שי לוי חוזר לצנחנים (צילום: שי לוי, פז"ם)
דבר אחד בטוח: הטירונים של היום עדיין מחייכים. שי לוי והצעירים של נובמבר 13' | צילום: שי לוי, פז"ם

אם יש משהו שהישראלי הממוצע מצטיין בו זה להאדיר את עצמו ואת תקופת השירות שלו. מי מאתנו שהיה בצבא ובמיוחד ביחידות הלוחמות בטוח שכשהוא היה על מדים, הצבא היה בשיא. כולנו אוהבים לספר על המבצעים של העבר, על המארבים ששכבנו בהם בלבנון ואיך היינו דופקים את האויב. משפטים כמו "החיילים של היום הם חיילי שמנת" או "זה לא צבא, זה קייטנה", הפכו להיות חלק מהסלוגנים המקומיים. כמובן שאי אפשר לשכוח משפטים של אבא, כמו "כשאני עשיתי מסע כומתה, הלכנו 200 קילומטר" ובגרסת ההגזמה – "אני הלכתי עם 100 קילוגרם על הגב".

אני לא יודע אם פעם באמת היו תיזוזים של יומיים או מד"ס בוקר של 15 ק"מ, אבל בהוראת העורך, שלא להגיד פקודה, הלכתי לבדוק מה קורה היום. 15 שנים אחרי השחרור,  עליתי על מדים ונעלתי את הנעליים האדומות - הפעם לא בשביל מילואים (למרות שגם זה לא חסר)- וחזרתי היישר לחטיבת הצנחנים, לשבוע שדאות. טוב האמת שחזרתי ליום אחד מתוך השבוע, אבל גם יום אחד הספיק לי. דבר אחד אני כבר יכול לספר לכם: אין ספק שהרבה מאוד השתנה.

בא"ח נוצץ ומ"פ קשוח ואבהי

ההבדל הראשון הבולט לעין, הוא הבסיס עצמו. למי שעשה טירונות בסנור, בסיס ירדני בשומרון שאחרי מלחמת ששת הימים הוסב להיות בסיס טירונים ישראלי (רק הוסב, לא שופץ), בא"ח צנחנים של היום, נראה כמו סוויטה במלון המלך שלמה. או כמו שהחיילים קוראים לו, "לונה באח". אבל יש פה קאץ' - החיילים כמעט שלא רואים בסיס.

שי לוי חוזר לצנחנים (צילום: שי לוי, פז"ם)
המפקד לא חושש לרדת לגובה העיניים של החיילים | צילום: שי לוי, פז"ם

בכניסה לבסיס אני פוגש את מי שיהיה המ"פ שלי ליום הזה, סרן אבי פריזיאן, נשוי ואב לשניים. "החיילים התגייסו לפני חודש, התאמנו בירי ועברו שיעורים בסיסיים של שדאות. אתמול בלילה, אחרי שהטירונים הכינו את הציוד, הם ירדו לסדרת שטח". כבר בשלב הזה אני מוצא את ההבדל שבין הצנחנים בתקופתי לאלה של היום. בעבר שבוע שדאות היה שבוע או פחות מזה, הוא לרב התחיל ביום ראשון והסתיים בחמישי. בחטיבת הצנחנים של היום הבינו שזה קצר מדי ושמלחמות בכלל לא מסתיימות ביום שבת.

"בחטיבה הבינו שצריך לחבר את החיילים לשטח. שהמלחמה לא תתחיל ביום ראשון ותסתיים בחמישי", מסביר המ"פ. "הם צריכים להבין שהאקט יכול להסתיים גם שבוע לאחר מכן. מדובר בשבועיים של שטח, כולל שבת במרכזם, כשהחיילים בעצם מתנתקים מהכל. אנחנו לוקחים להם את הטלפונים שהיום זה משבר, כאילו לקחת להם את העולם כולו".

בהקשר הזה יש לציין כי בבא"ח צנחנים הוחלט שהטלפונים לא יהיו ברשות החיילים במהלך היום גם כשהם לא בשטח. מפקד הבא"ח הקודם, סא"ל גיא ברגר, הגביל את שעות השימוש בכל יום. אבל אל דאגה. לפני הירידה לשטח ההורים קיבלו מספר טלפון בכדי שיהיה להם למי לפנות במקרה חרום. בתקופתי, כל מה שהיה לנו זה טלכרד ותור אינסופי לטלפון הציבורי, זה גם היה הטלפון היחיד שההורים הכירו את מספרו וגם אז, לא כל ההורים.

שי לוי חוזר לצנחנים (צילום: שי לוי, פז"ם)
החייל מנותק מהעולם, אבל מחובר היטב לשטח | צילום: שי לוי, פז"ם

לשבועיים האלה יש מטרה והיא לגרום לחיילים לאהוב את השטח ולא רק לחיות בו. "בעבר גרמנו לחיילים לשנוא את השטח. היה להם חם או קר וכל מה שעשינו היה להצעיד אותם ממקום למקום. כולם שנאו את השטח, אבל בסוף השלוש שנים של השירות, אותם האנשים בדיוק לקחו תיק כבד על הגב ועשו טרקים בהודו, האנשים הם אותם אנשים, אז מה השתנה? השנאה לשטח", אומר פריזיאן. "לכן אנחנו מנחילים להם ששטח זה מקום שצריך להתחבר אליו כי זה מרחב החיים של הלוחם. ברגע שיתחברו, הם יתאהבו עד כמה שאפשר וככה יהיו טובים יותר. אנחנו רוצים שבסוף ההכשרה, החייל יכיר את השטח, ידע איך לנוע ולבחור נתיב ולזהות מה לא טבעי. האויבים שלנו אלופים בזה. הם חיים בשטח ויודעים לזהות מה לא טבעי ואת זה אני דורש מהחיילים שלי".

סרן אבי מסביר שביום הראשון, החיילים בהלם ואף מנותקים אבל לאט-לאט הם מבינים מה קורה. "פתאום הם שומעים ציפורים, רואים חיות ויודעים גם מה זה אומר. פתאום דברים קופצים להם לעיניים והם גם לומדים לאהוב את זה. כמו בכל דבר כרגע, האימון הזה מתרחש במתכונתו הנוכחית רק בחטיבת הצנחנים, אבל השינוי הזה יגיע לדעתי גם לשאר הצבא", חוזה פריזיאן.

דבר נוסף שהשתנה זה החיבור למ"פ. באותם ימים, כטירון לא ראית את המ"פ שלא לדבר על המ"מ והסמל. את אלה ראית רק אחרי מסעות על שמם, או בנסיבות פחות טובות כשעלית למשפט. חייליו של פריזיאן רואים אותו כבר בהתחלה. הוא שומר על קשיחות, אבל יודע במקביל להסביר וללמד כמו אבא.

"החיילים לומדים לייצר מים בשטח ולהדליק אש רק ממה שקיים בשטח, בלי שום עזרים חיצוניים. זה החיבור האמיתי לשטח", הוא מסביר כשאנחנו יורדים לפגוש את הטירונים.

מדובר בהבדל משמעותי בעשור וחצי. בימים שלי, שבוע שדאות כלל שינה באוהל, צעדות וכמה תרגילים. המוקד היה בעיקר להחזיק אותנו ערים רוב היממה וזהו, פחות או יותר. היום כל צנחן יורד לשטח עם מפה. הם לומדים לנווט וחייבים לדעת בכל שלב איפה הם נמצאים. השבוע הזה מסתיים בתרגילים גדולים באש חיה ובבוחן כיתה שיוצר גם גאווה מבצעית. אבל זה בסוף. עכשיו, הגיע הזמן שלי לחזור להיות חייל.

מפיקים מים כמו אינדיאנה ג'ונס, מספרים צ'יזבטים כמו בפלמ"ח

את חוויית השטח התחלתי בהרצאות על הסוואה. יושבים במעגל סביב מדריך ולומדים איך מכינים עמדה. לא נספר לאויב מה בדיוק עושים, אבל נגיד שלכל ענף בשיח יש תפקיד. כל תנועה בשטח יוצרת את ה"תוואי לוואי" המוכר ואנחנו למדנו איך להעלים אותו. "ההסוואה חשובה", מדגיש המדריך שמוסיף, "אבל שימו לב שהיא לא מגינה עליכם מהכדורים. יש מסתור ויש מחסה ואתם צריכים למצוא את השילוב הכי טוב". בהמשך למדנו על הסוואת יום ועל הסוואה תרמית בלילה בעזרת אמצעים פשוטים. "יש שלוש רמות במשחק הזה: הסתתרות כשאתה חייב להעלים את עצמך מיד. לאחר מכן היטמעות, שזה השלב הבא והשלב האחרון זה ההסוואה שזה שילוב של השניים הראשונים: אני גם מוסתר וגם מוטמע וגם פעיל את השטח לטובתי", סיכם המדריך.

לפני המשך האימונים מפתיע אותי סרן פריזיאן. "בלילה אנחנו עושים מדורה עם תפוחי אדמה ויושבים כולם סביב ומעבירים מור"קים. מין מנהג שהיה בעבר בפלמ"ח ואימצנו אותו. לא בקטע של להפוך את זה לקייטנה. זה חלק מהחיבור האמיתי לשטח, ללמוד לחיות עם הקור והחום".

הפכתי לחייל בכיתה של המ"כ עמית פורת והמשכתי באימונים. למדתי להכין מים מכלום, אבל ממש כלום. כל מה שצריך זה צמחים, בור, אבן, ניילון ומיכל קטן לאגור בו את המים. טוראי נהוראי בסן, מי שהיה חברי לנשק במשך אותו היום הסביר, "ככה אתה יכול למצוא מים בכל מקום ובכל מצב. זה שיטה מאוד מגניבה ואם תדע לנצל את השטח, לא תמצא את עצמך מיובש", אמר וצדק.

אז איך זה הולך? לקחתי מעדר, הכלי הזה דווקא לא השתנה במהלך השנים. התחלתי לחפור באדמה. "תחפור! תחפור! לא להתעצל", זרק לי מהצד איזה צעיר. אחרי שהגענו לעומק מסוים, לקחנו צמחים וקצצנו אותם. את הצמחים שקצצנו שמנו בבור ובמרכז הנחתו כלי לאגור בו את המים. מעל להכל פרשנו יריעת ניילון ובמרכזה אבן. "הצמחים יוצרים אדים שעולים לניילון. האבן יוצרת משקל לכיוון הכלי ואז זה מטפטף לתוכו וככה יש לך מים". פשוט, אך גאוני. גם למיקום של מתקן המים המאולתר יש חשיבות. "אנחנו שמים את זה במקום שיספוג הכי הרבה שעות שמש לאורך היום", הסביר גיא מרום, אחד הטירונים.

שי לוי חוזר לצנחנים (צילום: שי לוי, פז"ם)
למרות הפז"ם, הוא היה יחד עם כולם. מעט קינא בהם | צילום: שי לוי, פז"ם

אנחנו ממשיכים באימונים ובכל שלב המ"כ עמית מתקיל את החיילים בשאלות מבחן. החבר'ה, נזכיר, ירדו לשטח יום לפני, מתקתקים תשובות בגאווה. אחרי מתקן המים המאולתר, הגיע הזמן ללמוד איך לצבוע את הפנים והגוף. זה השלב היחיד שניצלתי את מעמד הוותיקות וקבעתי חגיגית "אני צובע ולא נצבע!" (בכל זאת, יש דרג).

מתברר שגם פה יש חוקים ולא סתם צובעים את הפנים. "אתה חייב לשבור צורה עם הצבע. האף שלך בולט, אז אתה תצבע אותו עם צבע שחור שהוא מדמה שקע. הצבע הירוק למשל מבליט. את הפנים נצבע עם צבע שייתן רקע בהיר ועליו את הצבעים הכהים", מסביר המ"כ עמית. "להפוך את צורת הגוף למשהו לא ברור". חשוב להקפיד על צביעה מוחלטת של הפנים, יש לזה חשיבות גדולה בשטח.

כשסרן פריזאין שאל איזה חלק צובעים, ענו החיילים "הכל", אבל מתברר שחיילים שוקיסטים לא נעלמו גם אחרי 15 שנים. אחד מהם הוסיף בצעקה, "גם את השיניים". פריזיאן ענה לו "לא, את שיניים לא צריך" והשאר הגניבו חיוך קטן.

"תכל'ס, זה עדיף מסתם מטווח"

ממשיכים באימון ועכשיו לומדים ללכת. מלחמת לבנון השנייה, שבה גם לחמתי כמילואימניק, לימדה אותנו שמה שלא יהיה ועם כל הקדמה הטכנולוגית, חיילי החי"ר ילכו ברגל והרבה. "עכשיו זה משהו בסיסי. לומדים ללכת ברווחים ולתקשר בסימנים", הסבירו לי את התרגיל. אז שמתי על עצמי את האפוד שהיה כבד מאוד, קסדה על הראש, נשק כמובן וקדימה צעד. "קדימה, קדימה. כיתה א', לצעוד כמו לוחמים", צועק המ"כ. לצערי, החבר'ה האלה עדיין לא יודעים מה מחכה להם, אבל עושה הרושם שהם מבצעים את כל המשימות ברצינות מרשימה. במהלך הצעדה הקצרה, המ"כ עמית עומד מהצד ובוחן את הכוח. מדי פעם זורק סימן שצריך לחזור עליו או פקודה כזו ואחרת.

אני מנצל את הדרך כדי לשאול את החבר'ה האם משהו השתנה, אם הם באמת אוהבים את השטח ואלה מפתיעים בתשובות. "תכל'ס כן, זה עדיף מסתם מטווח", אומר רועי ממן. "אתה לומד פה דברים יפים ולא רק ללכת. לומד את הבסיס של הלוחם והחיים בשטח. איך לנווט ולדעת איפה אתה. זה נכנס עמוק ואתה מבין שזה באמת עובד, ממש רואה בעיניים איך זה עובד, זה מדע", אמר חיים גולדברג שהגיע לחטיבה האדומה היישר מניו ג'רזי.

שי לוי חוזר לצנחנים (צילום: שי לוי, פז"ם)
לא חיילי שמנת | צילום: שי לוי, פז"ם

שינוי נוסף גדול וחשוב שעשו בצבא, זה חיבור החייל למשימה כבר בשלב הטירונות וכמובן שגם אחרי. אם בתקופתי רק הקצינים ידעו מה קורה ואיפה אנחנו נמצאים, היום, כמו שציינתי, לכל חייל יש מפה באפוד וגם בעידן ה-GPS הם לומדים לנווט עם המפה. "אנחנו צריכים להתמצא בשטח ושלא ניזרק באיזה מקום מבלי לדעת איך לצאת משם", אמר לי בן קטן, טירון בפלוגה. "עברנו שיעורים על המפה, איך לקרוא אותה ולהתאים לשטח. למדנו את איך נראים ציר וכיפות. כרגע אנחנו בדרום שפלת יהודה", ציין. סרן פריזאין מתקיל את החייל ומבקש את המיקום המדויק. החייל מתקשה ופריזיאן מסביר עם יד על הכתף וברוגע. מחבר את החייל למקום.

געגועים לסנור

אני הגעתי לחצי יום ואחריו מיהרתי לפשוט את המדים כדי שאף אחד לא יקבל רעיונות על עוד מילואים, אבל לחבר'ה האלה נשארו עוד שבועיים של שטח. אין ספק שהרבה מאוד השתנה מאז השתחררתי מהחטיבה. הטירונים האלה שהתגייסו רק לפני חודש יודעים הרבה יותר ממה שאני ידעתי בתקופה ארוכה יותר. חשוב לציין לטובה שהם ידעו לשמר הליכים מהעבר ולא נטשו אותם גם בימים של קדמה צבאית.

לא פחות חשוב, לצנחנים יש גאוות יחידה והם שומרים, בין השאר בזכות הגיבוש שעברו והצניחות שיעברו, על בידול משאר החטיבות. "גם במתווה האימונים שלנו אנחנו בצנחנים מהווים סמן ימני עבור הצבא כולו", מדגיש סרן פריזיאן.

שי לוי בסדיר (צילום: אלבום ביתי)
כבר לא צעיר. חצי יום זה די והותר. שי לוי בחטיבת הצנחנים של הימים ההם | צילום: אלבום ביתי

תכל'ס, למרות שזה היה קצר יחסית, בגיל שלי זה היה מוגזם, אבל טוב שיש לנו את הנוער הזה ששואף לשרת בחוד החנית. האם הם מוכנים למלחמה הבאה? יש להם עוד הכשרה ארוכה, אבל אני חושב שהגיע הזמן להשאיר מאחור את משפטי "חיילים של שמנת" כי החבר'ה האלה, אגב מחלקה עם חייל מקרית ארבע, קיבוצים, עירוניים ומתנדבים מחו"ל, יודעים לעבוד קשה ונותנים רמה שלא תבייש גם את גיבורי העבר. בבסיס סנור עליו השלום היה שלט "יש רמה ויש רמה נדרשת", הם בנדרשת ומעלים את הרף לבאים בתור.

>> מטהרן לאמ"ן: הקצין שמכיר את האיראנים מקרוב