האיום החדש שמתפתח במדינה העוינת - והברית שיצר צה"ל מעבר לגבול

שעת צהריים חמה בצפון רמת הגולן. הנוף מרהיב והפסגות השולטות גלויות לעין. למסתכל מהצד, רצועת הגבול הישראלית-סורית הזו נראית כמו גן עדן פסטורלי יפהפה, אזור תיירותי ופינה של שקט מוחלט בלב המזרח התיכון. אך המפקדים והלוחמים של חטיבת המילואים 228 (חטיבת אלון), הפרוסים לאורך הגזרה מהחרמון ועד קוניטרה, יודעים היטב שהשקט הזה הוא אשליה מסוכנת. מתחת לפני השטח, באזור המוזנח והשסוע של סוריה, מתפתח איום מורכב שצה"ל נחוש לגדוע באיבו. רק השבוע נרשמה שם תקיפה חריגה והמשטר סיפק הצהרה על נשק גרעיני.

על הרקע הזה יצאנו בתחילת השבוע לסיור מיוחד בשטח סוריה, בתוך "מרחב האבטחה" - המונח שבו צה"ל מעדיף להשתמש במקום הביטוי "רצועת ביטחון". את הגבול חצינו לצדו של מפקד החטיבה, אל"ם א', בין מטעי הדובדבנים לכפרים הדרוזים והסונים הפזורים בגזרה. לאורך הדרך שמענו ממנו ומקציני החטיבה על תפיסת ההגנה האקטיבית שנבנתה כאן על בסיס לקחי 7 באוקטובר - תפיסה שמחליפה את ההסתמכות הפסיבית על גדרות טכנולוגיות בנוכחות פיזית ויוזמת בשטח.

הרבה השתנה מאז הביקור הקודם בסוריה. אז נאמר לנו בתדריך שצה"ל זינק קדימה להגן על היישובים בעקבות קריסת המשטר הסורי, וכי לאחר שיקום קו ההגנה והחלפת התפיסה הברורה, הכוחות יחזרו לקו הגבול. זה לא קרה. צה"ל נשאר בשטח סוריה, וכעת, לצד היותה הגזרה השקטה ביותר, משהו מבעבע מתחת לפני השטח. הוכחה לכך קיבלנו לקראת סוף הסיור: בקשר הוכרז "פטיש אוויר" - שם קוד לרחפן. כאשר רחפן נוסף זוהה באוויר, הבהיר המח"ט: "טוב, זו לא חתונה. מישהו מרים רחפנים כדי לאסוף עלינו מודיעין", והחליט לסיים את הביקור ולהחזיר אותנו לשטח ישראל.

מבארי לגולן: המפקד שחזר מהתופת לעומק סוריה

כדי להבין את פילוסופיית הלחימה של אל"ם א', צריך לחזור לבוקר 7 באוקטובר. בן נון, נשוי ואב לארבעה המתגורר בראש העין, הוא קצין מוערך בעל עבר עשיר ביחידת אגוז, שבה שימש כסמג"ד, ושותף להקמת היחידה הרב-ממדית ("רפאים"). הוא גם אח שכול, שאיבד את אחיו הגדול הראל ז"ל שנרצח בפיגוע.

בבוקר שמחת תורה מצא את עצמו א' נלחם בקיבוץ בארי. כמי ששימש באותם ימים כקצין האג"ם של מפקד אוגדה 99 דאז, תא"ל ברק חירם, הוא חבר במהירות לכוחות בשטח וניהל קרבות פנים אל פנים מול עשרות מחבלים. הוא חווה על בשרו את הרגעים הקשים שבהם נאלצו הלוחמים לאלתר מתוך נחיתות טקטית: "הנוח'בה הגיעו עם כמות אדירה של אמל"ח - מטענים, רימונים ו-RPG, ואנחנו מצאנו את עצמנו נלחמים בתוך הברדק עם רובי סער בלבד", שחזר.

בין חורבות הקיבוץ סייע בארגון גבולות הגזרה, בחלוקת הכוחות ובהחזרת השליטה. שם גם הבין את הלקח הפיקודי שילווה אותו בהמשך: "מפקד חייב לייצר יתרון טקטי בכל מרחב שבו הוא פועל. מציאות כזו לא תחזור עוד. לא אאפשר לצבא להיות בנחיתות כזו תחת פיקודי". חודש בלבד לאחר מכן כבר נכנס עם כוחותיו לרצועת עזה ופיקד על הלחימה במסדרון נצרים. הניסיון המבצעי הכפול הזה - מבארי ומעזה - הוא שמעצב כעת את אופן ניהול הגזרה הסורית.

הקונספציה שקרסה: "אף אחד לא יודע להגן מקו השער"

הלקח המרכזי שמוביל את חטיבה 228 בסוריה נשמע פשוט, אך הוא משנה לחלוטין את התפיסה שהייתה מקובלת בצה"ל בעשורים האחרונים. "כולנו למדנו ב-7 באוקטובר שהגנה צריכה להיעשות מנקודות שבהן אפשר להגן", מסביר אל"ם בן נון בדרכנו לאחד המוצבים בעומק רצועת הביטחון. "למדנו שלא נכון להגן על יישובים כשהכוחות ממוקמים בקו השער - וזה בדיוק העיקרון שמנחה אותנו בסוריה מול משטר לא יציב ואזור ספר עמוס באמל"ח".

מח"ט 228 מפרט כי בעבר התפתחה בצה"ל אשליה מסוכנת שנשענה על מכשולים פיזיים יקרים ומערכות טכנולוגיות, ללא נוכחות מספקת של כוחות בשטח. ההסתמכות העיוורת הזו הובילה, לשיטתו, לניוון מקצועי ולשחיקה בשריר המבצעי: "כשהצבא לא נמצא במגע קבוע ובחיכוך מתמיד עם האויב, הוא נכנס לניוון. בעזה נבנתה מפלצת טרור מתחת לאף שלנו בזמן שנותרנו ערוכים לפי תפיסת בט"ש ישנה".

כדי לתקן את העיוות הזה, ביצע צה"ל שינוי תפיסתי עמוק. בסוריה הדבר בא לידי ביטוי בכך שמיד עם נפילת משטר אסד, יצא חיל האוויר למבצע נרחב להשמדת תשתיות הצבא הסורי, וכוחות היבשה תפסו את "מרחב האבטחה" ממזרח למכשול הפיזי. הגדר אינה הגבול הבין-לאומי - זה מתוחם בחביות אדום-לבן עוד מזרחה משם. באמצעות החזקת מוצבים קדמיים ועמדות שליטה, מייצרת החטיבה עומק הגנתי חיוני: "המרחב הקדמי מייצר לנו גבולות ברי הגנה עבור היישובים. מכאן אנחנו שולטים בתנועות האויב וגודעים כל ניסיון התבססות".

האויב החדש: מטרות, רחפנים ומודיעין מלמטה למעלה

בזמן שברמה האסטרטגית המצב נראה שקט, מתחת לפני השטח מתחולל מאבק יום-יומי עיקש. רס"ן נ', מפקד פלוגת החבלה בגדוד הסיור החטיבתי, מתאר מורכבות גדולה: "המודיעין הישן שהיה לנו על הגזרה כבר אינו רלוונטי. אנחנו מתמודדים כיום עם אויב חדש. בשטח פועלות מיליציות שונות, חלקן בחסות אזרחית, המנסות לאסוף עלינו מודיעין באמצעות רחפנים ורועי צאן מקומיים".

בשנה האחרונה אותרו סמוך לכוחות צה"ל בסוריה רקטות מוכנות לשיגור, אמצעי לחימה ומטענים, ואף סוכלו חוליות שניסו להתארגן במרחב. כדי להתמודד עם האיומים הללו, לוחמי הגדס"ר פועלים באופן אקטיבי: יוצאים לשטח, מתשאלים חשודים, מבצעים מעצרים ומצלמים את המרחב כדי לבנות את התמונה המודיעינית.

כמו כן, החטיבה נערכת להתמודדות עם איום הרחפנים, המסוגלים להגיע לטווחים של כ-20 קילומטרים לצורכי תצפית ותקיפה. כדי להגן על המוצבים הקדמיים הוצבו אמצעי שיבוש ורשתות הגנה. המח"ט מבהיר כי מול כל איום כזה קיים חופש פעולה מבצעי מלא: "אם מזהים מפעיל רחפן או גורם עוין, אני מעדיף לפעמים לא לתקוף באש אלא לשלוף אותו בשטח כדי להוציא ממנו מודיעין. אין לי שום מגבלה בהפעלת הכוח - כשצריך, מבוצעת פשיטה, מעצר או תקיפה אגרסיבית".

הברית עם הדרוזים מול החשדנות בכפרים הסונים

אחד המאפיינים המרתקים בסיור הוא הממשק המורכב עם האוכלוסייה המקומית, המחולקת לשני מגזרים בעלי אינטרסים מנוגדים: הדרוזים והסונים. מדינת ישראל לקחה על עצמה אחריות להגן על האוכלוסייה הדרוזית בצד הסורי, ובעיקר על העיירה חאדר. החטיבה נערכת בהתאם, כולל מוכנות לפעול עמוק יותר בשטח במידת הצורך.

הקשר עם הדרוזים כולל מרכיבים הומניטריים וכלכליים: הכנסת מזון, ציוד רפואי ואמצעים חיוניים. המרפאה ההומניטרית שהפעיל צה"ל בעבר מתחת למוצב הקדמי הועברה לאחרונה אל תוך העיירה חאדר עצמה, והחטיבה ממשיכה לספק לצוותים המקומיים תרופות וציוד. "כשאנחנו נוסעים בכפרים הדרוזיים רואים את החום ואת הנפנופי הידיים מהתושבים", מספר המח"ט, אך ממהר להדגיש: "עם כל השותפות, אנחנו נעים מאובטחים ולא לוקחים סיכונים".

לעומת זאת, בכפרים הסונים הפעילות מושתתת על חשדנות קבועה ודריכות מרבית. הנחת העבודה היא שבכל בית בסוריה יש נשק חם, וכי כל אזרח חמוש עלול להפוך לאיום בתוך רגע. התנועה בכפרים אלו מבוצעת תחת מעטפת אבטחה כבדה. עם זאת, צה"ל מקיים מגעים הומניטריים נקודתיים גם במרחב הזה כדי לשמור על השקט, כשבין הגורמים שאיתם נפגש המח"ט היו אף גורמים בעלי רקע ביטחוני.

המשטר הסורי וכוחות האו"ם: "לא מועילים ולא מזיקים"

בתוך הפאזל המורכב של המזרח התיכון, מפקדי חטיבה 228 מתארים את סוריה כ"מדינת עולם שלישי לגמרי" ואזור ספר קיצוני. המשטר הרשמי בראשות אחמד א-שרע מנסה להתייצב אך מתערער יום-יום בעימותים פנימיים, וכוחות הצבא הסורי אינם מצליחים להחיל משילות מלאה.

מפקדי החטיבה מבהירים כי אין להם תיאום ישיר מול כוחות המשטר הסורי או כוחות הביטחון שלו (הבטכ"ל), והממשק היחיד מנוהל בצורה עקיפה דרך גוף הקישור לאו"ם. ישראל, מצדה, מונעת מכוחות המשטר לרדת דרומה לכיוון מרחב האבטחה.

באשר לכוחות האו"ם הפרוסים בגזרה (אונדו"ף), המפקדים מציגים תובנה מעניינת המייחדת את הגזרה הסורית בהשוואה ללבנון: "הם לא אפקטיביים, אבל הם גם לא מזיקים". כוחות האו"ם, הנוכחים במרחב שנים רבות ואף היו נצורים בעבר במהלך קרבות מלחמת האזרחים, שומרים כיום על פרופיל נמוך.

לוחמים של 500 יום: שחיקה וחוסן מילואים

חטיבה 228 היא חטיבת מילואים של הנח"ל. הלוחמים - סטודנטים, עצמאים ואבות לילדים - נמצאים כעת בסבב הגיוס החמישי שלהם מאז פרוץ המלחמה, וצברו במצטבר מעל 500 ימי מילואים. רק לאחרונה השלימו תמרון קרקעי מורכב בלחימה בדרום לבנון, וכעת הם מחזיקים את קו ההגנה בסוריה. תוך כדי התעסוקה המבצעית ביצעה החטיבה גם אימון תמרון מקיף, שתרגל התמודדות עם מטענים, רקטות והתקפה רגלית מתואמת.

"פשוט זה לא. אנשים עזבו פעם אחר פעם משפחות, קריירה ולימודים", מסביר רס"ן א', סגן מפקד הסיירת (סיירת 6228), בעצמו מילואימניק עם מאות ימי שירות. "אבל החוסן מדהים. אחוזי ההתייצבות אצלנו עוברים את ה-90%, ובניכוי החבר'ה שנמצאים בחו"ל אנחנו קרובים ל-100%". רס"ן א' מדגיש כי הגיבורות האמיתיות הן הנשים והמשפחות בבית: "רק בזכות התמיכה שלהן אנחנו מסוגלים לעמוד כאן ולספק שקט לתושבי הגולן".

גם המח"ט מתמודד עם המחיר האישי הכבד. במהלך חודשיים וחצי של תעסוקה מבצעית יצא לביתו פעם אחת בלבד, לאזכרה של אחיו הראל ז"ל. "יש לי בבית לביאה שמגדלת ארבעה ילדים ומנהלת קריירה מופלאה, בלעדיה לא הייתי מסוגל לעשות זאת", הוא מספר. כדי שלא לפספס את ימי ההולדת של אשתו ובנו שחלו במהלך הקו, מצא פתרון יצירתי: "חגגנו לשניהם יחד שבועיים וחצי מראש, עוד לפני היציאה לגזרה. מפקד חייב למצוא פתרונות כדי לשמור על המשפחה".

קפה במוצב שבפסגה

לקראת סיום הסיור הגענו לאחד המוצבים המרכזיים של צה"ל בגזרה - מוצב סורי לשעבר, שבו ישבו בעבר חיילי אויב בתעלות. צה"ל שדרג ומיגן את המקום, והוסיף מתקנים לשעות הפנאי המעטות של אנשי המילואים. הנוף משם עוצר נשימה. אל"ם בן נון מספר כי הקפה של הבוקר מול הזריחה הסורית הצופה לישראל הוא אחד היתרונות של הגזרה, הרגע שלו לפני היציאה לבדיקת מוכנות הכוחות בשטח.

לא ויתרתי על הקפה במוצב - מהזן המשובח שרק אנשי מילואים יודעים להכין. השלווה הזמנית שנוסך הנוף המרהיב מורגשת היטב באוויר. "אם היית יכול להביא לכאן את אזרחי ישראל לחמש דקות, הם היו מקבלים פרופורציה ומבינים שאנחנו חיים בגן עדן", מסכם אל"ם א' לאחר יום ארוך של שיחות על דרוזים, סונים ומזרח תיכון מורכב. "אנחנו נלחמים כדי לחיות, לא חיים כדי להילחם".