מבריח החשיש משלב רגליים
מבריח החשיש. "המשפחה שלי סומכת עליי" | צילום: שמעון איפרגן

למבריח הסמים הגדול ביותר בדרום הארץ אין אוטו, ואין גם ממש רשיון. זה לא שהוא לא רצה לחדש אותו, פשוט הלו"ז הצפוף גרם לו לשכוח. ככה זה, כנראה, כשאתה עסוק בבריחה מתמדת מהחוק. "שכחתי ללכת לקורס הנהיגה המונעת, זה פשוט יצא לי מהראש", אומר אחמד (שם בדוי), 37,  ומצית עוד סיגריה. "היו לי כמה נקודות ואמרו לי לבוא לאיזשהו מקום כדי לעבור שיעורים, אבל לא הספקתי, אז עכשיו אני חי בלי אוטו. אולי זה טוב שאין לי מכונית, הכי טוב ככה כי אי אפשר לעקוב אחריי. האמת שגם כשהיה לי רישיון  לא הייתה לי מרצדס וגם לא קניתי למשפחה מכונית, למרות שאני יכול לקנות את כל באר שבע והנגב ועוד יישאר לי עוד כסף בצד, תאמין לי. אני מעדיף להיות דרוויש, אדם פשוט, שאף אחד לא יחפש אותי. תקשיב לי, מי שיש לו עיניים גדולות נשאר בסוף בלי כלום. אצלי הכול מחושב".

תסמכו עליו שהוא יודע על מה הוא מדבר. 22 שנים של התחמקויות סדרתיות מכוחות הביטחון והמשטרה הפכו אותו למומחה בתחומו, וכיום הוא מוגדר כיעד בכיר של המשטרה וארגוני הפשיעה בנגב מתייחסים אליו בהערכה וביראה: מבין 20 רשתות הברחת הסמים שפועלות על גבול ישראל-מצרים, שלו היא הגדולה והמתוחכמת ביותר. כשאנחנו נפגשים הוא יושב באוהל הסמוך לביתו שבפזורה הבדואית ברמת חובב עם ג'ינס, טי שירט ונעלי ניו באלאנס מהוהות ("הן מעולות לבריחה מהירה") – אבל בשטח, רק כמה קילומטרים מכאן, מסתובבים חייליו על הגבול כשהם מצוידים באופנועי שטח חדשים, טרקטורונים, ג'יפים הצבועים בצבעי צה"ל וציוד ראיית לילה מתקדם. בין קפה שחור אחד לשני, רק חבילות השטרות המגולגלות בכיסיו מעידות על כך שמדובר באימפריית פשיעה של איש אחד, שיש המייחסים לו הברחות בסך של כחצי מיליארד שקלים.

"זו הפרנסה שלי, מה אני אעשה? מי יעזור לילדים שלי אם לא אני?", הוא אומר. "ושלא תחשוב שזה דבר פשוט: לפני שנה בערך אני ועוד ארבעה חברים טובים ארגנו הברחה גדולה מאוד של חשיש, משהו כמו 300 ק"ג. נסענו לכיוון הר  חריף כדי לקחת את הסונדקים (כינוי לארגזי חשיש – ש"א), אחרי שהמקור שלנו הבטיח לנו ש'אל סיירה פיל גראז'' (בתרגום לעברית - המכונית במוסך, הכוונה היא שהמשטרה אינה בשטח – ש"א). שמנו אותם בתוך טנדר טיוטה ואז הבנו שעשו עלינו אמבוש, והלוחמים של מג"ן (מגן גבולות נגב – ש"א) ומג"ב סגרנו לנו ציר הבריחה. היה מרדף של מכוניות בתוך השטח,  ניסינו לברוח מהמחסומים שלהם ואז הם ירו עלינו, הכדורים עפו לי ממש ליד הראש. אחד החברים שלי נהרג, שניים נפצעו, ואני הצלחתי בסוף לברוח, למרות שהמוות היה קרוב מאוד הפעם. זה היה מפחיד, אבל אין לי ברירה. ככה אני מרוויח כסף, המשפחה שלי סומכת עליי".

מבריח החשיש יושב על החומה
אחמד. "יכול לקנות את חצי באר שבע" | צילום: שמעון איפרגן

"עוקבים אחרי הצבא והמשטרה כל הזמן"

נתחיל מהסוף: העסקים של אחמד כבר לא מה שהיו. בתקופת הזהב, הוא מספר, לפני בניית גדר הגבול עם מצרים, לפני כשנתיים, היה מבריח ומגלגל כמה מאות מיליוני שקלים בשנה.

היום, 120 הק"מ של הגבול לא "נותנים הרבה לאנשים כמוני", לדבריו – בעיקר תודות לפעילות יחידת מג"ן, שהוקמה לפני כשלוש שנים ועוסקת בסיכול הברחות סמים ממצרים וירדן לישראל. על פי נתוני המשטרה, בשלוש השנים האחרונות נתפסו על ידי היחידה, משטרת מרחב אילת, יחידת המסתערבים של מג"ב וכוחות צה"ל בדרום יותר מ-4.5 טון חשיש שעשו את דרכם לישראל. ההערכה היא כי רק כמה מאות מהחומר המבוקש הצליחו לחדור את המעטפת הקשוחה – מה שהזניק את מחירו של ק"ג חשיש אחד ליותר מ-100 אלף שקלים. ואחמד מודאג.

"השוטרים האלה נמצאים עלינו כל  היום, על הטלפונים, יש להם אנשים וגם בדואים שמקליטים אותנו ומתרגמים כל מילה שלנו", הוא אומר בעברית מתובלת בערבית, "הם מזהים אותנו אפילו לפי הקולות, עושים לנו מלחמה כל יום, ובגללם אני מפסיד המון כסף. תשמע, היום המצב על הפנים בגלל ה'עספורים' (כינוי למלשינים – ש"א), אבל אנחנו לא טיפשים כמו שהם חושבים. כשיש הברחות שמג"ן תופסים, יענו 100, 150 ק"ג ואפילו 40  ק"ג, אני והחברים שלי מבררים מי המלשינים מתוך השבטים, וכשאנחנו מגלים אותם אנחנו עושים להם משפט בדואי, 'חאק אל ערב'. לוקחים אותם לשייח' והם נשפטים ומשלמים. הם יודעים אחרי זה שאם הם יחזרו לעבוד עם מג"ן, אללה עד לזה שנחסל אותם אחד אחד. יש להם אזהרה אחת, אף פעם לא שתיים. ככה זה עם 'הקלפים השרופים', הם מבינים רק כשהם משלמים ביוקר".

בלש יחידת מגן בפעולה
בלש יחידת מג"ן בפעולה. הולכים איתם ראש בראש | צילום: משטרת ישראל

ובכל זאת, למרות זעקת מעמד הביניים של המבריחים, מסתמן שהעסקים של אחמד דווקא לא במצב כזה נורא. "היום כולם יודעים שהחשיש זה הלהיט הגדול של המשתמשים בישראל, וסמוך עליי שאין כמו מה שאני מבריח – החומר הכי טוב בכל המזרח התיכון", הוא מתגאה. "בגלל היובש, יש כאלה שעושים היום חשיש מזוייף ויש גם מעבדות הידרו, אבל אני מביא כאן משהו אחר ואנשים מוכנים לשלם: אני קונה ק"ג בסיני ב-2,000 דולר, כשהוא עובר את הגדר המחיר כבר קופץ ל-38 אלף שקל, ובסוף כולם מרוויחים. אז נכון, היום היום קשה להבריח לסיני חומרים בגלל כל הבלאגן עם הצבא המצרי ואלקעידה, אבל לי ולחברים שלי יש את הקומבינות שלנו להשיג את החשיש בכל הדרכים. אנחנו דואגים שהוא יגיע".

הוא מביט על עדר הכבשים הקטן שמסתובב בסמוך לבית ולוקח עוד שאיפה עמוקה מה'נובלס'. "בסוף למרות כל הבלגן בסיני והגדר החדשה בגבול אני ממשיך לעבוד כי אני מכיר את השטח יותר טוב מהגששים והמסתערבים של מג"ב, ובעיקר כי אני והאנשים שלי עוקבים אחרי הצבא והמשטרה כל הזמן, עושים עליהם תצפיות משלנו", הוא חושף. "חושבים שאנחנו פראיירים, טיפשים, יענו פלאחים, אבל יש לי הרבה אנשים בצבא שעוזרים לי מבפנים מתי שאני רק מבקש, גם גששים שמקבלים ממני 5,000 דולר בשביל כל מידע טוב שהם מעבירים לי על מה שקורה בגבול. בצבא הם מרוויחים גרושים, משכורת רעב, ופה, אם הם רק מגלים לי מאיזה מקום כדאי לי להבריח, הם יכולים לבנות בית ולהתקדם בחיים. אחרי שהכל עובר חלק אני פוגש אותם בבאר שבע, בשירותים של מסעדה או של בית קפה, ומעביר להם את המעטפה עם הכסף. אף אחד לא רואה. הם יודעים שאם הם ישרפו אותי הם ישרפו גם את עצמם - אני אספר שהוא מלשין ויזרקו אותו מהצבא. ככה זה עובד מעולה, ובמצב של היום, שהוא די קשה, אני לא צריך יותר מזה: הברחה אחת טובה ואני מסודר כמה שבועות, חי לא רע עד הפעם הבאה".

מבריח החשיש פנים ימינה
"המלשינים יודעים שאם הם ישרפו אותי הם גם ישרפו את עצמם" | צילום: שמעון איפרגן

החיילים הירדנים מג'נונים

יש לו שישה ילדים, אישה בשנות ה-30 לחייה שעסוקה בעיקר בלבשל ולגדל את הילדים ואינספור ימים שהעביר בגבעות הנסתרות של הנגב. כבר בגיל 15 הסתובב על הקו של רמת חובב-מצפה רמון, שיחד עם צומת הנגב מרכיבים את מה שהמשטרה מגדירה "משולש ברמודה" של הסמים במדינת ישראל. "אני גדלתי בעסק הזה – יודע בעל פה על את כל הצירים של ההברחות מסיני לארץ", הוא אומר. "הגעתי לזה מחוסר ברירה, כי המדינה לא משקיעה במפעלים או בתעסוקה ובחינוך לתושבים כאן, ולכן באופן טבעי אנחנו מבריחים סמים כדי להתפרנס, אין לנו משהו אחר. גם היום האנשים הצעירים בשבט שלי לא יכולים לעבוד במשרדי ממשלה ובמפעלים בגלל שיש להם עבר פלילי, וכשמבקשים מהם תעודת יושר הם מסתובבים אחורה ובאים אליי. המדינה אשמה במצב הזה, היא סגרה להם את כל הדלתות, והיום כל בית שני מתעסק בהברחות סמים כי אנשים צריכים להביא אוכל הביתה. מה עדיף, שימותו ברעב?". "מדינת ישראל במשך עשרות שנים הפקירה והזניחה את האנשים האלה", מוסיף עורך דינו מוטי יוסף. "היא לא דאגה להם למקורות תעסוקה, למוסדות חינוך ותרבות ראויים, לתשתיות נאותות כמו חשמל ומים. למעשה היא דחקה אותם לפינה".

עו
עו"ד יוסף. "המדינה דחקה אותם לפינה"

ההברחות עצמן, מספר אחמד, הן טכניקה פשוטה שמוכיחה את עצמה בכל פעם: הסמים מגיעים לסיני ממרוקו, דרך אלג'יריה, לוב וסודן, או שמקורם באריתריאה ואתיופיה ולעיתים גם מאפגניסטן ואיראן – והמשימה שלו ושל חייליו ברורה: לשמר את המקורות המתאימים, ואז לאסוף את החומר מאותן נקודות תורפה עליהן הצבא לא משגיח.

"לפני ההברחה אנחנו מדברים עם המבריחים ממצרים בטלפון, בדרך כלל במירסים, והכל בקודים כאלה כדי שלא יבינו אותנו. קובעים יום ושעה ויוצאים לשטח בלי טלפונים. אנחנו עוקבים אחרי הלוחמים של מג"ן וצה"ל, אוספים מידע על המקום שהם נמצאים בו, ואז מגיעים בטנדרים לנקודה ליד הגבול, בבוקר מוקדם או בלילה מאוחר, אחרי שהגששים שאנחנו עובדים איתם מהצבא אישרו לנו שהשטח פנוי. לפעמים שורפים שם קצת זמן, מחכים שיזרקו לנו את החבילות, ואז אוספים אותן. אני עובד רק בגבול המצרי, כי החיילים בגבול הירדני מג'נונים לגמרי, מסוכנים מאוד ויורים על כולם. אחרי שלקחנו את החשיש יש לנו מסלולים מיוחדים למקומות שאפילו הצבא והמשטרה לא מגיעים אליהם. אנחנו מחביאים את הסם בשטח, עד שמגיעים הבלדרים של הסוחרים ולוקחים אותם הלאה. את הכסף הם לא יישכחו להביא לנו".

יחידת מגן - סמים שנתפסו
סמים שנתפסו בנגב. "החשיש הכי טוב במזרח התיכון" | צילום: משטרת ישראל

עם הזמן, למדו אחמד וחבריו לשטות במקורות המידע של המשטרה והצבא ולהעביר להם מידע מוטעה כדי להתחמק מתפיסה. הוא יודע שאנשיו נמצאים כל הזמן תחת מעקב, ונוהג בחשדנות יתרה כלפי כל מי שבסביבתו. "כשאני חושב שהגשש, או אדם אחר ברשת שלי, עובד עם המשטרה, אני אדאג לעשות לו תרגיל. אנחנו מספרים לו על המקום שבו נבצע את ההברחה, ובכלל מבצעים אותה בנקודה אחרת. ככה אני עולה על המלשין ומטפל בו".

יצא שהשתמשת בנשק תוך כדי הברחה?
"אף פעם לא לקחתי רובה או סכין להברחות. בצד המצרי המבריחים מסתובבים עם קלצ'ניקוב בגלל הצבא שנמצא שם ליד הגדר החדשה וגם הטרוריסטים בסיני שעושים להם בעיות. אני מנסה לא להסתבך עם זה אצלנו. אני המקצוע שלי זה מבריח, וזה מה שעושה לי טוב. אני יכול להרוויח מאות אלפי שקלים מכל הברחה בשעה או שעתיים של עבודה, לא רוצה להרוס את זה עם סתם יריות".

"היה פה כסף כמו חול"

הבית שלו יחסית צנוע. מבנה בטון עם שישה חדרים קטנים ובסמוך לו ה'שיק' אורל האירוח המסורתי. רבים מחבריו ושותפיו לעסק הקימו באזור וילות פאר סודיות, הכוללות גם בריכות שחייה ראוותניות, אך הוא מעדיף לעשות דברים אחרת. "אני לא מהעשירים, יש יותר עשירים ממני בתחום, אבל אני חי טוב ברוך השם", הוא אומר בחיוך. "תקשיב לי, אני גלגלתי בחיים שלי מאות מיליונים של שקלים, והכסף שלי נמצא היום במקומות 'הנכונים', אין סיכוי שמישהו יגיע אליו. כשאני צריך כסף אני הולך ל'כספומט' (חלפני כספים – ש"א) ולוקח כמה שצריך.יש אנשים שיש להם הרבה מאוד עסקים ואחרי כל הברחה אני מעביר להם את הכסף והם משקיעים אותו בעסקים שלהם, כאילו זה רווחים. כשאני צריך כסף כדי להתחתן עם עוד נשים, כמו עכשיו, אני הולך אליו ומקבל כסף".

גם לחיילים שלו, עשרות בלדרים וסוחרים קטנים שאחראים בפועל על העברת ארגזי החשיש מהגבול המצרי לאסם הסמים הישראלי באזור רמת חובב, הוא דואג לתנאים סוציאליים הוגנים, בערך. "אין להם על מה להתלונן - היום על כל הברחה של 20 ק"ג חשיש מהגבול לאזור רמת חובב, שזה בסך הכל שעה ורבע נסיעה, האיש שלי מקבל 40 אלף שקל, כסף טוב. הגדר והסיכון שייתפסו על ידי המשטרה הכריחו אותי לשלם להם הרבה יותר, אבל אין לי ברירה. פעם, לפני הגדר, הייתי מצליח להבריח 90 אחוז ממה שרציתי והיה פה כסף כמו חול, לא ידענו מה לעשות איתו. היום זה מלחמה של מוחות בינינו לבין המשטרה והצבא ולכן רק עשרה אחוז מכל מה שאנחנו מנסים להעביר מצליח".

מבריח החשיש מדליק סיגריה
"היום זה מלחמה של מוחות ביננו לבין המשטרה" | צילום: שמעון איפרגן

יש היום סוחרים אחרים שמאיימים עלייך?
"יש תחרות, אבל כולנו חברים. לפעמים אפילו עושים עבודה ביחד כדי להצליח מול המשטרה. אם מישהו עושה לי 'חוואה' (עוקץ – ש"א) הוא משלם על זה: אני ישר לוקח אותו לשייח' ועושה לו משפט. אבל הם לא יעזו".

לאחמד יש כמה חברים יהודים, חלק מהם סוחרים שמתעסקים בהפצת סמים. "יש  לי כמה חברים טובים שמגיעים אליי לשבט לחאפלות. חברים קרובים ללב שלי, אוהב אותם כמו אחים. מי שרוצה סמים יודע איפה למצוא אותי, יש מספיק צעירים שמארגנים מסיבות במדבר ובטבע ומגיעים אליי לקנות, הם מקבלים את הסחורה הכי טובה".

אתה מרגיש אשם לפעמים על העיסוק שלך?
"אין לי שום רגשות אשמה. אני צריך להתפרנס, זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב. אם היו דואגים לי ולחברים שלי לעבודה מסודרת באיזה מפעל עם משכורת טובה היינו שוקלים לעזוב את ההברחות, אבל אין לנו משהו אחר לעשות חוץ מזה. זה הגורל שלנו". 

>> לכל כתבות המגזין