פברואר השנה. פתיתי שלג קלים יורדים על ניו יורק. קר מאוד. אני עולה לאחת הקומות הגבוהות בבניין דירות יוקרתי בלב מנהטן. את הדלת פותח לי גבר בשנות השישים לחייו. הוא מוצק ובנוי היטב. שופע חיוניות. אני מרים את ידי הימנית ללחוץ את ידו והוא משיב לי בשמאלית. מהכתף ומטה היד הימנית חסרה. העברית בפיו נשמעת שונה, חריגה. ניכר שבילה שנים מחוץ לישראל. תמהיל של חיים חפר מתובל במעט יורם גאון מקזבלן. סידור מילים והטעמות שכבר נעלמו מהעולם. חברמן קלאסי. המילה המיושנת, והמעט נאיבית הזו מתארת את משה לוי היטב.
בסיום מלחמת יום כיפור הוענק ללוי עיטור הגבורה על מעשיו ב-15 באוקטובר בקרב על מעוז בודפשט, שהיה המעוז הצפוני ביותר בקו בר לב בסיני. לפי התכנון דאז, קו בר לב אמור היה למנוע פלישה מצרית והוצג בגאון בידי צה״ל כבלתי חדיר, אבל עם פתיחת המלחמה הוא קרס והמוצבים שהרכיבו אותו נכבשו. מיומה הראשון של המלחמה המצרים ניסו להכניע ולחנוק את בודפשט, ובאחד מאותם ניסיונות לחסום את הציר, נלחם לוי עם היחידה שלו.
זה היה המידע הראשוני עמו הגעתי למפגש עם לוי, מפגש שמטרתו הייתה להכין כתבה לקראת ציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. בתחילה זה נשמע כמו עוד אחד מהסיפורים הרבים שהמלחמה הקשה הזו יצרה, אבל ככל שהשיחה קלחה, התגלה סיפור מופלא, גדול מהחיים, שנשמע לעיתים על גבול הבלתי אפשרי. המפגש הזה היה הבסיס לסרט על לוי שישודר בשבוע הבא, "ביד חזקה" שמו. דרך הביוגרפיה של לוי ומה שאירע לו בקרב לאחריו, אפשר ללמוד לא מעט על המלחמה ההיא, על ההתמודדות עם תוצאותיה וגם על האתוס הישראלי שהשתנה באופן דרמטי במהלך ארבעים השנים האחרונות.
בין חיים למוות
לוי נולד בטוניס לפני 67 שנים. אחיו ואחותו נהרגו במלחמת העולם השנייה בהפצצה גרמנית. הוא עלה עם אביו ואמו לישראל. בארץ התייתם מאב וגדל בעוני מחפיר. את ילדותו עשה במעברת מגדיאל, היום הוד השרון ואז אזור עני וקשה מאוד. כנער ניתב את חייו בין פשע ואלימות.
בצבא הכל השתנה. לוי היה ללוחם בחיל הרגלים המשוריין. חבריו מתארים אותו כחייל אמיץ. מורעל. משם מסלול חייו החל להשתנות. הוא התחתן, הביא לעולם שני ילדים והפך לשכיר בתעשייה האווירית.
ואז הגיע אוקטובר 1973 ושוב, הכל התהפך עבורו. מלחמת יום הכיפורים נפתחת. ישראל מופתעת במתקפה משולבת מהצפון בגולן ובדרום, בסיני. גיוס כללי מוכרז. לוי, שנפצע בתאונת דרכים כמה חודשים קודם לכן,עדיין לא החלים לגמרי. אך למרות שלא נקרא בצו שמונה, החליט הצטרף ליחידה שלו וחבר לקרב על מעוז בודפשט.
ב-15 באוקטובר הוא וחבריו יצאו בשיירת זחל"מים במטרה לפנות את הציר מכוחות מצריים שארבו בשולי הדרך. השיירה נקלעה לאש תופת ונעצרה. באותו השלב, לוי קפוא עם קבוצת חיילים בזחל"ם. מי שלא ראה את הזחל"מים הללו יתקשה להבין מה רמת החיפוי הדלה שהם מעניקים. החבורה מצטופפת תחת אש והפגזות והפחד משתק. לוי מניף יד מחוץ לאזור המחופה כדי להגיע למכונת הירייה המוגבהת שבקצה הכלי ובאותו רגע מגיח טיל סאגר שנורה בידי המצרים. הסאגר הוא טיל מתוצרת רוסית שנדרך במעופו. כנפי הטיל עוברות מעל ראשו של לוי אחת מהן קוטעות את ידו הימנית. הדם ניגר. לוי אוזר כוח ומנסה לדרוך עוזי ביד אחת. הוא נכשל. הוא יוצא מהכלי ונע לכיוון האויב. לפי תיאורו החליט על פעולה נואשת, על גבול ההתאבדות. הוא לוקח רימון ושולף עם שיניו את הנצרה. השיניים הקדמיות נשברות תוך כדי הפעולה. הוא מתקדם לכיוון התחפרות מצרית וזורק את הרימון. מההדף פניו נפגעות מרסיסים. הוא נופל. כמה שניות וחלפו. הוא מטלטל בין חיים ומוות. את הרגע הזה לוי מתאר כמצב שבו השלים עם המוות. חום נעים עוטף את גופו, אבל כוח החיים בוער בו. משה קם. עם התנועה הראשונה כדור נוסף מפלח את גבו התחתון.
בסופו של דבר, לוי מפונה לבית החולים הדסה. לגופו מוחדרות 35 מנות דם. הוא עובר שורה של ניתוחים ומתאושש. אט אט, המציאות החדשה שבה ידו הימנית אינה, הופכת לחלק מחייו.
עוד לפני שסיים את השיקום לוי מבקש לחזור לעבודה היות שאינו תופס עצמו כאדם מוגבל. ״אני בר מזל״ הוא מספר בראיונות שהעניק עם קבלת העיטור. היציאה מהקרב החי הייתה, לדבריו, מספיקה עבורו.
אחרי ההתאוששות הפיזית מגיע השלב הנפשי שבו צריך להתמודד עם המראות הקשים של קרבות עקובים מדם ומותם של חברים. במהלך עשיית הסרט נפגשנו עם מספר מחבריו של משה לנשק. הם מתארים את גבורתו לא רק בלחימה אלא גם ביכולת להתאושש בכל הזירות. וכמה שסיפור הלחימה של לוי מדהים, המשך חייו של מופלא לא פחות.
הלוחם המעוטר שהפך למיליונר
בגיל 42 עבר לוי עם משפחתו לארה״ב והצטרף לסייפגארד, חברה המתמחה בייצור ותחזוק מערכות ביטחון ואבטחה, לעמדה ניהולית. בהשקעה כלכלית של כמה עשרות אלפי דולרים רכש חלק מהחברה שהפכה כעבור כמה רבעונים לרווחית מאד ונמכרה לבסוף למשקיעים בריטים. בעקבות המהלך הזה משה קיבל תשלום של מיליון דולר. סכום עצום עבור הילד שצמח במגדיאל.
אחרי סדרה של צעדים עסקיים הוא רוכש מחדש את החברה, ובשנת 2004 רושם את הקפיצה הכלכלית הבאה שלו, כשהוא זוכה במכרז רחב היקף של הצבא האמריקאי לאבטחת שורה של מתקנים רגישים. המהלך הזה פתח את הדרך והפך אותו לאדם עשיר.
היום, הוא מיליונר. יש לו שתי יאכטות, בתים בישראל וארה״ב, אוסף של כשישים מכוניות עתיקות וחברה בין לאומית העוסקת בבנייה והתקנה של מערכי אבטחה וביטחון.
למרות ההצלחה, במהלך כל השיחות איתו, ללוי חשוב להדגיש שוב ושוב שלמרות שהות של יותר מ-25 שנה בארה״ב, הוא רואה את עצמו כישראלי וכישראלי בלבד. ״כאן אני מהגר עבודה״, תיאר את תחושותיו בארה״ב. ״הבית שלי הוא ישראל״, הוסיף, במה שנשמע נאיבי ומתקתק בעידן הציני שלנו.
בהתאם לרוח הזאת נהג במהלך השנים להגיע באופן סדיר לישראל, גם כדי להרצות בפני חיילים על הקרב ההוא שבו איבד את ידו. ״בגילי, הזמן שלי יקר, מבחינת השנים שעוד נותרו לי לחיות ולכן, חשוב לי להמשיך ולתרום לחיילים. להילחם אני כבר לא יכול, אז אני עושה מה שאני יכול״, הסביר לי אחרי הרצאה בפני חיילים בבסיס חיל הים בחיפה באביב האחרון.
נקודה מעניינת שעלתה במהלך עשיית הסרט, וממנה ניתן ללמוד על האופן שבו מסוקרות מלחמות ואירועים היסטוריים, היא המחלוקת סביב תיאור הקרב. חלק מחבריו של לוי לקרב מתארים חוויה ומציאות מורכבת יותר מזו שמשה הציג. אולי זה נוגע בעובדה שהמתרחש במלחמה והפרשנות לגביו הוא לעיתים עניין סובייקטיבי, על גבול הרשומון, וכך סביר להניח שבמסגרת ציון ארבעים שנה למלחמה נשמע מדי פעם תיאורים שונים לגבי קרבות ואירועים זהים. בעניין של לוי חשוב לציין שוועדה צהלית מוסמכת חקרה והחליטה להעניק לו את עיטור הגבורה, שהוא העיטור הגבוה ביותר בצה"ל, על סמך מעשיו וגבורתו בקרב.
בחודשים האחרונים השלים לוי את הליך החזרה שלו לארץ. הוא נרשם כתושב חוזר והצטרף לאשתו, בנו, ביתו ושתי נכדותיו המתגוררים בישראל ואם נמשיל את סיפורו לעולם ההוליוודי הסכריני, נאמר שהגיבור, שב, סוף סוף הביתה.
הדרך שלוי עבר היא לא רק סיפור גבורה מרשים אלא גם מסייעת להבין באופן מסויים את השינוי שעבר האתוס הישראלי. הלוחם, הפטריוט, שהפך לאיש עסקים ממולח שעושה הון ברחבי העולם ומחפש דרכים לשלב בין אהבת המדינה והרצון להצליח כלכלית.
סרטו של חיים אתגר "ביד חזקה", ישודר ביום שני, 9.9 בערוץ 2, לרגל 40 שנה למלחמת יום הכיפורים.