לקראת תקיפה קרובה באיראן? מה עשויים לתקוף - ולמה שזה יהיה אחרת

האפשרות לחידוש המלחמה: קיימת הערכה שתקיפה באיראן תצא לפועל בתקופה הקרובה ולא הרבה אחרי בחירות האמצע בארה"ב, שיתקיימו ב-3 בנובמבר 2026. על פי הדיווחים האחרונים, מדובר בכמה ימים של תקיפות עצימות שיבוצעו במשותף על ידי חיל האוויר הישראלי והאמריקאי.

שני חילות האוויר האלה כבר פגעו קשות בייצור התעשייתי ביטחוני של איראן, בתוכנית הגרעין, במערך הטילים ובתעשיות צבאיות של נוספות של איראן. אלא שתשתיות רבות כבר שוקמו וגם מערך הטילים הבליסטיים נשאר איום משמעותי. העובדה שגם פרויקט הגרעין עובר שיקום בקצב לא ברור מחייב, כך טוענים גורמים בישראל, פעולה צבאית נוספת ושלישית במספר. הסיבות לצורך בחידוש התקיפות הן הסרבנות האיראנית להגיע להסכם לצד המשך "פעילות הטרור והניסיון המחודש לשקם את פרויקט הגרעין".

בישראל מדגישים שלמרות הלחץ מירושלים, ההחלטה על תקיפה נמצאת בידי נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. כעת, כשבוושינגטון נערכים לאפשרות של מערכה נוספת, השאלה היא לא רק מה עוד אפשר להשמיד, אלא האם ניתן להפוך את ההישגים הצבאיים לשינוי אסטרטגי, בלי להיגרר למלחמה מחזורית שאין לה סוף ברור, אבל יש לה עלויות מדיניות וכלכליות אדירות.

האפשרות לחידוש התקיפות באיראן מחזירה את ישראל ואת ארה"ב לשאלה שהייתה צריכה ללוות אותן עוד לפני המערכות הקודמות, "עם כלביא" ו"שאגת הארי": מהו ההישג הסופי שהתקיפות בסבב השלישי מבקשות להשיג ואיך מוודאים שהוא מחזיק מעמד גם אחרי שהלחימה מסתיימת.

ישראל וארה"ב כבר הוכיחו שהן מסוגלות לחדור לעומק איראן, לפגוע במתקנים אסטרטגיים ולשבש באופן משמעותי את יכולותיה הצבאיות. האתגר כעת הוא להבין מה נותר להשיג, אם ההישגים האפשריים מצדיקים את המחיר ובעיקר מה אמור לקרות ב"יום שאחרי".

הטילים ששרדו והמרוץ נגד השיקום

אחד הפערים המרכזיים בין ההישגים הצבאיים לבין התוצאה האסטרטגית נמצא במערך הטילים הבליסטיים. התקיפות פגעו במלאי הטילים, במשגרים ובתשתיות הייצור אבל לא העלימו את האיום. הערכת מודיעין אמריקאית מאפריל 2026 קבעה שלמרות השחיקה, איראן עדיין מחזיקה אלפי טילים שמסוגלים לאיים על כוחות אמריקאיים ועל מדינות באזור.

גם בישראל אמרו עוד בזמן אמת שחלק גדול מהטילים שרדו כשהם מאוחסנים במתקנים תת-קרקעיים ובמנהרות שלא נפגעו או ש"נפקקו", כלומר שלא ניתן היה להשמיד אותן ורק הגישה אליהן הותקפה ונחסמה זמנית. פתיחת הגישה למתקנים לאחר הפסקת הלחימה מאפשרת לאיראן להחזיר חלק מהיכולות לפעילות. מחקרים שפורסמו בחודשים האחרונים מצביעים על מאמצי שיקום של תעשיית הטילים ועל אפשרות להרכיב טילים חדשים באמצעות רכיבים שיוצרו ונאגרו עוד לפני המלחמה.

לפי ניתוח שפרסם מכון המחקר האמריקני "FPRI" ב-14 באוקטובר, בכמה ממתקני הטילים המרכזיים באיראן עדיין ניכרים נזקים כבדים וחלק מקווי הייצור אינם פעילים. עם זאת, החוקרים זיהו גם עבודות בנייה והרחבה של תשתיות תת-קרקעיות, שעשויות לאפשר לאיראן להגן טוב יותר על הייצור העתידי.

מבחינת ישראל, תקיפה נוספת עשויה להעמיק את הפגיעה במערך הטילים ולהקשות על שיקום התעשייה. אלא שגם כאן יש גבול להישג. לא ניתן להבטיח שכל הטילים שנותרו במנהרות יאותרו ויושמדו ולא ניתן להניח שכל פגיעה בתשתית תוביל להשבתתה לצמיתות.

הגרעין: מה באמת נשאר לסגור?

האתגר מורכב אף יותר בתחום הגרעין. המתקנים המרכזיים באיראן ספגו פגיעות קשות, אבל מלאי האורניום המועשר נשאר באותם מתקנים שכבר נכרים בהם מאמצי השיקום. זמן קצר אחרי המלחמה אמר בכיר בחיל האוויר: "אם האורניום נשאר באיראן, המלחמה הזאת מסתיימת בכישלון".

מעבר לזה, באיראן נשארו מתקני גרעין שלא נפגעו. מה שנשאר שם בעיקר זהו הידע. ההערכה היא שגם קיימות תשתיות שלא ניתן לפקח עליהן באופן מלא. הפער הזה ממחיש את המגבלה של הכוח הצבאי: אפשר לפגוע במבנים ובציוד, אבל קשה יותר להבטיח שהיכולת הגרעינית לא תישמר במקום אחר או לא תיבנה מחדש בעתיד.

גם כאן אם תצא לדרך מערכה נוספת, ההישג בתחום הגרעין לא יימדד רק בהיקף הנזק שייגרם למתקנים. הוא ייבחן גם בשאלה אם ניתן יהיה להשיג הסדר פיקוח אפקטיבי, לקבל מידע אמין על מלאי החומר ולהבטיח שלאיראן לא תהיה אפשרות לשקם בחשאי את היכולות שנפגעו.

הפגיעה הכלכלית שאולי תביא לקריסת המשטר

לצד הגרעין והטילים, בדיווחים על התרחישים שנבחנים בוושינגטון מופיעות גם תשתיות אנרגיה ותשתיות לאומיות. גם ב"שאגת הארי" היו מטרות כאלה אבל בשלב מאוחר ובאופן מוגבל. המטרה לפגוע לא רק ביכולות הצבאיות של איראן, אלא גם ביכולתה לממן את שיקומן ואת מערכי הביטחון ששומרים על המשטר.

שיקום תעשיית הטילים, רכישת ציוד, חידוש מלאים והקמת תשתיות מוגנות דורשים כסף, כוח אדם וזמן. אם איראן תידרש להשקיע משאבים רבים בשיקום תשתיות אזרחיות וצבאיות שיפגעו, ייתכן שהיכולת שלה לחזור במהירות לעוצמתה הקודמת תוגבל עוד יותר. אבל גם פגיעה בכלכלה אינה מבטיחה את קריסת המשטר ובטח שלא בטווח הזמן המיידי.

פגיעה כזאת עלולה להכביד על האוכלוסייה, להעלות את מחירי האנרגיה ולערער את היציבות, אבל היא גם יכולה לגרום להנהגה האיראנית להתבצר ולהמשיך להקצות משאבים למנגנוני הביטחון.

גם ארה"ב אינה חסינה מהמחיר. לפי דיווח סוכנות הידיעות AP מ-29 באוקטובר, העלות הישירה של המלחמה עבור הצבא האמריקאי כבר עברה את 47 מיליארד הדולר, כשחלק ניכר מההוצאה נועד להחלפת חימוש וציוד שנצרכו במהלך הלחימה. במקביל, מדינות האזור חוששות מתגובה איראנית שתפגע בתשתיות אנרגיה ובמתקנים חיוניים.

השאלה אינה רק כמה נזק ניתן לגרום לכלכלה האיראנית. צריך לבחון גם את המחיר שייגרם לישראל, לארה"ב ולמדינות המפרץ ואת הסיכון שהסלמה נוספת תגרום לזעזוע אזורי וכלכלי רחב כשהשגת המטרות של הסבב מוטלת בספק.

המלכודת: תקיפה, שיקום ושוב תקיפה

ישראל וארה"ב ידעו מראש שאיראן תנסה לשקם את יכולותיה לאחר המלחמה. גם קצב השיקום הוא כפי שהעריכו בצה"ל עוד לפני המלחמה. שיקום הוא לא תקלה בלתי צפויה, אלא חלק בלתי נפרד מהתמודדות עם מדינה שמחזיקה בתעשייה ביטחונית, בידע הנדסי וביכולת להסתיר חלק מהפעילות שלה.

עצם העובדה שאיראן החלה לשקם מתקנים או לפתוח מחדש מנהרות אינה מוכיחה שהמערכות הקודמות נכשלו. השאלה היא כמה זמן יידרש לה כדי לחזור ליכולת שהייתה לה, מה היא תצליח לייצר מחדש והאם ישראל וארה"ב יוכלו לשמור על היתרון הצבאי שיצרו. כאן נמצאת המשימה של הדרג המדיני, שאמור להשתמש בהצלחה הצבאית. עובדתית כרגע זה לא קרה ומדברים על סבב לחימה שלישי.

מחקר שפרסם מכון CSIS הצביע על כך שההתאוששות האיראנית תלויה לא רק בבנייה מחדש של מפעלים, אלא גם בהשגת ציוד תעשייתי, ברכיבים ובשרשראות אספקה מחו"ל. הערכות שפורסמו באוקטובר מצביעות על כך ששיקום רחב של התעשייה הצבאית עלול להימשך שנים, אף שחלק מהיכולות עשויות לחזור לפעילות מוקדם יותר.

הבעיה מתחילה בכך שכל מערכה מסתיימת בהפסקת אש ואחריה איראן חוזרת בהדרגה לבנות את מה שאיבדה תוך הפקת לקחים ושיפור מצבם. ישראל וארה"ב עלולות למצוא את עצמן חוזרות מדי כמה חודשים לאותה נקודה של זיהוי יכולות ששוקמו, הכנת תוכנית תקיפה חדשה וניסיון להחזיר את איראן לאחור פעם נוספת.

פעולה צבאית נוספת עשויה להיות מוצדקת כדי לסכל איום מתפתח או לנצל חלון הזדמנויות. אבל ללא יעד מדיני ברור, קשה לדעת אם כל סבב נוסף מקרב את ישראל לביטחון ארוך טווח או רק דוחה את הסבב הבא.

מבחן "היום שאחרי" המלחמה

כאן נמצא המבחן האסטרטגי האמיתי. תקיפה יכולה להיות מנוף מדיני, אבל היא לא תחליף להסדר מדיני. אם ישראל וארה"ב מבקשות למנוע מאיראן לשקם את יכולותיה, הן יצטרכו להגדיר מה הן הדרישות הריאליות מטהרן, אילו צעדים ניתן לאמת ומה יהיו ההשלכות של הפרת ההסכם.

המתווה שנדון בימים האחרונים בתיווך קטאר, כולל אפשרות לחידוש ביקורי פקחי האו"ם באתרים הגרעיניים בתמורה להקלות מסוימות בסנקציות. המגעים ממחישים שהאפשרות הצבאית והמסלול המדיני מתנהלים במקביל, ושגם בוושינגטון מבינים שהישג צבאי אינו פותר לבדו את שאלת הפיקוח על תוכנית הגרעין.

העניין הוא שהקלה בסנקציות מזרימה לאיראן כסף שישמש אותה לשיקום. הסדר כזה לא יפתור בהכרח את כל המחלוקות עם האיראנים ולא יבטיח שתחדל לנסות לשקם את תעשיית הטילים שלה כמו גם אחרות. אבל הוא עשוי ליצור מנגנון שיאפשר לזהות הפרות מוקדם יותר, להציב מגבלות ולחבר בין צעדים איראניים לבין הקלות כלכליות.

לישראל יש אינטרס ברור שלא להסתפק בהצהרות על השמדת יכולות, אלא לדרוש מנגנון שיצמצם את הסיכוי שאיראן תוכל לבנות אותן מחדש ללא פיקוח. ארה"ב תידרש להחליט כמה זמן ומשאבים היא מוכנה להשקיע במניעת ההתאוששות האיראנית ומה המחיר שהיא מוכנה לשלם כדי להשיג זאת. המערכות הקודמות הסתיימו בניצחון צבאי משמעותי והוכיחו שישראל וארה"ב מסוגלות לפגוע קשות באיראן. אבל הן לא הוכיחו שאפשר להעלים את האיום ובקושי להרחיק אותו.

אם תצא לדרך מערכה נוספת, השאלה החשובה ביותר לא תהיה כמה מטרות הושמדו, כמה פצצות הוטלו וכמה ימים נמשכה הלחימה. בסיום המערכה הבאה נהיה חייבים לשאול אם נוצר מצב חדש. איראן שמוגבלת ביכולת לשקם את כוחה, נתונה לפיקוח אפקטיבי וניצבת מול מחיר ברור אם תנסה לחזור לנקודת ההתחלה.

בלי יעד כזה, גם הישג צבאי מרשים עלול להתברר כעוד פרק במעגל שחוזר על עצמו של תקיפה, שיקום ושוב תקיפה. המבחן האמיתי אינו רק מה יושמד במערכה הבאה, אלא האם ישראל וארה"ב יידעו להפוך את ההישג הצבאי למציאות מדינית וביטחונית שתשרוד הרבה אחרי סיומה.