כמו להגיע למסיבה שעה לאחר הזמן, טיול לחרמון בסוף ספטמבר מעורר בהתחלה געגועים למה שכבר אין בו. השלג הוא זיכרון רחוק, והטמפרטורות הגבוהות בתחתית ההר לא מעידות שהוא עומד לחזור בקרוב. בינתיים, ההר הלבן צהוב. אבל גם כשהוא עירום מכל היתרונות שלו, הטיפוס מעורר איזו חדוות משחק ילדותית. מי שהתלונן על כך שבטיולים בתנועה "עולים על הרים בשביל לרדת", כנראה שלא הבין את העיקרון. עולים על הרים כי התחושה בפסגה שווה את כל המאמץ.
צה"ל לא לקח מרובנו רק את השנים היפות ביותר של הנעורים שלנו, אלא גם את החלקים הכי יפים בישראל. את הפסגות, את עומק המדבר, את שפך הירדן. במקום אתרי תיירות שוקקים – בסיסים. אפשר אמנם להגיע, באישור, באופן מיוחד, אבל לרוב אנחנו נותרים מצד אחד של הגדר, ומחכים שיבוא השלום. מי שמגיע למקומות האלה לבוש מדים, נדרש למאמץ נפשי לא קטן כדי להפריד בינם לבין המשימה המוטלת עליו. כיוון שהאמונה בשלום יוקדת, אבל הזמן חולף, קפצתי על ההזדמנות להגשים את החלום ולכבוש את פסגת החרמון, הפסגה האמיתית, זו שסגורה לציבור במשך רוב השנה. בעצם, אולי צה"ל עושה לנו טובה. במקום אתר תיירות – ארץ לא נודעת מרתקת.
הנוף היפה הזה, הקרבות שלא יעזבו
בראש ההר מחכה יונתן הוכמן (27), מפקד הפלוגה הרובאית של גדוד 13 של גולני, שמתגוררת במחילות באדמה, כצפוי. לא קל לגרד את שכבת מורשת הקרב מההר. כבר בעלייה אנחנו נאלצים לפלס את דרכנו בתוך טקס זיכרון של בית הספר למ"כים לחללי בית הספר במלחמת יום כיפור. האם בשביל ההורים ההר הוא מצבה בלבד? האם הם רואים מעבר לזיכרון? גם הוכמן מקפיד לציין את מעשי הגבורה של גולני, את העמידה בקרב, את התחושה ההיסטורית. בכל מקום שבו ראיתי נוף שדורש התבוננות שקטה, הוא וחייליו רואים את התדריך, את הפעילות, את החיילים שהיו שם במלחמות קודמות. בכל מקום שבו ראיתי בקתה ציורית שאני חייב לבקר מקרוב, הם ראו סודות צה"ליים. בכל מקום שבו התעניינתי בטבע, הם ראו את "העיניים של המדינה. מקום שאסור לנו לעזוב".
למזלי, בתור קצין הוא נדרש לאצילות בסיסית, והוא ממהר להציע לי את המעיל שלו כשמתגלה עד מהרה שבתור עיתונאי לא עשיתי את התחקיר הבסיסי על ההר, ולא חזיתי את קור הכלבים שם. טעות של טירונים, אני יודע. אבל המרחבים העצומים שנפרשים מול העיניים שווים את הקור. מגג המוצב רואים רחוק, גם ביום עם ראות לקויה. הקלישאות, מבשר לי הוכמן, נכונות. ביום בהיר רואים את דמשק. בלי בעיה. אבל גם בלי עיר הבירה הסורית, יש מספיק מה לראות. קונייטרה הסורית, חרפא ועוד ועוד שמות נשלפים, אבל בהתחלה זה לא משנה. "תסתכל על היופי האמיתי. על ישראל", אומר הוכמן בפרץ של ציונות. אני מנסה להסביר את הריגוש שבמבט לעומק ארץ אסורה. "אולי מתישהו תוכל לנסוע לדמשק ברכב", הוא מפתיע באופטימיות מחויכת.
הוא צודק. גם המבט על ישראל מרגש. הגולן, והצפון כולו, נראים כמו מגרש משחקים. בלילה, מסביר הוכמן, מבינים מה זה חושך אמיתי. אין מה שיקלקל אותו. אבל החייל בעמדת התצפית מתקן: "בלילה רואים זיקוקים". 95 אחוז מהגבול בין סוריה לישראל, למעט החרמון, נשלט על ידי קבוצות מורדים סוריות שונות (אין נוכחות של דאע"ש באזור, למקרה שמישהו ניסה לבלבל אתכם). החיילים יכולים לנסות מהנוף, אבל המציאות מזכירה להם שהאזור ממשיך להיות מעניין, ולא מהסיבות הנכונות.
בין סג'עייה לקונייטרה
עבור החיילים האלה, הריגוש של צפייה בקרבות בין המורדים לצבא אסד הוא מנוחה. כי גם ההתרגשות הגדולה ביותר מהנוף לא מצליחה להסיר את הצל מההר. צל הקיץ האחרון. הקיץ שבו נשלפו חיילי גולני מהטיול בצפון למה שמכונה ביובש טיפוסי לחיילים צעירים "טיול בדרום". השבועות שבילו חיילי גולני בחום העזתי ממשיכים ללוות אותם גם היום. שמונה מחבריהם נפצעו בדרגות פציעה שונות באירוע של זריקת רימון בסג'עייה. לכאורה, הם ספגו פחות מפלוגות אחרות בגולני, אבל הקרבות נשארו איתם. אחרי הפוגה קצרה, הם חזרו לפעילות, כאן על ההר.
איך מתמודדים? אני שואל את הוכמן. האווירה הרגועה פה עוזרת? אבל הוא מסרב להיגרר לאזרחות ביחד איתי, ודבק באווירת התכל'ס שצה"ל אוהב כל כך לשדר: ממשיכים קדימה, מבצעים את המשימה. לא מתעלמים, לא מכחישים. עובדים. גם ב"צוק איתן" וגם עכשיו.
בהמשך הוא מסביר שלדעתו הדרך הכי טובה להתמודד עם כל מה שראו החיילים בקיץ, הוא דווקא להישאר כמה שיותר בצבא. כמה שיותר צמוד. "מול המשפחה לפעמים לא נעים לספר מה בדיוק ראית, מה בדיוק עבר עליך. כאן, עם האנשים שעברו את החוויה הזאת איתך, אתה נפתח באמת. אתה מרגיש שאתה יכול לדבר. אני מעדיף שכולם יהיו במסגרת של הפלוגה. שם זה השחרור האמיתי. אם חייל בא ואומר לי 'אני צריך 24 שעות בבית', אני אומר לו, אין בעיה, אני דואג לך. מעכשיו אתה 24 שעות איתי".
עזה נשארה מאחור, אבל לא באמת. וגם החרמון ממשיך ללוות אותך בירידה ממנו: הכוורות בצידי הדרך, המבט על אתר הסקי, השמיים הכחולים שניצבים בדיוק מולך. אחרי הפרידה מהוכמן, שנשאר מאחור ליהנות מההר עד נובמבר, אני עוצר עוד פעם אחת, כדי להסתכל שוב, אבל לא מסוגל להסתכל רק על הנוף. גם הפסגה הכי גבוהה לא יכולה להשכיח את הקיץ שעבר. אולי רק להרגיע משהו בפנים.
