"ההגעה להלוויית ח'אמנאי - עדות לפער בין הישגי המבצעים באיראן"

מדינת ישראל של קיץ 2026 הפכה למתמחה בפרדוקסים צבאיים. במהלך שנתיים וחצי צה"ל סיפק מפגני עוצמה מטורפים, שמעטים מהם אם בכלל נראו בהיסטוריית המלחמות המודרנית. אלא שהמציאות הפכה קשה יותר: במקום להשתפר, וזאת מבלי לגרוע מההצלחות המבצעיות ומצמצום האיומים בגבולות.

ישראל השיגה ניצחון מובהק בגזרה האיראנית ובלבנון, בעוד שבעזה חמאס ושאר ארגוני הטרור חטפו מכות קשות ואיבדו יכולות. אלא שאז הדרג המדיני, בגיבוי ועידוד מלא של צה"ל, החליט לצאת לסיבוב נוסף באיראן ובלבנון, סיבוב ששוב הציג הצלחות צבאיות ותצוגת תכלית מדהימה של חיל האוויר ואמ"ן. אלא שלהפסקת האש הנוכחית מדינת ישראל נכנסת במצב אסטרטגי גרוע יותר, עם שחיקה של ההצלחות שהיו קודם למערכות הנוספות.

מילים מפוצצות כמו "השמדת הגרעין", "ניצחון מוחלט" ומושגים נוספים התגלו כלא יותר ממילים ריקות וחסרות משמעות שנועדו להסתיר את האמת, עד כדי הפעלת מבצעי השפעה על הציבור הישראלי. הפער בין הפסקות האש בלתי נתפס ולמרות זאת הממשלה וצה"ל לוחצים לאותן פעולות בדיוק ברצועת עזה.

מלכודת ההבטחות ופער התודעה

ככל שההישגים המבצעיים נערמים, כך המצב האסטרטגי של ישראל הולך ומידרדר. הבעיה אינה בלוחמים האמיצים שבקצה, אלא בדינמיקה ההרסנית שבין צבא שמפזר הבטחות חסרות כיסוי, לדרג מדיני שאינו מסוגל למנף תשלום של דם ודיוק מבצעי טקטי, להישג אסטרטגי.

בואו נסתכל על הצפון. מבצע "חיצי הצפון" הסתיים בסוף 2024 עם תחושת עליונות מוחלטת. צה"ל חיסל מאות מחבלים, כולל מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, פגע קשות בדאחיה ושמר על חופש פעולה כמעט מלא לאכיפת ההסכם. ביטוי לזה ראינו בנאום הראשון של נעים קאסם, שנראה שם בהלם ומזיע מפחד.

נעבור משם לאיראן. במבצע "עם כלביא" ישראל מדהימה את טהרן בתקיפות אדירות וחופש פעולה בלתי נתפס של רכבות מטוסי הקרב, שטסים שם כמו במפגן חיל האוויר ליום העצמאות. האמריקאים שולחים מפציצי B-2 לתקוף את אתר הגרעין בפורדו, יותר מאשר הנזק הממשי שגרמו, עצם הפעלתם המחישה לעולם את עוצמת הקשר בין ירושלים לוושינגטון. קשר שנחשב לנכס אסטרטגי במדיניות הביטחון הישראלית.

המבצע מסתיים בהצהרות נחרצות של הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר וראש הממשלה, בנימין נתניהו, בדבר השמדה של מערכים שלמים והכרעה של האיראנים.

מ"עם כלביא" ל"שאגת הארי": נקודת המפנה

אלא שאז הגיע מבצע "שאגת הארי", כשהפעם ישראל וארה"ב יוצאות יחד למלחמה. מי זוכר בכלל את ההצהרות הנחרצות על ההכרעה של האיראנים, כשהצבא והממשלה מפזרים עננה מטרידה בנוגע למידת קרבתה של איראן לנשק גרעיני ולעצם האיום הקיומי שנשקף ממנה.

שוב, צה"ל מדהים את העולם ביכולת אווירית ומודיעינית, כאשר גם האמריקאים לוקחים חלק מבצעי מוגדר בלבד. אלפי מטרות מותקפות ומושמדות כפי שניתן לראות בלא מעט סרטוני יח"צ צבאיים. ההצלחה הצבאית, בלי שום ציניות, באמת הייתה מרשימה. אבל הפעם הסיום צונן יותר מהמערכות הקודמות.

ישראל נגררה להפסקת אש שמשאירה אותה במצב נחות בהרבה. במקום חופש הפעולה שבו התגאינו, אנחנו מוצאים את עצמנו מוגבלים בתקיפות מעבר ל"קו הצהוב" בלבנון ועם איסור דה פקטו על פעילות בביירות. הצבא הבטיח הכרעה ובפועל, נכנסנו לדינמיקה של "סבבים" שרק שוחקת את ההרתעה ומקזזת את הישגי העבר, כשהציבור מסתפק בחיסול כזה או אחר של מחבל שיוצא ממנהרה בדרום, ומתעלם מהחופש שהיה ונעלם.

הסיפור האיראני מקומם אף יותר. מבצע "עם כלביא" ביוני 2025 היה אמור להיות מכת המחץ. חיל האוויר והמודיעין הוכיחו יכולות פנומנליות, פגעו בלב תוכנית הגרעין ובמערכי הטילים וערפו את צמרת משמרות המהפכה. כאמור, הדרג המדיני מיהר להכריז על "ניצחון מוחלט" ועל השמדת היכולות. הצהרות מוגזמות שתודלקו על ידי הבטחות לא ריאליות וחסרות כיסוי של צה"ל.

הצבא הציג מצג שווא, שלפיו ניתן "לפתור" את הבעיה האיראנית דרך כוונת המטוס והדרג המדיני הוביל בעצמו לאשליה הזאת, במקום לבנות "רגל מדינית" שתקבע את ההישג.

האשליה האווירית והמבחן המדיני בטהרן

התוצאה של "שאגת הארי" בחזית האיראנית היא תעודת עניות לאסטרטגיה הישראלית. למרות השת"פ ההיסטורי עם ארה"ב, איראן יוצאת מהמערכה הזו כשידה על העליונה מבחינה אסטרטגית. ההסכמים שנרקמו בוושינגטון מותירים את תוכנית הטילים הבליסטיים של טהרן על כנה, ומזרימים למשטר הטרור כספים שישקמו אותו במהירות. די לראות מי הגיע ללוויה של המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי, כדי להבין את הפער בהישגים שהיו בין עם כלביא לשאגת הארי.

ישראל גם סיימה את המערכה עם סנטימנט אנטי-ישראלי גובר בארה"ב ויכולת מופחתת לפעול בעתיד. צה"ל הוא חלק מלא מהכישלון, כששוב סיפק לדרג המדיני את מה שרצה לשמוע ונמנע, בעקבות לחץ הפוליטיקאים, מאספקת תמונת מצב ותרחישים ריאליים. בצבא חששו להיתפס כחלשים וכגוף ששוב מחפש שקט. עיקר האשמה והאחריות הן של הדרג המדיני, אך צה"ל שותף להן, כמי שהציב יעדים בלתי אפשריים במערכה הכוללת, תוך יצירת "מלכוד של ביטחון מוחלט" בציבור.

ראש הממשלה ושר הביטחון, יחד עם חברי הקבינט, כשלו בחוסר היכולת שלהם למנף את ההצלחות הצבאיות להישג מדיני. הם גם חלק מהנדסת התודעה נגד הציבור ויצירת הקונספציה שעוד כוח יספק את הפתרון, ללא הרגל המדינית הנדרשת.

עד שלא נלמד לחבר בין הכוח הצבאי לשכל המדיני, נמשיך לנצח בכל הקרבות ולהפסיד במלחמה. כעת נראה שאנחנו צועדים באותה הדרך לעזה. בישראל שוב מדברים על חידוש התמרון ברצועה. זאת כאשר אחרי 1,000 ימי לחימה נתניהו מסרב להעמיד "רגל מדינית" בדמות חלופה שלטונית לחמאס. ממשלת ישראל הותירה ואקום אזרחי שחמאס ממהר למלא, תוך ניצול חוסר היכולת של ישראל לסגור זירות ולהסתבך גם במצב העולמי.

כמו בזירות האחרות, ללא הכרעה מדינית שתקבע את ההישגים הצבאיים, עזה תמשיך להיות הבוץ או האבק שמכסה את חיילי צה"ל. בישראל צריכים להבין שקליע הורג מחבל אבל אסטרטגיה מפילה משטר.