פעילות מתמשכת שמוצגת כהתקדמות: המצב הזמני המסוכן שמתקבע בדרום

ממשלת ישראל וצה"ל ממשיכים להצהיר על פירוק חמאס מנשקו וסיום שלטונו בעזה כמטרת המלחמה. אבל בשטח מתנהלת מציאות אחרת: הכוחות ברצועה בעיקר מגנים על מוצבים וסביבתם, מחפשים מנהרות ומשמידים מבנים. האש מנגד נועדה בעיקר לסכל איומים מידיים. לפי תמונת המצב שעולה מהשטח, לגדודים כמעט אין אימונים סדורים, אין מסלול אופרטיבי ברור להשגת יעדי המלחמה והכי גרוע - לממשלה ולפיקוד הבכיר של צה"ל אין מנגנון יציאה מהמצב הקיים.

הפער בין ההצהרות בירושלים למשימה שמבצע הלוחם בעזה הופך לשאלה אסטרטגית. מצד אחד צה"ל נמצא רשמית במלחמה - אבל בשטח זה לא יותר מבט"ש (ביטחון שוטף).

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר ואחרי הישגים צבאיים חסרי תקדים ברצועת עזה, ישראל עדיין מצהירה כי מטרת המלחמה היא פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה. אלא שבשטח, המציאות שמולה ניצבים לוחמי צה"ל נראית שונה לגמרי. במקום תמרון רחב שנועד להכריע את הארגון, הכוחות מחזיקים מוצבים - משם הם מגנים על המרחב שבשליטתם, מחפשים מנהרות ומשמידים מבנים. מדי פעם מתבצעות תקיפות מהאוויר או נפתחת אש לעבר מחבלים שמאיימים על הכוחות.

אלה משימות מבצעיות חשובות ולעתים גם מסוכנות. אבל הן מעלות שאלה שצה"ל והדרג המדיני מתקשים לספק לה תשובה ברורה: האם ישראל עדיין מנהלת מלחמה שמטרתה להכריע את חמאס, או שהיא עברה למעשה למודל של בט"ש בעצימות גבוהה שנועד למנוע מחמאס לאיים, בלי מסלול ברור להשגת היעדים המקוריים?

בפברואר 2026 הצהיר הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר, שצה"ל פירק את גדודי החזית של חמאס, אבל לצד זאת, הרמטכ"ל הדגיש שפירוז מלא של רצועת עזה ופירוק חמאס מנשקו נותרו מטרות המלחמה. הרמטכ"ל הוסיף שצה"ל ערוך לעבור מהגנה להתקפה והוא ממשיך לפעול להשמדת תשתיות טרור באזור הקו הצהוב. כך לפי הודעת צה"ל שהתפרסמה אז.

אלא שהצהרה על יעד אינה תוכנית להשגתו גם אם היא מפיו של הרמטכ"ל. פירוק גדודי החזית של חמאס אינו שקול לפירוק הארגון מנשקו והפגיעה הקשה שספג במהלך המלחמה אינה מבטיחה את סיום שלטונו או את מניעת שיקומו, כפי שרואה כל אזרח ישראלי.

גם תמונת המצב המדינית נותרה תקועה. שנה לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, ב-10 באוקטובר 2025, מתרבים הדיווחים שתוכניתו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לסיום המלחמה - נקלעה למבוי סתום. חמאס נותר חמוש בכבדות כולל רקטות ונ"ט, ישראל ממשיכה להחזיק בחלקים נרחבים מהרצועה והיעדים של פירוק הארגון מנשקו, נסיגת ישראל ושיקום עזה טרם הושגו. לא רק זה, חמאס ממשיך לצבור מזומן, להתחמש ולגייס מחבלים. השליטה שלהם על האוכלוסייה ו-40% משטח הרצועה - מוחלטת.

במציאות הזאת, ישראל ממשיכה להחזיק בשטח ולהפעיל כוח. אבל לא ברור כיצד הפעילות הצבאית הנוכחית אמורה להפוך את ההישגים הטקטיים לתוצאה האסטרטגית שעליה הכריזה הממשלה. שר הביטחון לא מספק תשובות וגם לא הרמטכ"ל.

אש לסיכול איומים זה לא מהלך להכרעת חמאס

המשימות האופרטיביות של הגדודים ברצועת עזה, כחמש חטיבות, מתמקדות בעיקר בהגנה על הכוחות, בסריקות לאיתור מנהרות ובהשמדת מבנים בשטח שבשליטת צה"ל. האש מנגד והתקיפות מהאוויר נועדו בעיקר לסכל איומים מיידיים, לפגוע במחבלים ולהקשות על חמאס לפעול ולשקם יכולות.

יש לזה היגיון מבצעי: אין סיבה לאפשר לארגון טרור חמוש להתקרב לכוחות, להקים תשתיות או להכין התקפות ופיגועים. גם חיסול מפקדים ומחבלים שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר הוא יעד בעל חשיבות מבצעית ומוסרית. אבל השאלה היא עד כמה אם בכלל הפעולות האלה משיגות מעבר לסיכול האיום המיידי.

חיסול חוליה אינו מפרק ארגון מנשקו. השמדת מבנה אינה מפילה שלטון. איתור מנהרה אינו מבטיח שחמאס לא יקים תשתית חלופית, כשבכלל על פי גורמים בצבא מחבלי חמאס מחפשים את הפרצה הבאה. כאשר עיקר הפעילות הוא תגובה לאיומים, מניעת התקרבות ושימור השליטה בשטח, קשה לזהות כיצד היא אמורה להוביל כשלעצמה, לפירוק חמאס מנשקו וסיום שלטונו כשגם המהלך הבין-לאומי תקוע ולא מתקדם.

אפשר כמובן לטעון שהשליטה בשטח מונעת מהארגון לפעול בחופשיות, מקשה עליו להתעצם ומספקת לישראל מנוף לחץ. אבל גם במקרה הזה נדרשת תשובה לשאלה כמה זמן אפשר להמשיך להחזיק בשטח, מה נחשב הצלחה ומה אמור להביא לשינוי המציאות. כל זה לנוכח העלות הכלכלית והשחיקה האדירה של הכוחות בסדיר ובמילואים.

הרי אם היעד הוא מניעת איום, אפשר למדוד את הפעילות לפי מספר ההתקפות שסוכלו והיכולות שנשללו. אם היעד הוא פירוק חמאס מנשקו נדרשת תוכנית אחרת שתראה כיצד מגיעים לתוצאה הזאת. ערבוב בין שתי המטרות מאפשר להציג פעילות ביטחונית מתמשכת כהתקדמות לעבר הכרעה גם כאשר הקשר בין השתיים אינו ברור. למעשה, כלל אינו קיים.

הלוחמים משלמים את המחיר ולא מתאמנים

הפער בין מטרות המלחמה למשימה בשטח מתבטא גם בשגרת הגדודים. הם לא מקיימים אימונים סדורים, למעט ימי אימון בודדים שהם יוזמים בעצמם או כמהלך ממוקד לתפיסת קו. חלק ניכר מהזמן מוקדש להחזקת מוצבים, להגנה ולמשימות שוטפות בהקשר הזה.

המשמעות היא לא רק שחיקה פיזית ונפשית. צבא מתמרן צריך לשמר כשירות למגוון משימות: התקפה, הגנה, לחימה בשטח בנוי, הפעלת אמצעים, תיאום בין כוחות ותרגול של מפקדות. גדוד שמבלה תקופה ממושכת במשימות הגנתיות אינו מאבד בהכרח את כשירותו, לפחות לא באופן מלא. אבל היא גם אינה נשמרת מעצמה. ללא אימונים סדורים, קשה להבטיח שהכוח יהיה מוכן לעבור במהירות משגרת מוצבים ללחימה עצימה. וככל שהמשימה האפורה הזאת נמשכת לאויב יהיה קל יותר להפתיע אותם.

בפברואר 2026 פרסם צה"ל את עקרונות תוכנית האימונים לשנה הקלנדרית, שכללה תרגילים מטכ"ליים, אימוני פיקודים ותרגילי בט"ש. בהודעה הודה הצבא שלאחר יותר משנתיים של לחימה עצימה בכמה זירות, לא היה די זמן להתאמן ולתרגל כראוי והוצגו תוכנית לחידוש האימונים ולשיפור המוכנות. זה לפי פרסום צה"ל.

אלא שתוכנית אימונים מטכ"לית אינה מבטיחה שכל גדוד מקבל בפועל את הזמן הדרוש. באופן לא מפתיע יש פער בין התכנון לביצוע בפועל, במיוחד בקרב היחידות שנמצאות בחזית וגדודי המילואים. על פי המפקדים המחיר המצטבר של דחיית האימונים אדיר ופוגע בכשרות וביכולות בסיסיות.

הבעיה מתחדדת כאשר הלוחמים ממשיכים לשאת בסיכון של פעילות מלחמתית, אבל המשימה היום-יומית שלהם דומה יותר לשגרת ביטחון שוטף בלי אופק ברור לשינוי.

אין מנגנון יציאה מהמצב

הקושי המרכזי של צה"ל הוא שכלל לא ברור מה אמור להביא לסיום המצב הקיים. אם חמאס אינו מתפרק מנשקו, האם צה"ל ימשיך להחזיק במוצבים ולתקוף איומים נקודתיים ללא הגבלת זמן? האם יש תנאים מוגדרים לנסיגה? האם קיימת תוכנית מדינית להעברת השליטה לגורם אחר? ומה יקרה אם המשא ומתן על פירוק חמאס מנשקו לא יתקדם? כבר עתה אנחנו יכולים לדווח שכלל לא התקיימו דיונים בקבינט וגם לא במל"ל, במטרה להגיע לאסטרטגיה בכל הקשור לעזה - וזה נכון גם לזירות האחרות.

נכון למועד זה ואחרי יותר משלוש שנים של מלחמה הפעילות היום-יומית של הכוחות לא מובילה ליעד הסופי כפי שראש הממשלה הכריז עליו. המצב הזמני מתקבע בשטח. צה"ל מחזיק שטחים גדולים כדי למנוע מחמאס לאיים, חמאס ממשיך להתקיים כארגון חמוש והכוחות ממשיכים לשלם מחיר של נוכחות ממושכת, בלי נקודת סיום ברורה.

אין סף מספרי של תקיפות או תמרון קרקעי שמפריד בין מלחמה לבט"ש. גם תקיפות נקודתיות והגנה על מוצבים יכולות להיות חלק ממערכה צבאית. השאלה החשובה יותר היא מהי תכלית הפעילות והאם היא מקדמת את היעד שהוגדר.

מלחמה או בט"ש בעצימות גבוהה?

אם צה"ל מנהל מערכה שנועדה לפרק את חמאס מנשקו, עליו להראות כיצד המשימות הנוכחיות מקרבות אותו לשם. אם בפועל מדובר במודל של מניעת איום, שימור הישגים והכלה צבאית, צריך לומר זאת במפורש ולבחון אם המודל הזה מצדיק את המחיר ואת הסיכון לשחיקת הכוחות והכלכלה הישראלית. גם החברה הישראלית.

הפער בין מטרות המלחמה שהדרג המדיני מציג לבין המשימה שהלוחם מבצע בפועל הוא אחד הסיפורים החשובים על צה"ל אחרי שלוש שנות לחימה. זה לא רק אם הצבא עדיין נמצא בעזה, אלא אם הוא יודע להסביר מה הוא אמור להשיג שם, איך הם ישיגו היעד ומתי תסתיים המשימה.

צה"ל יכול להמשיך להחזיק קו, לסכל איומים ולתקוף מטרות במשך שנים. זה קרה 18 שנים בלבנון. אבל כל עוד אין מסלול ברור מהפעילות הזאת אל היעד שהוכרז, המשך הלחימה אינו הוכחה להתקדמות לעבר הכרעה. הוא עלול להיות סימן לכך שהמערכה נמשכת, בעוד שהאסטרטגיה שאמורה לסיים אותה עדיין חסרה וזאת כבר מלחמת התשה חסרת תכלית.