אחרי שנפשותיהם נקשרו במנהרות: המפגש המרגש של אלון אהל ואלי שרעבי | בלעדי

הסיטואציה שעליה אלי שרעבי ואלון אהל חלמו שנתיים, אבל גם ידעו שיש סיכוי שהיא לא תקרה לעולם – מתרחשת עכשיו במציאות. שניים שהיו לא פעם במרחק של שניות ממוות, שהגיעו לתת-משקל וראו איך בתוך ימים הם עלולים למות מרעב במנהרות. עכשיו הם כאן, יושבים זה לצד זה כמו בשבי, אבל חופשיים מאי פעם. "אנחנו ברי מזל, תראה מה זה. אנחנו בחיים", אומר אלי. "חלום שמתגשם", מסכים אלון. "זה הניצחון, לא? זה הניצחון שלנו".

"יש כאלה שלא יצאו משם בחיים. אנחנו בחיים. קיבלנו הזדמנות שנייה. אנחנו אנשים חופשיים היום", מוסיף שרעבי. "אתה נשבר כל הזמן. זה כמו שאלי היה אומר לי, להישבר זה בסדר. זה טוב לפרוק, לבכות, אבל אתה אף פעם לא מאבד תקווה", אומר אהל. "בשביל מה שרדנו את כול הדברים? אם נחזור לפה ונהיה שבורים", הוא מבהיר. "אנחנו היינו שם חזקים, ואנחנו גם עכשיו חזקים. לא משנה מה קורה".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

הבחירה בחיים

"בחרנו לחיות, בחרנו בחיים", מוסיף אלון בשיחה בנוכחות אלי. "אנחנו נחיה את החיים האלה כמו מטורפים". אלי מגיב בהתרגשות: "אתה לא מבין כמה זה מרגש אותי. זה לא אלון שהכרתי ב-27 בנובמבר. אני כל כך גאה בך, אתה מדהים". הוא מסביר כי "אתה אף פעם לא יודע איך הם לוקחים את הדברים, וכמה זה מחלחל, ואתה רואה עכשיו כאילו איך זה ישב אצלו".

"כשאני שומע ביום השחרור על אשתי, על הבנות שלי, יומיים לפני כן על אחי יוסי, הכול יושב איפשהו", מסביר אלי. "עכשיו, בסדר, הפטיש יורד חמש קילו על הראש שלך, אבל אתה מוכן לפטיש הזה". הם היו שם ארבעה יחד במשך שנה וחודשיים. אלון ואלי, אליה כהן ואור לוי. אבל מהרגע הראשון קרה שם משהו, חיבור שאי אפשר להסביר במילים. אלי הסתכל על אלון וראה את הבנות שלו, ואלון הסתכל על אלי וראה את אבא.

"קודם כל אתה רואה שהוא עשה עבודה מדהימה", אומר אלי על אלון, שנשאר בשבי לאחר שאלי השתחרר. "ואני באמת, אני לא מדמיין את עצמי לבד. דיברנו על זה, שעם כל הקבוצה הזאת של ארבעה חטופים, וזה מאתגר, ועדיין תמיד אמרתי לעצמי, מזל שאני לא לבד", הוא מבהיר. "וזה שאלון, אחרי איזה שבעה חודשים, שורד לבד, יום אחרי יום. זה לבד, זה לבד עם מחבלים".

"זה לא אומץ, זה ערכים"

אלי ואלון חוזרים לאחד מהרגעים הקשים בשבי, שבהם אלון נעמד מול המחבלים ודרש מהם לתת אוכל לכל השבויים. "ברגעים הכי קשים, אתה מסוגל לאכול את הקירות מרעב. אנחנו מלקטים כל פירור על השטיח. והוא עומד מול המחבל ואומר לו שהוא מסרב לקחת ממנו אוכל אם הוא לא נותן לכולם", אומר אלי. "משחקים בנו, כל הזמן משחקים בנו", אומר אלון. "הפרד ומשול כל הזמן. אם זה במזרונים, בכריות, בשמיכות, כל הזמן".

ואתה נעמד מולו.
"ברור, מה. איזה שאלה בכלל?", אומר אלון. "אבל זה לא אומץ, זה ערכים", מבהיר אלי. "הוא מדבר ומספר על הערכים האלה, אני שומע את זה מהשיחה איתו, מהדקה הראשונה. כל מה שהוא מכיר זה טוב ולעשות טוב, ולהתחשב, ושלאחרים יהיה טוב לפני שיהיה בשבילו".

אלי, מה קיבלת מאלון?
"את הערכים האלה, את הערכים שנורא הזדהיתי איתם. הוא נתן לי משמעות". אלי מסביר כי "ב-7 באוקטובר אני עוזב שתי בנות, ואני מוצא את המשמעות בתור אבא שם. כשראיתי שהוא מסוגל לוותר על אוכל בשביל שיהיה שקט, אז קודם כול אמרתי 'לזה אני יכול להתחבר', אבל יש כאן מישהו שצריך שיעירו אותו, כי הוא צריך לחזור להורים שלו. הוא עשה אותו דבר בשבילי בלא מעט מקרים. המקרה שבו אני חוטף מכות, אם יש מישהו כנראה שעצר את המחבל הזה, זה אלון".

"אני לא מחפש רחמים אף פעם, אבל בשבי אין את החוק הזה", מסביר אלון. "שם אתה מתחנן לכל דבר. כל דבר".

וכשמרביצים לאלי, אתה פוחד שהם ילכו עד הסוף?
"אתה לא יודע איפה הסוף. אין לך מושג".

אז איך בכל זאת אתה משכנע אותו להפסיק?
"מתחננים", אומר אלון. "למזלנו, זה מזל, הוא לא המשיך. ואז ללכת להתמודד עם זה כי הוא בסופו של דבר אמור גם להביא לך אוכל", הוא מוסיף. "דקה אחרי המכות, יום אחרי זה הוא מביא לנו אוכל ואנחנו אומרים תודה", אומר אלי.

בחזרה למנהרות

כשעצרנו לרגע את הצילום, פתאום נותרו אלי ואלון לבד – והם כאילו חזרו לשם, למנהרות. "השפיץ היה איתך כל הזמן?", שואל אלי את אלון. "בטח. הוא היה בסבבים, אבל הוא היה חלק", עונה אלון. "אחר כך, כשהמשיכה המלחמה, הוא היה שם כל הזמן", הוא המשיך לספר. "כמה פעמים אפילו הוא הביא לי אוכל, הביא לי דיאודורנט אפילו פעם אחת, ואז הפח כמעט לקח לי אותו". אלי שאל: "והכתום המשיך להתנהל בסדר?", אלון ענה: "הכתום לא היה איתי. הכתום הלך. לא היה שם, הוא היה במקום אחר". הם מדברים על המחבלים, לכל אחד מהם יש את הכינוי שהם נתנו לו, והם זוכרים הכול. את השמות, הבעות הפנים, וגם את קדושת המוות והשנאה כלפינו. שנאה שבכל רגע יכולה להרוג אותם במנהרות.

"היו רגעים מאוד קשים שמאות צוהלים שם. על כל דבר, כל הרג של חייל", הם מספרים יחד. "סופרים שהידים כל בוקר. הם מקבלים טלפון וסופרים שהידים. עשרות, מאות, ונפגע חייל אחד, והם בשמיים, כאילו עכשיו הם כבשו את כל העולם", מוסיף אלי. "אין להם ערך לחיים, מקדשים את המוות", אומר אלון.

"ב-10 בספטמבר, במעבר בין המנהרה השנייה לחזרה למנהרה הראשונה, 'גבי' שואל אותנו למה אנחנו אוהבים את המוות ואתם היהודים אוהבים את החיים? עכשיו, לך תענה לו", מספר אלי. "היו לו גבות מחוברות, אז קראנו לו גבי. היינו חייבים להמציא עליהם קודים, כדי שנוכל לדבר עליהם בלי שהם ישימו לב", הוא מסביר.

"24/7 אתה מספר הכול, פשוט הכול. מדבר על הכול", משתף אלי. "הכרתי כל תאריך לידה של המשפחה של אלון, התחביבים שלהם, אתה מרגיש חלק מהמשפחה". אחרי השחרור של אלי, חמאס פרסם סרטון של אלון מהשבי. "אני רואה אותו ואני אומר 'הוא מחזיק מעמד'. ידעתי שהוא מסוגל", משחזר אלי. "הדבר היחיד שמזעזע אותי, כי אני רואה שהוא מתחיל להיראות יותר טוב ממה שהוא היה, זה שהוא עדיין לבן". אלון שואל בחיוך: "ועכשיו?", אלי עונה: "שמים וארץ. עכשיו הוא ג'חנון".

התוכניות לעתיד: "יקרה בוודאות"

"אני מתבאס עליו על דבר אחד, שהוא לא באמת הבהיר לי כמה הוא מוכשר בלנגן על פסנתר", אומר אלי. "אני מגלה את זה רק בסרטונים שעידית שולחת לי אחרי זה. הוא ניגן על עצמו כל הזמן, והוא שר לנו. אבל הדיבור על זה שהוא יודע לנגן התמצה בזה שכן, הוא עשה רסיטלים, אבל זהו".

איך נראה המפגש הראשון עם אלי בחוץ?
"מטורף. בכינו שתי דקות, שלוש דקות, והמשכנו הלאה", עונה אלון. "בעיקר החזקתי לו יד, לראות שזה אמיתי", מוסיף אלי. "חיכינו לזה".

בשבי, תכננו אלי ואלון לעשות דברים רבים ביחד לאחר השחרור. אחד מהדברים האלו היה לצלול ביחד בכל מיני מקומות בעולם. "הצלילה בוודאות יקרה", אומר אלי היום. "אני כבר צללתי בתאילנד, ובכל נשימה, גם הבת שלי שסיימה קורס צלילה חודשיים לפני האירוע הזה, וגם אלון, היו איתי בכל נשימה מתחת למים". התוכניות של השניים כבר די מפורטות. "מתכננים, מדמיינים, איפה נישן ואיפה, כמה צלילות נעשה ביום", מבהיר אלי. "מה אוכלים, איפה נשב. זה פרטי פרטים". הקשר הזה שנולד במעמקי הגיהינום הוא קשר לתמיד. הם מדברים כמעט מדי יום, מתייעצים זה עם זה וכבר מתכננים את הצלילה בקופנגן.

להצטרפות לגיוס המונים - לחצו כאן