מלחמת לבנון השנייה, הים התיכון. מול חופי לבנון משייטת בגאווה ספינת הטילים חנית. סרן עידו, קצין המכונה של הספינה, דואג שכל המערכות ידפקו כמו שעון, ברגעים קצרים של נחת, קצרים מאוד, הוא מביט לשמים רואה את מטוסי חיל האוויר יורדים על חיזבאללה. פיצוץ עז מרעיד את עידו וחבריו לספינה. טיל שירה חיזבאללה פוער חור בגוף האפור, הורג ארבעה לוחמים ופוצע אחרים.
כמה עשרות קילומטרים משם סגן עמית, קצין תותחנים באוגדה 91, מנהל את האש הכבדה שמסייעת לחיילי צה"ל בתקיפה של יעדי חיזבאללה, השמדת משגרים וחילוץ נפגעים. גם הוא מביט מפעם לפעם במטוסי הקרב ומסוקי חיל האוויר שממלאים את השמיים.
עופרת יצוקה, שמי עזה. מסוקי חיל האוויר מפנים את חיילי צה"ל שנפגעו באחת מהתקריות הקשות. בבטן של אחד מהם נמצא גם אביב, לוחם 669 שסיים את ההכשרה שלו רק חצי שנה קודם לכן. בטן המסוק מוכתמת בדם בזמן שהוא וחבריו מצילים את חייהם של הלוחמים, טסים במהירות לבית החולים הקרוב.
מבצע צוק איתן, שמי עזה. רס"ן עידו, סרן עמית וסרן אביב הם כבר טייסים בחיל האוויר הישראלי. מי שראו לאויב את הלבן של העניים לובשים את הסרבלים הירוקים, ומלווים עכשיו את הקולגות שלהם מהמקצוע הקודם, הפעם מהאוויר, דואגים לשמור עליהם, דואגים שהמשימה תתבצע על הצד הטוב ביותר. הם עשו את זה, הם הגשימו חלום אחרי שענדו את הכנפיים הכסופות.
זה סיפורם של אותם שהגשימו את החלום. עידו, אביב ועמית היו יכולים בקלות לסיים את השירות הצבאי והמשמעותי שלהם, לטוס לטיול הגדול במזרח או דרום אמריקה ולסיים תואר באוניברסיטה. אבל הם, ואיתם מי שמכונים בקורס טיס ותק"צים (ותיקי צה"ל) בחרו לסמן מטרה ולכבוש אותה. בחרו לחזור לגיל 18, סיפור לא פשוט לקצינים ולוחמים, ולסיים את קורס הטיס היוקרתי. צריך להקשיב להם היטב, כדי להבין מה גורם לבן אדם לעזוב תקפידי פיקוד ולצאת לקורס ארוך שרק 20 אחוז מהמתחילים יעמדו בסופו על רחבת המסדרים.
חלום ילדות
את סרן אביב אני פוגש בטייסת הנחשון שבבסיס נבטים, בדיוק ביום בו חגג יום הולדת 27. הוא מגיע על מדי א' וקשה להתעלם מהסיכות של החתול בעל העיניים הירוקות לצד כנפי הטיס, רמז לשרות הקודם שלו. "היום אני טייס בטייסת הנחשון שמפעילה שני מטוסים, שביט ואיתם, שאחד זה מטוס בקרה והשני זה מטוס סיגינט (איסוף מודיעין אותות). טייסת שעובדת הרבה בבט"ש, הרבה מאוד הזנקות והשלמת תמונת המודיעין, המידע שמגיע לחזית לא מגיע מאף מקום אחר. מאוד מעניין פה ומאוד מיוחד", הוא אומר בגאווה לא מוסתרת.
הוא מספר שטיס היה חלום ילדות שלו, לא מפתיע בהתחשב בעובדה שגם אבא שלו היה בקורס טיס ובהמשך היה פקח העמסה במטוסי הרקולס. כילד היה בחוג טיסנאות, אבל כשהגיע לבדיקות לקורס טיס "משהו התפקשש בגלל טעות שלהם" והוא נאלץ לוותר על החלום. על הראש הקרבי הוא ממש לא וויתר ויצא לגיבושים של היחידות הכי מובחרות. "התקבלתי ל-669 ושם נדרשת אותה כשירות בדיוק, ואמרו לי באמצע המסלול שאני כשיר ללכת לטיס".
למרות שהבין שהוא יכול ללכת לקורס טיס אביב מחליט לסיים את המסלול של 669: "היה לי ברור שמתישהו אני יעבור אבל לא עוזבים משהו באמצע. השלמתי את המסלול, שנה וחצי, והייתי לוחם ביחידה עוד שנה וחצי". 669 נחשבת לאחת מיחידות העלית היוקרתיות של צה"ל, מותג של ממש, עם מסלול ארוך ומתיש. "זו יחידה מאוד ממכרת, כל הקורסים וצלילה שאני עושה עד היום. הרבה הזנקות, כמו להגיע למשל לתאונת דרכים רחוק ומהר. ואם לא תגיע הם לא ישרדו".
גם רס"ן עידו, כיום קצין מטה בתחום הסייבר וטייס בטייסת הנחשון, מספר על הטיס כחלום ילדות. לקורס טיס הגיע מקורס חובלים, ודי ברור שבהמשך נשאל אותו, מה גרם לך ללכת לקורס ארוך ומתיש אחרי קורס ארוך ומתיש. גם הוא מציין שהיה מאלה שחלמו על טיס מגיל ילדות, ושוב העניין לא מפתיע כי גם הפעם שמדובר בבן של טייס ומי שגדל בבסיסים של חיל האוויר. "מתישהו נפתחה האופציה ואמרתי יאללה, נרוץ על זה".
רס"ן עמית, כיום טייס מסוקים בחרב המתהפכת, גם חלם להיות טיס מגיל ילדות. הוא התקבל לקורס, רק שדי מהר, חודש אחרי שהתחיל, מצא עצמו בחוץ בגלל עבירת משמעת. "התחושה העיקרית שליוותה אותי הייתה שלא הצלחתי להגיע לשלב הצ'קים ולהוכיח האם אני יכול או לא יכול להיות טייס. זה שעפתי לפני הוביל לתסכול ממש גדול". משם המשיך לחיל התותחנים כלוחם בסוללה, יצא לקורס פיקודי ובהמשך לקורס קצינים. הוא מעיד שלאורך כל הזמן הזה ליווה אותו והציק לו התואר "נפל טיס", משהו שיושב עליך ולא בצורה טובה.
אחרי שסיים בה"ד 1 הציבו אותו כקש"א באוגדה 91, וזה קרה ביולי 2006. "מה שנקרא הקצין הנכון בזמן הנכון", אמר בסוג של ציניות. הוא היה שם כאשר חטפו את החיילים באירוע שהביא לפרוץ המלחמה, "ואז התחיל כל הבלגן והמלחמה תפסה אותי. למעשה אני הייתי זה שירה את הפגז הארטילרי הראשון במלחמה". קשה לו לספר על אירוע אחד שמייצג את המלחמה בה מצא עצמו מטייל על אדמת לבנון. "אני זוכר בעיקר את האון ואוף של הכניסות והיציאות, את האדרנלין של הכניסה. הקטע הכי סוריאליסטי שהיה שם זה שאני יושב באיזה כפר ודרך החלון רואה את תחנות הרוח של תל חזקה. מבין כמה המדינה שלנו קטנה". הוא מספר על תחושות התסכול ממראה הרקטות שמשוגרות לעבר מדינת ישראל, שהיה לזה חלק ברצון לחזור לקורס טיס ולתרום למדינת ישראל.
פתאום אתה חוזר להיות טירון
למרות כל הפעילות המיוחדת והצלת החיים, חיידק הטיסה סרב להרפות מסרן אביב. הוא מספר שמדי פעם, במהלך הטיסות והחילוצים, הוא הביט לכיוון תא הטייס והיה לו ברור שזה מקומו. הוא החליט לעשות את הצעד ולהגיש בקשה לצאת לקורס טיס, וכך, באמצע החיים הוא מצא עצמו שווה לבני ה-18, נותן הקשבים למ"כית בת 18. סיפור לא פשוט מבחינה מנטלית.
לקורס טיס רס"ן עידו מגיע כזקן השבט, כבר סרן בן 24 וחצי, ש"מתחיל מאפס עם חבר'ה בני 18 אבל בתפיסה שלי הייתי מוכן לזה". הוא עשה מספר תפקידים על סטי"לים וכפי שציינו בתחילת הכתבה היה על חנית בזמן מלחמת לבנון השנייה כשספגה טיל. על החזרה לתפקיד הצוער אמר שידע שהוא נכנס לסוג של משחק. "אני יודע איך המערכת עובדת ומה חווים בקורסים, ומבחינתי זה בסדר. אם זה המפקדים שצועקים או המ"כיות שמתעצבנות. המטרה מבחינתי מקדשת, ואני יודע שזה חלק מההצגה כשאני עושה כל מה שאני יכול".
אביב שהגיע מ-669 סיפר שלפני המעבר התייעץ עם טייסים וגם ותק"צים שסיימו. "השנה הראשונה של קורס הטיס היא קרקעית בעיקרה, ושם היתרון שלך הרבה יותר גדול. כולם ילדים ואתה מנסה לקחת אותם קדימה, מלמד אותם בניווטים ולעזור". במהלך הקורס הם למדו מילוט, ומי שהעביר להם את השלב הזה היו מדריכים מ-669. "פתאום מילואימניקים רואים אותי שם ולא הבינו מה קורה". אבל אז מגיע שלב הטיסות ולצד הקושי המנטלי ה"רגיל" הוא גם חזר להיות שווה לכולם.
לפני שחזר לקורס טיס עמית הספיק להיות קצין הדרכה בבה"ד 1, מי שתכנן לקציני העתיד את האימונים שלהם. די ברור שהחזרה שלו, לאור כל התפקידים שעשה, לא תהיה פשוטה – וגם בבית לא אהבו בהתחלה את הרעיון הזה. "חברה שלי לא דיברה איתי שבועיים", הוא מספר. "היא הבינה מה המשמעות של לחזור לקורס טיס למי שעד אז יצא כל חמשושים ואפטרים". נרגיע ונספר שהיום החברה היא אשתו. מתברר שגם חבריו, כולל מי שסיים קורס טיס אמר לו, "עזוב למה זה קורס נוראי". אבל הוא התעקש, נלחם וחזר. האמת שמדובר במשפחה חיל אווירית שכזו, אביו שירת כמכונאי מוטס וגם אחותו הייתה בקורס טיס ובהמשך הייתה מפעילת כטב"מ. "רק אחי הלך למודיעין".
את הקורס עמית מתחיל בגיל 23 וחצי, זקן של ממש במונחים של צבא. "מהשינוי הזה גם אני הייתי בטראומה, גם הגוף שלי היה בטראומה והתאשפזתי לאיזה שבוע. המכה הנפשית הייתה מאוד חזקה, תחושה של שוק לדעתי גדול יותר מזה של המתגייסים. לדעתי זה אפיין את כל הותק"צים של הקורס, שאגב שמונה מהם סיימו". השינוי היה עצום, ההתחלה הייתה קשה אבל על חלום לא מוותרים. הוא גם ציין שכותק"צים הם עשו הכול כדי לתמוך אחד בשני, לסייע ולהתאקלם, "מבלי להיתפס כמתנשאים".
לבד בתא הטייס
"סוף השנה הראשונה אתה מגיע לצ'קים שזה הפסגה של השנה", מספר סרן אביב. את הסולו הראשון שלו כטייס הוא הגדיר כמדהים. "אתה מטיס מטוב לבד ופתאום חושב, וואו זה ריק, איזה מפגרים שנתנו לנו להמריא ככה לבד. זה לא הגיוני. ואז יש את ההמראה והשקט הזה ומשם לנחיתה שזה השלב הכי מסובך בטיסה וטיפה מלחיץ. כשזה עובר בשלום זה נגמר יפה", אמר. הוא ציין זאת משום שבקורס שלו הייתה נחיתת האונס של תמר אריאל ז"ל, והוא היה בין הראשונים להגיע אליה.
רס"ן עידו לא הופתע כששאלתי אותו מה קשה יותר, קורס טיס או קורס חובלים. "תמיד השאלה הזו עולה. אין לי תשובה חד משמעית. קורס חובלים מאוד פיזי, אנשים לא מבינים מה זה להיות על ספינה ויש דגש מאוד גדול לפן הפיקודי, לשם מכוונים אותך בקורס חובלים. קורס טיס הוא ארוךךך", אמר כשהדגיש את המילה. "שלוש שנים מאוד מתישות שפשוט לא נגמר ואתה חייב אורך נשימה, משהו שמאוד מקשה שלא לדבר על האצבע הזו של המיון שכל הזמן מרחפת ואנשים כל הזמן נעלמים". הוא מציין שכל הזמן הכין את עצמו לניפוי, כשהיה לו ברור שאם זה יקרה הוא חוזר לחיל הים.
עידו מספר שבאופן טבעי הותק"צים מעודדים אחד את השני, הם מחפשים את בני הגיל שלהם שהגיעו מתותחנים, צנחנים וסיירות. משהו שמאוד מקל על החיים. "אני מודה שהייתי זקן השבט", אמר. חבריו כבר הספיקו לסיים את הטיול והיו מי שאמרו לו, למה אתה צריך את זה. "אבל אני מאחל להם שגם יגשימו את חלומות הילדות שלהם. חד משמעית הסיפור שלי זה אל תוותרו על החלום".
כאשר עמית הגיע לשלב הצ'קים והסולו, הוא הבין שפה המבחן האמיתי. "לא משנה כמה אתה טוב בלימודים, לא משנה כמה אתה טוב על הקרקע, אם לא תעבור את הצ'קים לא תהיה טייס. אחד לאחד זה הדימוי של החניך שיושב בשתיים בלילה עם מקל של מטאטא, כאילו זה סטיק, ומדקלם בד"חים. לא תעשה ותזרוק אתה תיפול, אם תיפול בגלל זה רק אתה אשם. אם תעשה הכי טוב ואז נפלת זה מבאס אבל עשית את הטוב ביותר שלך, כאשר זה לגיטימי לא להצליח להיות טייס, שוב בתנאי שאתה עשית מהצד שלך את הטוב ביותר".
החלום של אביב שהגיע מ-669 היה לסיים את הקורס כטייס קרב, אולם בסופו של דבר הוא שובץ למגמת תובלה, שם גילה עולם מרתק. "פתאום אתה טס על מטוס מנהלים מאוד מורכב ומשוכלל, רק לנצח על הדבר הזה, זה סיפור ומשימה מאוד מורכבת". הוא עמד במשימה שהציב לעצמו כשהיה מה-20 אחוז שמצליחים להגיע לרחבת המסדרים של בסיס חצרים. "אני זוכר כשסיימתי את המסלול ב-669, אמרתי לעצמי לא צריך יותר מזה. וכאשר זה הגיע למסדר כנפיים זה כבר היה הגשמת חלום. בן אדם חייב תמיד שיהיה לו חלום, והחלום הבא זה מפקד טייסת".
עמית סיפר שבקורס טיס מכווינים את הפרחים למגמת קרב, "ולכן אתה אומר אני חייב לעבור את הצ'ק קרב", אבל הוא קיבל מסוקים ושובץ למגמת מסוקי קרב, "ובפועל הייתי ממש מבסוט שסיימתי במגמה הזו. זה טיסה שאתה פשוט מחבור בה להכול, סיוע ישיר לכוחות במסוקי קרב, ובמסוקי סער שעליהם אני טס היום זה הצלת חיים".
עידו נזכר בקבלת הכנפיים ומספר על רגע מכונן. "נגיד שכמי שסיים את הקורס בגיל 27 רציתי את זה יותר ממי שסיים בגיל 21. אין דרך לתאר את זה. משהו שהתחיל כרעיון משוגע יום אחד, אלטרנטיבה לשחרור מחובלים, והסתיים על מגרש המסדרים בצורה הזו. מעבר לכל מה שיכולתי לבקש". הוא לא מסתיר גם את החלקים האפורים, ואומר שלעולם התעופה יש גם צדדים "פחות סקסיים". אם חשבנו שהקורס מסתיים ואתה מלך העולם, אז לא. וזה משהו שצריכים להבין". זה המקום לציין שאין הנחות וגם הוא חתום על תשע שנות קבע. מרגע זה מצפים ממנו לעבוד קשה ולספק את הסחורה.
הרגע בו פודים את הצ'ק
במבצע צוק איתן סרן אביב שירת בטייסת הגמל המעופף, שעיקר תפקידה איסוף מודיעין חזותי. הטייסת הייתה למעשה קבלן מודיעין בכל הקשור למטרות עבור כוחות הקרקע, משגרי רקטות ומחסני אמל"ח ומפקדות. סרן אביב מציין בעיקר את המשימות שבוטלו. "הייתה חפיפה של מטוסים מעל עזה, לא היה שלב ביממה שלא היה שם מטוס שלנו ולפעמים יותר. התפקיד שלנו היה לשמור שלא יפגעו בחפים מפשע, והיו עשרות ביטולים", הוא מציין. אני מזכיר לו שהם עשו זאת בזמן שמהאוויר הם ראו את השיגורים לעבר ישראל. "תחושה קשה, רואים שיגור במצלמה ויודעים שזה צמוד לבית חולים או פנימייה ואתה אומר אין מה לעשות". המוסר, הוא מציין חשוב יותר מהכול.
כטייס שאוסף מודיעין ומלווה את הכוחות בשטח יצא לו להגן, פשוטו כמשמעו, על חבריו מ-669 שעבדו מאוד קשה במבצע. "בעופרת יצוקה אני נכנסתי, ופתאום אתה מצלם את המסוק רואה אותם נכנסים וזה חברים שלי. דברתי איתם אני יודע שהם שם, אבל כמו שפעם קודמת שמרו עלי עכשיו אני זה ששומר עליהם". בראייה לאחור אביב מרוצה מההחלטה שלו לעבור לטיס וגם הוא שואף להתקדם בשדרה הפיקודית, מפקד טייסת ומי יודע לאיפה ימשיך משם.
רס"ן עידו מספר על לא מעט משימות משותפות לחיל הים, ובאופן טבעי כל טיסה שכזו מלווה במבטים לאוניות המלחמה ולבסיס הקודם שלו. "לפעמים שאני טס בגובה נמוך מעל בסיס חיפה אני רואה מה השתנה, מנסה לזהות את הספינה שלי. אם כי נדיר שאני יודע איזה ספינה משתתפת בשת"פ, כשזה קורה אני מתעניין אבל אני משתדל להישאר ענייני". כמו שזה נראה, כשהוא בן 33, ברור שהוא מכוון לקריירה פיקודית ארוכה בחיל האוויר.
עמית, קצין התותחנים שסיים את הקורס במגמת מסוקי קרב, לא יכול לספר על הגיחה המבצעית הראשונה שלו, אבל מציין ש"התחושה הכי בולטת זה וואוו אני סוף סוף פודה את הצ'ק אחרי כל ההשקעה של צה"ל. נותן תמורה. גם הייתה לי הזנקה לחילוץ של מטייל שנפלה לו אבן על הראש, זה קרה אחרי שעברתי למסע"ר, שם חברנו לכוחות בשטח והבנו שלא מצליחים להגיע אליו. בנינו מתאר של איך הכי נכון לחלץ והורדנו את 669 על כבל. תוך דקות חילצנו את הבחור ולקחנו אותו לרמב"ם, מה שהפך אותו לשמח הרבה יותר".
כאשר אני שואל אותו האם הוא ממליץ לקצינים ולוחמים לחזור לקורס טיס ולהגשים את החלום הוא שותק, חושב רגע ואז אומר: "בחיים לא הייתי עושה את זה עוד פעם, בחיים לא הייתי עושה את זה אחרת. זה קורס ארוך קשה ואינטנסיבי. מצד שני אם שום דבר לא מאתגר אותך אתה מתנוון. אז כן, היה שווה את זה ולא, לא הייתי עושה את זה שוב פעם כי זה התעללות". פרדוקס? לא ממש כי בשורה התחתונה הוא מסכם שכולם חייבים לנסות, לעשות את הטוב ביותר. לא כולם מתאימים להיות טייסים, וזה בסדר, אבל אתה חייב לעצמך את זה שניסית ועשית את הטוב ביותר. וזה בעצם המסר של שלושתם.