בוגרי קורס טיס של מחזור 169, קיבלו השבוע את הכנפיים הנכספות וסיימו פרק ארוך ומתיש בן שלוש שנים. השבוע ובימים הקרובים, נשמע בתקשורת את סיפורי הבוגרים, בעיקר אלה שמתמקדים במערך הקרב, שרוב הבוגרים משתייכים אליו. בדרך כלל, מי שמתגייס לקורס טיס חולם על מטוסים כמו F-15 או F-16, בעוד שמעטים, אם בכלל, מתגייסים במטרה להטיס "קרנף" או "צופית". "כל בן אדם שמגיע לקורס טיס רוצה קרב", מסביר סא"ל במיל' ב' ומוסיף בצחוק "חוץ ממי שרוצה ללכת לאל על". רק 20 אחוז מהבוגרים סיימו את הקורס כטייסי תובלה "וסביר להניח שמי שאמרו לו שהוא הולך לתובלה, התאכזב ואפילו חשב לחתום ויתור".
טייסי התובלה שלא מרוצים מהשיבוץ שלהם, משנים את דעתם ברגע שהם נכנסים לשערי טייסות התובלה. יחד עם תא"ל במיל' אסף אגמון, ראש מכון פישר לחקר אוויר וחלל, ואל"מ במיל' ישראל בן חיים, צללנו לתוך העולם של מערך התובלה. מאוד מהר הבנו מה משתנה כשנכנסים בשער הטייסת - טיסות סודיות במדינות אויב, חילוצים על גבול הדמיון, עבודה עם אנשי מוסד, יחידות מיוחדות וכמובן שגם יציאה לטיסות הומניטריות שמצילות חיים. כל אלה הם רק החלק שנמצא על קצה המזלג ובמילים אחרות, החלק שמותר לנו לספר עליו.
מעלימים בואינג ואוכלים על חשבון מלך מרוקו
כאשר נעלם המטוס המלזי והעולם היה מרותק לפעילות של צוותי החיפוש, עמדה באוויר שאלה מסקרנת, כזו שכביכול אין לה פתרון. איך יכול להיות שמטוס בואינג ענק נעלם מבלי שאף אחד הבחין בו? את אסף אגמון זה לא ממש הפתיע. פה מתחיל הסיפור הראשון שלנו, שנדמה כאילו נלקח מאגדות.
ב-1977, יצא משה דיין לפגישה חשאית עם חסן טואמי המצרי ועם מלך מרוקו, אז מדינת אויב. טייס הבואינג של חיל האוויר שהטיס את דיין, היה אסף אגמון. "זו הייתה פגישה שהכינה את המפגש בין בגין לסאדאת, מה שהוביל להסכם השלום. כמובן שאז לא היה לנו שלום עם אף מדינה ערבית. הטסנו אותו עם בואינג 707, כשדיין הגיע לטיסה מחופש".
לאחר שאגמון קיבל פקודה להכין את הטיסה, הוא ידע אך ורק מה יעד הטיסה, לא היה לו מושג את מי הוא לוקח לשם ומדוע. בפעם הראשונה, הוא מכין יחד עם נווט הטייסת נתיב טיסה למרוקו. "אנחנו ממריאים מבן גוריון בלילה וטסים מעל לים התיכון, בגובה מאוד נמוך בלי הטרנספונדרים, בלי מכשירי זיהוי עמית-טורף ובלי להזדהות ולהתגלות על ידי תחנות בקרה ומכ"ם שבדרך. נכנסנו למרוקו, שהייתה אז מדינת אויב, בצורה לא מזוהה ולא ידענו אם זה יעבוד לנו", מספר אגמון. בקוקפיט החשוך של מטוס הבואינג 707 הענק, ישב צוות הטייסים והצליח להיעלם לכל תחנות המכ"ם והבקרה שהיו בדרך.
במסלול הטיסה היו גם סוללות נ"מ והמטוס טס בטווח הפעולה שלהן, מה שלא הוסיף יותר מדי נחת לצוות. למרות שהם טסו מעל שטחי מצרים, לוב ואלג'יר, לחבר'ה מטייסת התובלה לא היה ליווי של מטוסי קרב. "אתה טס באזור מעל מתחמי אויב ולא יודע אם רואים אותך. היו שם סוללות טילים ולא היו לנו מכשירים שמאפשרים לדעת אם מישהו מתקיף אותנו. קיווינו שעשו את כל התיאומים ושזה בסדר".
תא"ל במיל' אגמון מספר שגם הנחיתה לא הייתה פשוטה: "קיבלנו איזה נ"צ במקום לא ידוע. אין סימון של שדה תעופה או משהו כזה ורק כשהתקרבנו ראינו איזה שורה של גוזניקים (מן לפידים מאולתרים) שסימנו מנחת נטוש מימי מלחמת העולם השנייה. שם נחתנו עם בואינג, שזה לא בדיוק המטוס למנחתים מאולתרים".
דיין יצא לפגישתו החשאית, והטייסים הישראלים התארחו במקום מסתור של השירות החשאי המרוקאי. "התכנון היה שהמלך יזמין אותנו לארוחה בארמון אצלו", סיפר אגמון בחיוך "אבל דיין מיהר הביתה וויתר על זה. המלך התעקש שנאכל וארזו לנו צידניות של אוכל". את הטיסה חזרה לארץ הם עשו כשבדרך הם אוכלים "כיד המלך".
זה המקום לציין שברזומה של מערך התובלה של חיל האוויר, יש עוד הרבה מאוד שיחות שלום, חלק ניכר מהן בוצע בחשאי. בין היתר, אגמון הטיס גם את בגין לשיחות שלו עם סאדאת במצרים. "טסנו מעל לכל סוללות הטילים של מצרים, עוד לפני שהיה לנו שלום איתם", סיפר אגמון.
עגור קטן ולא חמוש נגד 11 מחבלים
צריך להקשיב לאל"מ ישראל בן חיים, כדי להבין שמדובר באוצר מידע של ממש. הטייס הזה שלא דופק חשבון, עובד לפי החוקים אבל יודע לשבור אותם כשצריך. במאי 1990, בניגוד לפקודה מפורשת, הוא ממריא ומציל חיים של לא מעט ישראלים. את זה הוא עושה במטוס סיור קל, לא חמוש כמובן, והדרך שבה הוא מספר את הדברים, עם צחוק מתגלגל אבל בשילוב עם ביקורת נוקבת, היא לא פחות ממרתקת. זו הפעם הראשונה שסיפור החדירה לניצנים מפורסם בגרסתו המלאה.
אירוע החדירה לחוף ניצנים, מוכר עד היום כסיפור מורשת וגבורה של צה"ל. הפיגוע הקשה סוכל כאשר 11 מחבלים נחתו על החוף ומחציתם חוסלו, בעוד שהשאר נלקחו בשבי. רק עכשיו מותר לחשוף, שהאירוע הזה היה רצוף מחדלים וכשלים. בלי שום הגזמה, אנחנו יכולים לספר שמי שהציל את חייהם של עשרות מתרחצים, היה טייס התובלה ;בן חיים ומטוס העגור שלו.
עוד משהו שכבר מותר לספר, הוא שבמערכת הביטחון היה מידע על הפיגוע שבדרך, שנתיים לפני שיצא לפועל. בן חיים מספר: "האירוע הזה היה ב-30 במאי, שזה יום ההולדת שלי. הייתי אז מפקד בסיס שדה דב וההתרעה על הפיגוע עלתה וירדה במשך תקופה ארוכה, עד שבערב חג שבועות, עלתה התרעה חמה מאוד על פיגוע מהים. באותה תקופה נהגנו להוציא מטוס סיור מסוג עגור, שסייר לאורך החוף ומטוס גדול מסוג קרנף או שחף, שסייר בעומק הים וחיפש ספינת אם. ההנחה הייתה שהמחבלים יגיעו ל- 40 ק"מ מהחוף על ספינת אם גדולה, כשאת שאר הדרך, הם יעשו בסירות קטנות ומהירות. היום אני יודע שהמידע על הפיגוע היה ממש מדויק, אבל רובו לא הגיע אלינו".
בפקודתו של בן חיים, יצא ג'יפ עם קצין האבטחה של הבסיס, על מנת שיסייר על החוף. "הוא דיווח על מה ששמע ברשת. בסביבות שש בבוקר, דיווחו לי שחיל הים איתר סירת מחבלים שנגמר לה הדלק שני ק"מ מהחוף, כשספינה של חיל הים עומדת מולה ומחכה לחוקר שבויים. לי זה היה נשמע מאוד הזוי. במקום לירות צרור, הם ישבו אחד מול השני וחיכו. הגעתי לבסיס והרמתי טלפון לאבי אסא, מפקד השליטה בבור, ואמרתי לו שזה נראה לי מוזר. במקביל, הבנתי שטיסת הסיור של אותו בוקר לא המריאה, למרות ההתרעה החמה".
במקום טיסת הסיור, יצא לסריקה מטוס הרקולס, שטס מעל לעננים. "אני גם טייס הרקולס וידעתי שהוא לא יראה כלום. הוא גם באמת לא גילה כלום. בקשתי להוציא טיסת סיור של עגור, שיטוס לאורך החוף. גם אסא אמר לי שהוא בודק את הבקשה".
בחיל הים היו בטוחים באותו זמן שהאירוע הסתיים. כולם חשבו שהסירה שנעצרה מול חוף געש, מולה ישבו אנשי חיל הים, היא החוליה שכולם חיכו לה. במוצב של חיל הים היה גם הרמטכ"ל, שחשב גם הוא שהאירוע נגמר, "טוב שלא ישבו שם ושתו שמפניה", אומר בן חיים. הוא התעקש שוב להוציא טיסת סיור לים, אבל גם אסא חזר אליו ואמר לו שהאירוע הסתיים. אז, בן חיים החליט להמריא בלי אישור. אירוע חריג במיוחד בחיל האוויר.
"נשבר לי ואמרתי לאסא שאני לא עושה חשבון ומבחינתי אני זה חיל האוויר. אני לוקח מטוס והולך לחפש לבד. תעשו מה שאתם רוצים. אמרתי לטייסת שיכינו מטוס כוננות והחלפתי לסרבל במשרד שלי. במקביל המשכתי לבדוק מול אסא, שאמר לי שאין אישור להמריא. אמרתי לו 'בסדר', לקחתי טייס משנה ושני סיירי אוויר של חיל הים. התיישרתי על המסלול כשאני אפילו לא יודע לאן להמריא".
הסייר של חיל הים סיפר לבן חיים, שהוא שומע בקשר דיווח על ספינה בכיוון דרום, לכן לשם הוא החליט להמריא. "בדרך אני שומע שיש יסעור עם צוות סילוק פצצות, בדרך לסירה התקועה מול געש". בן חיים התחיל "לפתוח את הים". אחרי שהוא עבר את אשדוד, הוא הבחין בשובל לבן בים והבין מיד שמדובר בסירה מהירה. "על פי הנהלים של חיל האוויר אסור לך להתקרב לסירות מחשש של ירי נ"מ, אבל הבנתי שזה אירוע חריג ועברתי מעליה בגובה של מטרים בודדים". בתום האירוע, התברר שהמחבלים ניסו לירות סטרלה, סוג של נ"מ, על העגור ונכשלו. אחרי שבחנו את המשגר במטווח של חיל האוויר, גילו שהוא פעל כמו שצריך. "יד אלוהים", אמר בן חיים.
בן חיים צולל לכיוון הסירה ומבחין בקבוצה של אנשים חמושים, לבושים בבגדים שחורים. "מיד הבנתי שזה לא השייטת, כי כולם נופפו לי לשלום. עבדתי הרבה עם השייטת והם בכלל לא מרימים אליך מבט. לעומתם, אלה נופפו כמו תלמידים בבית ספר. פה הבנתי שיש בעיה. אמרתי לבקר שיזניק שני מסוקי תקיפה לחוף, שזה עוד משהו לא שגרתי. בוא נגיד שעד אותו יום, מסוקים לא ירו בתחומי ישראל".
בן חיים מבין שחולית המחבלים מתקרבת לניצנים, בעוד שהחוף מלא באנשים. "הבנתי שזו בעיה גדולה ושמזה לא יוצאים טוב. המטוס לא חמוש וכבר דברתי עם הצוות במטוס על להיכנס בהם". בזמן שכולם עדיין היו באווירת השמפניה, בן חיים דיבר על התאבדות של ממש, "משהו שהצוות זוכר עד היום". הבקר לא מזניק את מסוקי התקיפה ובן חיים אומר לו "תקשיב, מדבר אל"מ ישראל בן חיים, מפקד כנף 15. תזניק מסוקי תקיפה. שזה משהו מאוד חריג להעביר בקשר. למרות זאת, המסק"רים נשארו על המסלול. לא הבינו את גודל האירוע ואחרי שהבנתי שאני מדבר אל הקיר, בקשתי מהבקר שיודיע למפקד חיל האוויר".
המחבלים הצליחו להגיע לחוף ולהסתתר בשיח. בן חיים החל לצלול עם העגור על המסתור של המחבלים, שהיו בטוחים שכל צה"ל עומד מולם. הם לא ידעו שמדובר בסה"כ במטוס עגור זעיר. "הגעתי לביצועי טיסה שלא ידעתי שאני מסוגל להם. עד היום אני לא מצליח לשחזר אותם".
במקביל למתרחש, סירת דבור יוצאת מנמל אשדוד, אבל כמו שאר הצבא, גם החבר'ה שלה לא הבינו את התמונה. "הם לא היו בשיא התפקוד שלהם באותו אירוע והם ירו סתם לכיוון המים. סוג של חלם כשהמחבלים כבר על החוף. הם לא היו בקשר איתי ולא הבינו איפה המחבלים", מסביר בן חיים. בשלב הזה, האנשים על החוף הבינו שמשהו חריג קורה והחלה בריחה המונית. האזרחים המבוהלים החלו לרוץ עשרות מטרים מהמחבלים.
"אני רואה אותם, סופר 11 מחבלים עם נשקים, ממש רואה את העיניים שלהם והמסק"רים פשוט לא מגיעים. אני רואה שחמישה או שישה מהם מורידים בגדים ונכנעים. הם הרימו ידיים והתחילו לצעוד מזרחה, לכיוון בט"ר ניצנים. רק אז הגיע הקוברה הראשון והסברתי לו איפה ועל מה לירות. הוא לא התווכח איתי אבל היה די מופתע. בהתחלה הוא ירה לשיח הלא נכון. תחשוב ש-50 מטרים משם היו אזרחים. הכוונתי אותו לשיח הנכון, הקוברה ירה שוב וחיסל אותם".
רק בשלב המתקדם הזה, הגיע למקום הקוברה השני. במשך דקות ארוכות הוא פשוט ריחף מול המחבלים, כשהם עומדים עם ידיים למעלה. כעבור שעתיים שלמות, הגיע כוח מוסק של סיירת מטכ"ל ושם קץ לאירוע. בן חיים מספר ש"היו אחרי האירוע הרבה אגדות. אנשים שסיפרו שירו על המחבלים, אבל אף אחד לא ירה. שעתיים היינו שם לבד".
אחרי האירוע, הרמטכ"ל אמר לבן חיים "הצלת את מדינת ישראל". בן חיים לא התרגש מאותו משפט: "א. זה לא נכון. ב. הם ניצלו מביזיון. יש המון גיבורים בצבא וזה לא המח"טים, המג"דים או אני. הגיבורים הם החיילים, מפקדי הכיתות, מפקדי המחלקות ומפקדי הפלוגות. אני עשיתי בדיוק מה שהייתי צריך לעשות ובגלל זה לא רציתי את הצל"ש. ידעתי שהיו פה הרבה כסת"חים וסיפורי מעשיות". לא מעט לחץ הופעל על בן חיים ולבסוף, אחרי שיחה עם הרמטכ"ל, הוא מקבל את הצל"ש.
מבצעים נועזים בעורף וטיסות מצילות חיים
טייסות מערך התובלה של חיל האוויר, ביצעו לאורך השנים לא מעט טיסות מסווגות בשמיהן של מדינות עוינות. בחושך מוחלט, בגובה נמוך באופן קיצוני ובלי חימוש, הן הטיסו לוחמים של יחידות מיוחדות ואנשי מוסד, למקומות שעד היום אסור לספר עליהם. רק נזכיר - אסף אגמון קיבל צל"ש על פעולה שבוצעה במרחק של מאות ק"מ מישראל.
בסיפור הבא, בו חולצה חולית אנשי מוסד, השתתפו גם אגמון וגם בן חיים. "זה סיפור באמת מצחיק", אמר בן חיים, שהיה אז מפקד טייסת קרנף. "עשינו סדרה של מבצעים יחד עם אנשי המוסד, שהעלו אז את יהודי אתיופיה. זה היה לפני כל המבצעים הגדולים והמוכרים. בכל פעם היינו נוחתים עם קרנפים באיזה חור בסודן, ועל הדרך יצרנו קשרים טובים עם אנשי המוסד. אני זוכר שם בחור בשם י'. הפכנו לחברים טובים".
לטייסת של בן חיים הגיעה פקודת חירום - חילוץ אנשי מוסד. בחיל האוויר דיברו על חילוץ מורכב, עם מסוקים ותדלוקים אוויריים, אבל בן חיים ואגמון ידעו שהיחידים שיכולים לבצע פעולה שכזו, הם מטוסי הקרנף. כשהשניים הבינו שמבצע כזה מתבשל, הם פשוט השתלטו עליו.
"י צלצל אלי ואמר לי 'אני יורד למטה, תהיה ערני'. הבנתי שמשהו קורה ופעלתי בשחיתות של ממש. שחדתי את כל מי שאפשר. אף אחד לא ידע שהולך להיות מבצע והלכתי לאסף (אגמון), שהיה אז ראש ענף מבצעים מיוחדים ואמרתי לו - 'שמע, אנחנו חברים'. לראש המדור שלו אמרתי שאם אני לא יוצא הוא לא יהיה מפקד טייסת ולמפקד הבסיס נתתי מילה שאם אני עושה את המבצע, הוא יטיס את המטוס המלווה".
בינתיים, אנשי המוסד הספיקו להימלט ממקום הפעילות שלהם והחילוץ באמצעות המסוקים בוטל. הם הסתתרו עם שני רכבים בנקודה כלשהי במדבר. "אנחנו נכנסים לשטח ואני לא יודע איפה אנשי המוסד. התחלנו לדבר איתם בקשר באנגלית, בסלנג של נהגי משאיות. כבר אז היו האזנות ומי שהקשיב לנו, חשב שמדובר בנהגי משאיות שעברו שם".
"אני קורא לו באנגלית, ג'ונסון ג'ונסון מה קורה איפה אתה?", מספר בן חיים, "הוא ענה לי 'אני כבר במסעדה'. אמרתי לו 'תדליק אורות שאני אדע איפה אתה חונה". כך גילה בן חיים היכן צוות אנשי המוסד. מכיוון שלא היה שם מסלול מסודר, הוא השתמש באורות הרכב של המוסד כדי לדעת איפה לנחות. "ככה זה הסתיים בשלום ובכיף וכולנו נסענו הביתה", מתאר בן חיים בקלילות, את המבצע הדרמטי שיכול היה לעלות בחיי אדם ואפילו לסבך את המדינה.
רגע לפני שנסיים לספר לכם על מערך התובלה, אי אפשר שלא להזכיר את המבצעים ההומניטריים של מדינת ישראל. כשבארץ שמעו על הפיגוע הקשה בבורגס, הדבר הראשון שעשו היה לשלוח לשם משלחת רפואית. את זה עשו כמובן על מטוסי התובלה של חיל האוויר. מטוסים אלה לקחו את אנשי הרפואה של צה"ל לתורכיה, ליפן, לדרום אמריקה ולמדינות נוספות בעולם.
"טוב עשית שבחרת במערך הזה", אמר לי אסף אגמון כשסיפרתי לו שאני רוצה לכתוב דווקא על מערך התובלה "הבעיה שעל רוב הטיסות אני לא יכול לספר לך". בן חיים ביקש להוסיף "סטטיסטית, המערכים שקיבלו הכי הרבה צל"שים, זה מערך המסוקים ואחריו מערך התובלה והסיור. בגלל שאין כלום על המטוסים, הטייסים צריכים להיות משהו חריג. אין לי אגו, אני יכול להגיד שאין תחליף לטיסה קרבית ואגב, אין תחליף למל"טים. אבל כשהיו מדיחים אנשים מקרב לתובלה, היו קוראים לי לעשות להם שיחות מוטיבציה. כבר הייתי במילואים".
באותן שיחות עידוד, בן חיים היה מגיע לבוגרי הקורס הטריים ואומר להם את הדבר הכי לא צפוי: "תובלה זה רק תובלה ואין לי בעיה של רגשי נחיתות. מי שלא רוצה תובלה ורוצה להיות קרבי, שילך לשריון. מה הבעיה? הבן שלי היה מט"ק בשריון. רוצים חיים טובים עם פוטנציאל להרפתקאות? תובלה זה המקום". הוא מסיים עם הסיפור המדהים הבא: "השתתפתי גם במבצעים להעלאת יהודי אתיופיה ואחת מהטיסות שלי הסתיימה בערב פסח. המשפחה שלי לא ידעה על זה, אבל בבוקר השתתפתי ביציאת מצרים ובערב חגגתי את יציאת מצרים", וזה אומר הכל על מערך התובלה של חיל האוויר.