בכל גדוד חי"ר תשמעו שהלוחמים הם אחים בדם. בצה"ל יש גדוד שבשבילו האמירה הזאת היא לא רק קלישאה, אלא מציאות: גדוד החרב הדרוזי (גדוד 299), בו משרתים אחים וקרובי משפחה רבים. יש לכך גם משמעות מבצעית: קשר המשפחה מחזק את הקשר בין החיילים והופך אותם לאחים לנשק – תרתי משמע. לוחמי חרב, בעיקר בני העדות הדרוזית והצ'רקסית, אמונים על פעילות מבצעית שוטפת בגבולה הצפוני של מדינת ישראל.
הגדוד נושא מורשת לחימה רבת שנים. הוא הוצב לאורך מספר שנים ברצועת עזה, וב-2001 עבר לגבול הצפון. במלחמת לבנון השנייה היה גדוד חרב הגדוד הראשון שנכנס לשטח לבנון. הגדוד זכה לאורך השנים במספר צל"שים, ונוסף על יכולות החי"ר הגבוהות שלו ורוח הלחימה של לוחמיו, מדובר בגדוד מיוחד שמכיל פסיפס אנושי ומייצג את "כור ההיתוך הישראלי", כאשר חיילים יהודים, דרוזים מכפרים ומערים, צ'רקסים ועוד, נלחמים ומשרתים יחד.
סמל הגדוד: בסמל הגדוד שתי חרבות, כיאה לשמו. שם הגדוד קשור למסורת הדרוזית, הרוחשת כבוד רב לחרב, כלי הלחימה ששירת לוחמים דרוזים בשדה הקרב במשך עשרות שנים. בתחילת הדרך נקרא הגדוד "יחידת המיעוטים", עד שנביה מרעי ז"ל, אז מפקד הגדוד, נתן לו את שמו החדש.
שיעור היסטוריה: בצה"ל נוהגים לקרוא לקשר בין הציבור הדרוזי ובין מדינת ישראל "ברית דמים". תחילת הברית הזו ב-1947, כשמנהיגי העדה הדרוזית החליטו לאפשר את התנדבות בני העדה לשורות "ההגנה". כבר במלחמת העצמאות פעלה פלוגת בני מיעוטים, וזו נטלה חלק בכיבוש הכפר יאנוח. באוקטובר 1948 נשבעו כ-400 צעירים בני עדות ודתות שונות, דרוזים ברובם, אמונים לצבא ההגנה לישראל, שרק הוקם.
ב-1951 קיבלה יחידת המיעוטים את המספר הסידורי 300. היא מנתה רק כמה עשרות לוחמים. ב-1956 נערך גיוס החובה הראשון של בני העדה הדרוזית. המבחן האמיתי הראשון להשתלבות היחידה בצה"ל הייתה במבצע קדש. אנשי היחידה ליטול חלק פעיל בטיהור הכפרים ומחנות הפליטים ברצועת עזה מכוחות אויב. דווקא הפעילות במקביל ליחידות אחרות לימדה את בני העדה עד כמה הם אינם משולבים בצבא. לאחר המבצע עסקה היחידה בפעילות ביטחון שוטף, וככל שעשתה זאת גברה ההערכה כלפיה. יחידה 300 כללה גם פלוגה מבצעית שמספרה היה 299, פעלה באזור הערבה וזכתה להערכה רבה.
במלחמת ששת הימים עסקו הלוחמים במשימות אבטחה וסיור. פלוגה אחת השתתפה בקרבות בגדה המערבית, ופרצה את הדרך לג'נין מכיוון מגידו. ההישג לא השתיק את החששות: הפלוגה הייתה יוצאת דופן בנוף, והתחושה הקשה התגברה בקרב המפקדים הדרוזים, שאין נותנים בהם אמון לבצע פעילויות מבצעיות מורכבות.
עם סיום הקרבות, מונה סרן סעיד עבד אל-חק לסגן מפקד יחידת המיעוטים. כל יחידות הבט"ש של יחידת המיעוטים הוכפפו אליו, שונו דפוסי העבודה ועלתה רמת האימונים. היחידה זכתה סוף סוף להכרה שמקבל כל גדוד חי"ר סדיר. אל-חק קודם לדרגת סא"ל – הקצין הדרוזי הראשון שקודם לדרגה זו.
ב-1971 הוחלט לאפשר לצעירים דרוזים להשתלב ביחידות צה"ל על פי כישוריהם ורצונותיהם. במקביל, החל שילוב קצינים דרוזים בקורסי מפקדים בכירים. אף על פי כן, רוב החיילים הדרוזים העדיפו להתגייס ליחידת המיעוטים. ב-1974 מונה בנימין בן אליעזר (פואד) לפקד על היחידה וביקש לשנות את המבנה שלה, כך שתהווה מפקדה גזרתית שתופקד על כל המרחב היבשתי והימי בגבול לבנון. בד בבד, פעל פואד להקטנת מעורבות נכבדי העדה בענייני היחידה.
ב-1978 השתתפה היחידה במבצע ליטאני. במבצע שלום הגליל, הגיע שיעור ההתייצבות של אנשי המילואים הדרוזים ל-100%. בראשית 1985 נתקבלה ההחלטה על פינוי צה"ל מלבנון, שסימל גם את סיומה של "יחידת המיעוטים" ואת לידתו של "גדוד חרב". את השם שינה מפקד הגדוד דאז נביה מרעי ז"ל; כיום, מפקדי הגדוד המתחלפים הם דרוזים ברובם המוחלט. מספר הקצינים הדרוזים בצה"ל עולה בהתמדה, ומספרם גבוה יחסית לגודל האוכלוסייה הדרוזית.
לאחר תקופה ארוכה בה הוצב בגזרת עזה, עבר הגדוד ב-2001 לגזרת הצפון. במלחמת לבנון השנייה היה גדוד חרב הגדוד הראשון שנכנס לשטח לבנון, והאחרון שעזב את השטח. במהלך הלחימה חזרו לא פחות מארבעה לוחמים בגדוד לכפריהם על מנת להתחתן, ומיד שבו ללחימה.
מבנה: גדוד חרב פועל תחת פיקוד הצפון. ככל גדוד חי"ר, כולל הגדוד חמש פלוגות: הפלוגה המסייעת, הפלוגה המבצעית, פלוגת החוד, פלוגת ההכשרות ופלוגת המפקדה.
תנאי קבלה: פרופיל 82-97 ללא סעיפים פוסלים.
הכשרה: הכשרת חי"ר לכל דבר. טירונות ברמת רובאי 05, בת ארבעה חודשים, הנערכת בבסיס האימונים החטיבתי של חטיבת הנח"ל בתל ערד, וכוללת הכשרה בסיסית בנשק ובחיילות, כולל תכני ירי ב-M-16, תפעול כלי נשק שונים, הסוואה, קרב מגע, כושר גופני, מטווחים, אימוני הסתערות על יעדי חי"ר, לוחמה ביעד מבוצר ובשטח בנוי, ובעיקר הרבה מאוד משמעת.
לאחר מכן ממשיכים החיילים לאימון מתקדם בן חודשיים וחצי ברמת רובאי 07, גם הוא בבא"ח נח"ל, במהלכו נלמדים עקרונות הפיקוד הזוטר ונערכים אימוני חי"ר מתקדמים, שכוללים שיתופי פעולה עם כוחות שריון וחיל אוויר. את מרבית זמנו יבלה הלוחם לעתיד בלינה בשטח לצורך תרגילי כיתה, מחלקה, פלוגה ולוחמת שטח בנוי.
חשוב לציין כי במהלך השירות ניתנת ללוחמים הזדמנות לשפר את נתוניהם האישיים – הקב"א והדפ"ר – הנמוכים אצל רבים מהם רק בשל שליטה חלשה יחסית בעברית.
ובסדיר: לאחר האימון המתקדם מתחילה שגרה בת שמונה חודשים של אימונים ופעילות מבצעית, הכוללת מארבים וסיורים בגבול הצפון. לאחר תקופה זו יוצאים חלק מהלוחמים לקורס מ"כים, ואחרים משתלבים בפלוגות המבצעיות בגדוד.
התנאים ללוחמים: התנאים טובים למדי, ואיך לומר? משפחתיים. החיילים גם נמצאים בגבול הצפון, קרוב לבית, כך שהמצב לא רע בכלל, יחסית לחי"רניקים כמובן.
יציאות: כבכל גדוד חי"ר, יציאות של קרביים הם לא מדהימות. לרוב יוצאים אחת לשבועיים, מה שמשתנה עם הפז"ם, ובהתאם לרמת הכוננות ולסד"כ.
תפקידים במסגרת היחידה: לבד מתפקידי הלוחמים, ממלאים חיילות וחיילות תפקידי לוגיסטיקה, ת"ש, שלישות ועוד.
נשק ואמל"ח: לוחמי הגדוד נעים עם נשק סטנדרטי ללוחמי חי"ר בצה"ל, כולל רוס"ר (רובה סער) מקוצר אישי, מקלעים שונים, מקלעי ומטולי רימונים ועוד.
מדים: המשרתים בגדוד חרב נעים עם מדי החילות הירוקים, כומתות שחורות, סיכת הגדוד, תג היחידה ונעליים אדומות.
שילוב בנות: אין לוחמות בגדוד חרב. חיילות משרתות בתפקידים תומכי לחימה כמו למשל מש"קית ת"ש. בנות דרוזיות לא חייבות בגיוס.
המירוץ לרמטכ"לות: רמטכ"ל דרוזי, או אחד שצמח בשורות גדוד חרב, עוד לא היה. כמה מיוצאי הגדוד כבר השתלבו בצמרת הצבא, כמו יוסף מישלב, שהיה מפקד פיקוד העורף והקצין הדרוזי הראשון שהועלה לדרגת אלוף, ועימאד פארס, מח"ט גבעתי לשעבר.
כולם יודעים ש: צה"ל רואה בגדוד את התגשמות חזון "כור ההיתוך", ועל כן סיסמת הגדוד היא "בכל מהלך – גאה להיות שייך". הגיוסים לגדוד הולכים וגדלים, ולחבר'ה שמשרתים בו יש לא מעט קבלות, המון מוטיבציה ורצון להשתלב בחברה הישראלית. בעצם, השתלבות בני העדה הדרוזית בצה"ל מתאימה לפתגם הדרוזי "מי שאוכל משולחנו של הסולטן, צריך לשאת את חרבו של הסולטן". יחד עם זאת, כבר הושמעה בעבר ביקורת לפיה שילוב אמיתי של בני העדה הדרוזית בצה"ל יתרחש רק עם סגירת הגדוד, על אף שכבר עתה משולבים בני העדה ביחידות נוספות.