן הכירו את סיפורה של המשפחה, שנאבקה כדי להחזיר את גופת בנה הביתה. "אני זוכר שעמדתי והסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי רק אנשים", משחזר רוני, "הסתכלתי על הארון ואמרתי לעצמי: 'אח שלי שוכב פה' אבל לא קלטתי כלום. חשבתי שאני אבכה, אבל כשהלכתי עם אחותי ועם ההורים מאחורי הארון - לא עיכלתי. רק כשהורידו אותו לתוך האדמה התחלתי להישבר. כל עוד הוא לא היה קבור, חיינו בין ייאוש לשביבי תקווה. כשהוא נקבר - זה נגמר".

החזרת ארונות חללי צהל מהסורים
החזרת ארונות חללי צה"ל מהסורים | צילום: רוני שטרן

מאז החזרת גופתו של אדיר, נוצר משבר אמון בין לוחמי הגדוד ששרדו לבין יוסי בן חנן. טענות קשות קיימות עד היום גם כלפי יוני נתניהו. למרות שאף אחד לא מערער על אומץ ליבם כלוחמים, עדיין הכעס קיים. "הייתה שם פאשלה", קובע חגי צור נחרצות, "האנדרלמוסיה הייתה גדולה וכולם קשקשו שטויות שהקשר ביניהן לבין המציאות היה מיקרי בהחלט", אמר ולא הוסיף.

משה שטרן פגש את יוני נתניהו, זמן מה לפני שהאחרון נהרג באנטבה, ושוחח איתו על החילוץ מתל שאמס. "הוא שאל אותו מדוע לא בדק את הטנקים האחרים", מספר רוני, "יוני הסביר שהוא כן בדק – הוא עלה על הטנק, הכניס את הראש פנימה, שאל בצעקה אם יש שם מישהו, וכשלא ענו – הלך. אבא שלי אמר: 'אבל אם בן אדם איבד את ההכרה הוא לא יכול לענות לך. היית נכנס, מדליק פנס, גפרור, משהו. אפילו היית קובר אותו בשטח'. יוני לא ענה".

בן חנן נמצא עד היום בקשר עם משפחת שטרן. בחודש שעבר, כששרה שטרן נפטרה, הוא נשא הספד על קברה וביקש את סליחתה. "אנחנו, לוחמי תל שאמס, לא עשינו את מה שציפו מאתנו", מסכם חגי צור בעצב, "לא ביצענו את מה שחונכנו לבצע: לא אספנו את מתנו ואת פצועינו יחד אתנו כשנסוגנו. הדבר היחיד שאני אומר לעצמי לפעמים זה שאדיר שטרן לא היה חייב להיות שם. הוא התעקש. אבל קשה להשתחרר מהתחושה, שאולי זה יכול היה להיגמר אחרת".

>> לכל כתבות המגזין