מאז שהשתחרר, הספיק סמ"ר (מיל') תומר כהן לטוס לחו"ל 96 פעמים. לבוש בחליפות יוקרה הוא עלה בכל פעם מחדש על מטוס פרטי, התרווח במושבי העור, וציפה כבר להגיע ליעד. שם, עם הנחיתה, הוא הובל במכונית נוצצת אל וילה רחבת ידיים. אחרי שהתמקם והביט על הנוף הקפוא שבחוץ, הוא קפץ לחדר הכושר הפרטי.
כהן (22), עד לא מזמן לוחם בפלס"ר הצנחנים, הוא לא נצר לשושלת אצולה מקומית וגם לא זוכה טרי בלוטו. הוא בסך הכול ידע לעשות אחד ועוד אחד - ולנצל את הכישורים שרכש בצבא כדי להגיע למשרה מיוחדת מאוד. כזאת שמגדירה מחדש את המושג "עבודה מועדפת".
תחילה הוא הגיש קורות חיים, אחר כך הגיע לפגישה - ולבסוף התקבל לחברת C.P.I, המדריכה צבאות בחו"ל, וגם שולחת חיילים למשימות אבטחה של אנשי עסקים במזרח אירופה. "נשלחתי למוסקווה כדי לאבטח את אחד האנשים הבכירים ביותר בעולם העסקים - יהודי משפיע ביותר", הוא מספר. "היו שם הרבה רגעים בלתי נשכחים, ובאחד מהם אפילו הגענו עם האישיות לארוחת ערב עם מלך תאילנד. ישבנו שם, בערך 20 איש, במשהו שנראה כמו מטבח מאוד גדול, ואז המלך פנה אליי ושאל אותי שאלות. סתם שאלות, כמו בן כמה אני והאם הייתי פעם בתאילנד".
כהן מביט על הימים ההם בגאווה. "כשאני חושב על זה, זאת הייתה תקופה מיוחדת מאוד - אתה אחראי על חיים של בן–אדם חשוב מאוד, ותמיד חושב שני צעדים קדימה", הוא אומר. "אם הוא ניגש לדלת אתה פותח לו אותה, אם הוא צריך לשירותים אתה שולח אדם שיבדוק אותם לפני כן. פעם אחת אפילו סיכלנו אירוע שהיה יכול להיגמר בטרגדיה. האישיות היה ברכב עם אשתו כשהתחילו לירות עליו - אבל אנחנו היינו ברכבים ממוגנים והצלחנו לחלץ אותו משם".
פנים אל פנים מול שודדי ים
סיפורו של כהן כבר אינו חריג בנוף העבודות של החיילים המשוחררים. לפי הערכות בענף, בישראל פועלות מאות חברות שמגייסות צעירים לעבודות ביטחוניות בחו"ל. בזמן שאתם מתאמנים על חיוכים מזויפים בדרך לעגלות הקניונים בארצות הברית או בקנדה, אלפי בני 20 פלוס עושים מעשה ולוקחים את רעיון העבודה בחו"ל צעד אחד קדימה. וזה רחוק יותר ממה שזה נשמע. ט' (25), לדוגמה, מצא את עצמו בחודש מאי האחרון מבלה 32 יום על ספינה במפרץ עדן שמול חופי סומליה. אחרי שהשתחרר מיחידה מובחרת בצבא הוא נרשם ל"Four troop", חברת כוח אדם והשמה לתחום הביטחוני - וכשחיפשו מאבטחים ישראלים שיגנו על אוניית המחקר, הוא שמח להצטרף. אחרי הכול, מה לא עושים כדי לראות שודדי ים מקרוב?
"כבר אין להם דגל שחור ותוכי", אומר גיא סקין, אחד ממנהלי החברה ויוצא השייטת אשר פיקד על הפרויקט בספינה. שודדי הים המאיימים על הספינות, הוא מספר, הם למעשה דייגים סומלים שפרנסתם נלקחה מהם על–ידי ספינות דיג זרות. בתחילה הם ניסו לגרש אותן באמצעות מעשי שוד - אך במהרה גילו שהעסק החדש דווקא די משתלם. מפרץ עדן התמלא בשודדי ים שמנסים להשתלט על ספינות, לקחת בני ערובה ולהרוויח דמי כופר - ולישראלים יוצאי היחידות המובחרות התחילו לזרום הרבה הצעות עבודה.
"באחת הפעמים, מאבטח משלנו ראה משהו מוזר, והזעיק את כל הצוות למעלה", אומר ט'. "אונייה קטנה התקרבה אלינו וסימנה לנו משהו, אבל לא הבנו מה היא רוצה. הראינו לה שיש לנו נשק והיא התרחקה, אבל אחרי שחזרנו לשגרה, פתאום שוב הוזעקנו להגיע בטיל. ראינו שסגרו עלינו מארב מטורף, עשר אוניות שמחכות ביישור קו מולך".
ט' וחבריו לא איבדו עשתונות - הם כבר התמודדו עם מצבים דומים גם כאן, במגרש הביתי שלהם. יוצאי צה"ל דרכו את הנשקים והתקרבו לאוניות, רק כדי לגלות שמדובר בכלל בסיפור אחר לגמרי. "מבחינתנו אלה היו פיראטים שחיכו לנו, אבל בסוף הבנו שהם דייגים", הוא אומר. "האונייה הראשונה שאלה אם אנחנו רואים דולפינים, שבדרך כלל רודפים אחרי להקות של טונות. הם רצו לעקוב אחריהם כדי שיובילו אותם אליהם. התברר שהגענו ללב לבה של להקת דולפינים, ופתאום ראינו מאות מהם שהרגישו שהם בצרה והתחילו לקפוץ לגובה. קיבלנו שם חמש דקות של מופע מהסרטים. קשה למצוא דברים כאלה בארץ".
גם ש', מדריך לוט"ר משוחרר, פגש במחזות מעניינים במסגרת עבודתו, שסביר להניח כי לא היה נתקל בהם לו היה בוחר למלצר ב"קפה–קפה". בשנה שעברה הוא טס למרכז אפריקה, למדינה שהוא מסרב לחשוף את שמה, והתבקש להדריך בה יחידה מיוחדת של המשטרה המקומית. כביכול עוד עבודה מן המניין, אלא שמהר מאוד ש' הבין שהוא לא במטה הארצי בירושלים. "הלוחמים שם שייכים לממשלה ולא שייכים לממשלה, הכול שם הפוך", הוא אומר. "למרות שהם אומרים שהם מאוד יציבים, לא ברור באמת איפה הממשלה שם. כבר כשהגעתי למלון שאר המדריכים אמרו לי: 'כשתגיע לשם אתה תראה שער, אבל הבסיס לא ייראה כמו שהשער נראה'. כשהגעתי למקום אני רואה מולי שער מטורף, כמו שאין בשום מקום בארץ, השער הכי גדול בקריה לא מתקרב לזה. אבל אז התקרבתי וראיתי שזה רק שער. אין גדר מסביב, אין כלום.
ש', אשר קיבל אלפי דולרים רק כדי להגיע לנקודה הנידחת, הבין מהר מאוד על חשבון התנאים של מי הגיעה המשכורת. "הבסיס היה מורכב מכמה צריפונים ממתכת, ומסביב אנשים הלכו עם חציר על הראש ועזים נגחו אחת בשנייה בין הטורים של החיילים", הוא מספר. "האמת, הבסיס היה תקוע באמצע כפר שנראה כאילו נלקח מהנשיונל ג'יאוגרפיק".
"הישראלים טובים בפיקוד"
אז מה גורם לכל אותן מדינות רחוקות להציע סכומי עתק רק כדי שהלוחמים מארץ הקודש יגיעו לעבוד בשירותן? אבשלום קטוע, מנכ"ל חברת גורן–כידון, העוסקת בהדרכה בתחום החבלה ובפינוי שדות מוקשים ("כן, זה שם המשפחה. תכתבי שזה מביא מזל"), מסביר כי מדובר בשילוב מנצח. לישראלים, הוא קובע, יש מצרך יקר ביותר שחסר מעבר לים - ניסיון."הייתי באפריקה, והם אמרו לי בפשטות: 'אלוהים נתן לנו הכול: נתן לנו נפט, נתן לנו יהלומים, נתן לנו מים ויערות, אבל דבר אחד הוא לא נתן לנו. הוא לא נתן לנו יכולות ניהול'", אומר קטוע.
"ישראלים, לעומת זאת, מאוד טובים בניהול ובפיקוד. לוקחים ילד בן 22 שהיה מפקד בצבא, מלמדים אותו את התכנים, והוא יודע להדריך חיילים בחו"ל יותר טוב מהמפקדים שלהם בעצמם. זה משהו באופי הישראלי, ההבדל הזה בינינו לבין העולם - אנחנו הגענו למדינה הזו מתוך יצר הישרדות, ולכן אנחנו מעולים במה שאנחנו עושים".ואכן, הצירוף "מדינת ישראל" פותח דלתות רבות בחו"ל כשמגיעים לחפש משרות בתחומים ביטחוניים. "הלוחם הישראלי נחשב ללוחם טוב ומיומן", אומר סקין. "הוא צובר הרבה ניסיון בשלוש שנים ויותר שלו בצבא, כמו סטודנט שהולך ללמוד שלוש שנים, ואז יש לו עבודה. לחייל יש מקצוע - ואנחנו בעצם משווקים אותו בחו"ל במקצוע שהוא רכש".
גם אלעד דוד (25), קצין לשעבר מפלגת יעל ביהל"ם, ביקש עם פשיטתו את המדים לנצל את המיומנויות שרכש לאורך הדרך. "השתחררתי, וכמו כולם חיפשתי את עצמי", הוא מספר. "בואי נגיד שמתדלק מבחינתי לא היה בא בחשבון, ובטח שלא מלצרות. קצת לפני השחרור שאל אותי אחד הקצינים ביחידה אם אני מעוניין בעבודה ביטחונית - וחשבתי שאני באמת לא רוצה למצוא את עצמי אחרי הצבא בלי כלום, ובעבודה ביטחונית יש כסף טוב. זה לא 21 שקל לשעה. מדובר בעבודה מאוד מתגמלת".
דרך ההמלצה של חברו ליחידה, מצא את עצמו דוד מתגייס לחברת "גורן–כידון". מהר מאוד הוא עלה על מטוס לקראת השתלמות באיטליה, ומיד לאחר מכן התחיל לשמש בתור מפקד צוות בפרויקטים לפינוי מוקשים במרכז אמריקה. הפועלים עצמם היו קמבודים, ודוד היה אחראי להדריך אותם למשימה ולפקד עליהם בשטח. "זה היה מאוד דומה לעבודה שלי בצבא, רק שבארץ פיקדתי על חיילים שהייתי איתם חלק מהחבר'ה", הוא אומר. "בחו"ל פחות הכרתי אותם, אבל מהר מאוד למדתי להסתדר. הם כן מקשיבים לכל הערה וכן יש הערכה - לא מדובר בטירונים שעכשיו התגייסו וצריך להסביר להם הכול. אתה תופס כמה חבר'ה, מספר להם מה הולך לקרות בשעות הקרובות, והם מתקתקים את זה. זה בדיוק כמו כל תדריך".
6,000 דולר לחודש
ש' דווקא שם לב לכמה הבדלים בין החיילים שקיבל לידיו במרכז אפריקה לבין החיילים שאימן בארץ כמדריך לוט"ר. לדבריו, הפערים בין הצבא שהכיר כאן לבין זה שמצא שם גדלו והעמיקו לאורך שהותו במדינה הרחוקה - ואיתם גם הספקות וחשבון הנפש. "בתקופה שלי בתור מדריך בצה"ל נכנסו ההגבלות על הקד"רים - אבל אצלם אין דבר כזה", הוא מספר. "בשלב מסוים קיבלתי מאה חיילים לידיים, והייתי בעצם המ"כ טירונים שלהם. אמרו לנו לקרוע אותם, וזה הגיע למצב שבו למרות שהמטרה הייתה לאמן אותם עם נשק, הם בקושי ידעו לירות בו.
כל היום הם זחלו שם עם קלצ'ניקוב, מגפיים וסמרטוטים. גם בלילה, כשהלכתי לישון, הכריחו אותם להחזיק באוויר אלונקות, וככה הריצו אותם עד הבוקר. לא ראיתי דבר כזה בחיים. החיילים כמעט ולא תפקדו מרוב שהם היו קרועים. הם עבדו שם על פחד".
אחרי שבועיים בלבד של עבודה באפריקה, החליט ש' לשוב לארץ. תוך 24 שעות כבר חזר לחדרו בישראל, משאיר מאחור את הזיכרונות מהיבשת השחורה. "הרבה פעמים ההדרכה היא עבודה קשה", הוא אומר. "כשהייתי בלוט"ר זה יצא לי מהלב, אבל באפריקה שאלתי את עצמי בשביל מי אני בעצם עובד".
הפריע לך שאתה מכשיר אותם למשימות הרסניות? שיש כאן פגיעה בטוהר הנשק?
"לא, טוהר הנשק על הזין שלי. ידעתי שהם הולכים לירות בחבר'ה מהאזור שם, אבל מצדי שכל היבשת תשקע, כמה שיותר מהר יותר טוב. מה שהפריע לי הוא שאני מעביר להם ידע ברמה גבוהה כזו. לא כי חששתי שהם יעבירו אותו לאויבים שלנו - הם יכולים למצוא אותו בעצמם אם הם רוצים - אלא כי הרגשתי שהם לא ראויים לקבל אותו. בארץ אני אאמן את כולם, יבוא אליי הבן–אדם הכי עקום ואני אעביר לו את מה שאני יכול מכל הלב, אבל שם היה לי קשה להפריד בין היכולת הטכנית של הלוחמה בטרור למסר שעומד מאחוריה. הרווחתי שם בסביבות 6,000 דולר לחודש, אבל לא משנה כמה כסף הם היו זורקים עליי, לא הייתי מסוגל להמשיך".
אוהד (28), שהשתחרר בשנת 2007 מטייסת המל"טים הראשונה כמטיס מל"ט מדגם "מחץ", רואה את הדברים בצורה אחרת. כבר כמה שנים שהוא עובד בתעשייה האווירית, נוסע בין מדינות ומדגים כיצד המערכת עובדת - אבל שלא תעזו להגיד לו שהוא תורם לאויב. "בסוף הכסף שאנחנו, כמערכת, מרוויחים בחו"ל, הולך לפיתוח מערכות שישמשו להגנה של מדינת ישראל", הוא אומר. "התעשייה האווירית היא בבעלות הממשלה, ולכן הכסף והידע שאנחנו צוברים הולך לפיתוח מערכות טובות יותר עבור צה"ל. חוץ מזה שבסופו של דבר אנחנו מלמדים רק איך להטיס את המטוס, ולא איך לעשות איתו דברים אחרים – וגם פועלים רק במדינות שעברו את אישורו של משרד הביטחון".
גם ט', המשקיף עכשיו מרחוק על ההפלגות שלו במפרץ עדן, לא מרגיש שעליו להתנצל על פעילותו. הוא טוען שכפי שלימדו אותו בצה"ל, גם כאן הוא בסך הכול חותר להשגת היעד. "בסופו של יום אתה נמצא על אונייה והמשימה שלך היא להגן עליה - אם לא תעשה את זה אתה תמות, לא מישהו אחר", הוא אומר. "גם בצבא, כשאתה עושה מעצר ואתה נמצא בשטח, אכפת לך מהחברים שלך ומעצמך, ובאותו רגע אתה לא חושב על כל האידאלים", הוא מתלבט כמה רגעים ואז מוסיף: "חוץ מזה, זה לא כזה שחור ולבן. גם הסומלים היו בהתחלה האנשים הטובים - ונדפקו.
אני לא עשיתי משהו רע, בסך הכול הגנתי על אונייה חפה מפשע בדרכה להגיע ליעדה".
סקין, היושב לצדו, מהנהן בהסכמה. "אנחנו מגינים עליהם מפני אנשים שבהחלט אפשר להגיד שהם רעים - הרי פיראטים באים להילחם, והם כבר הרגו וחטפו אנשים", הוא אומר. "אני לא חושב שזו בושה. אנחנו נותנים שירות לאנשים שבלעדינו היו יכולים להיות בצרה. שכיר חרב נלחם עבור מדינה או מטרה בשביל כסף - ואנחנו עושים הגנה בלבד".
"בסוף, אנחנו לוקחים את הידע הצבאי שלנו ומתרגמים אותו למשהו שהוא טוב", אומר קטוע. "אנחנו בלי ספק מתפרנסים מהחברה הזו, זה נכון, אבל הפרנסה שלנו היא בתחום הומניטרי. אנחנו, לדוגמה, לא מלמדים אנשים איך להניח מוקשים - אלא איך להרים שדות מוקשים. לא נלמד אף אחד איך לבנות מטען, אלא רק איך לפרק אותו".
זהירות: אפשר להיכנס לכלא לשלוש שנים
עם כל הכבוד לחשבונות הנפש הקבוצתיים, העבודה בחו"ל יכולה לגרום, לצד ההסתבכות המצפונית, גם להסתבכות ממשית עם החוק. בשנת 2006 הוקם במשרד הביטחון אגף הפיקוח על הייצוא הביטחוני (אפ"י), אשר נועד למנוע זליגה של טכנולוגיה, ציוד וידע ביטחוני. מאז, כל חברה ישראלית המבקשת לעשות בחו"ל עסקים בנושאים ביטחוניים, מחויבת להגיש לאגף בקשה לקבלת רישיון.
עו"ד אבי אברמוביץ', המייעץ לחברות בנושא, מזהיר כי אם תבקשו לייצא ידע ביטחוני לסין תהיו בבעיה, וכך גם אם תבקשו לסייע לכורדים בעירק ולמדינות מסוימות באפריקה. "אפ"י מוודאת שמדובר במשטר דמוקרטי ולא, למשל, בברוני סמים למיניהם", הוא אומר. "את הבקשה בוחנים קצינים בכירים במילואים, והם יכולים להגביל את האישור לפרויקט מסוים, לזמן מסוים - וגם להגביל את הידע שיועבר ללקוח. ישנם שיקולים ברורים מטעמים של ביטחון לאומי, אך ישנם גם כאלה שנובעים מהצורך לשמור על יחסי החוץ של המדינה. קיימת ועדה מייעצת, והיא נקראת בפעמים בהן קיים חשש שיש כאן שיקולים נוספים - למשל כשמבקשים לייצא לגוף שאינו ממשלתי או למדינה שיש איתה יחסים דיפלומטיים, אך יש חשש שהייצוא יביא לסכסוך".
סקין מספר שנתקל במצבים בהם אפ"י מאשרת להעביר הדרכה למדינה, אבל הוא עצמו בוחר שלא להעביר נושאים מסוימים בהדרכה אף על פי שאושרו. "אפ"י מחליטה בדיוק אם אני מאמן אותם בירי בקו יורים או בתוך מסדרון. אבל בשטח למדריכים יש שיקול דעת, ולא לקצינים הבכירים ממשרד הביטחון. היו פעמים בהן אני לא הדרכתי נושאים מסוימים כי בעיניי אף אחד לא צריך לדעת אותם - למרות שאפ"י אישרה".
עו"ד אברמוביץ' מסביר שהעונש הצפוי לאדם שמייצא ידע או ציוד ביטחוני ללא אישור, מגיע עד שלוש שנות מאסר וקנסות כבדים. "ולא רק החברה זקוקה לאישור, אלא גם המבצע", הוא אומר. "העונש תקף גם לגבי החייל המשוחרר שעובד בחו"ל. מי שעובד שם צריך לדאוג לעצמו, ולקבל מראש חוות דעת משפטית שמוודאת שמי שהזמין ממנו את השירות פעל כדין".
אז איך באמת יודעים המשוחררים הטריים האם מדובר בהזדמנות עסקית חד–פעמית, או בחוויה מפוקפקת שהם עתידים לשלם עליה ביוקר? לכהן, שכבר הספיק לצבור קילומטראז' בתחום, יש כמה עצות. "בסופו של דבר, רוב החברות עובדות בשיטה של מפה לאוזן, אבל אפשר לראות שחברה לא רצינית זו אחת שלא מבטחת אותך, כזאת שאין לה משרדים, שמראיינים אותך בה בבית–קפה", הוא אומר. "חברה רצינית זו אחת עם משרדים גדולים ואתה פוגש בה אחראי כוח אדם ואת המנכ"ל. כשאני גויסתי עשיתי מבחנים פסיכולוגיים ונשאלתי מה אני מעדיף לעשות".
"אנחנו אכן עובדים עם עוד חברה שנותנת הערכת עובד - אם זה על–ידי פסיכולוגים שעושים הערכת נאמנות, וגם פוליגרף כשנדרש כדי לתת את התמונה המושלמת של העובד ללקוח", מאשר סקין. "בסופו של דבר, הלקוח יודע טוב מאוד מה הוא רוצה - ובמשימה שלנו בהפלגה, לדוגמה, ביקשו רק יוצאי סיירות. גם חברת היי–טק שמגייסת עובד רוצה לדעת בדיוק מי האדם שהיא שוכרת".
אחרי שכבר התקבלו הלוחמים לשעבר לעבודה, מסביר סקין, עליהם להתרגל לכך שאחרי חופשה קצרה - הם שוב חוזרים למסגרת קשוחה מאוד. "יש משמעת צבאית: הם עושים מסדרים וחייבים להיות תמיד מגולחים", הוא אומר. "יש לקוחות שמבקשים עובדים מגיל מסוים, רק אחרי גיל 26, בדיוק מהחשש שהם יראו בזה טיול אחרי צבא".
כהן, הצעיר שבחבורה, יודע שלא היה מרשה לעצמו למעוד ולהפוך את החוויה בחו"ל להשתוללות. "יצא לי גם לצאת לבלות, כי זה חלק מההוראות של החברה - חובה לצאת ולבלות ולעשות קניות, להיות אנושי", הוא אומר. "אתה ילד שבגיל 21 מרוויח 7,000 דולר בחודש, כששנייה לפני זה הרווחת 700 שקל - ואנחנו באמת לא רק עובדים. אנחנו גם יוצאים, אבל עושים את זה בצורה מאורגנת ומסודרת. בסך הכול, אנחנו אנשים שבאו לעשות את העבודה שלהם בצורה הכי מקצועית. אתה לא מתפתה לשום דבר כי אתה יודע שיש לך ביד ביצת זהב, ואתה פשוט לא מוכן להיפרד ממנה".