ראש הממשלה בנימין נתניהו נפרד מתואר שר הביטחון עם חיסולו של מנהיג הג'יהאד ברצועת עזה בהאא אבו-אלעאטא ולתפקיד נכנס השר נפתלי בנט (הימין החדש). הפעולה הראשונה שלו הייתה חתימה על צו המגדיר את הטווח של 80 קילומטרים מרצועת עזה כ"מצב מיוחד", בשל ההסלמה.
כמו השרים שכיהנו לפניו, בפני שר הביטחון הטרי יש לא מעט אתגרים ביטחוניים והרבה מאוד החלטות לקבל. עסקאות של מיליארדים, מינוי מפקדים וכמובן שינוי המדיניות הביטחונית של מדינת ישראל, כפי שהצהיר בנט לא פעם ובטח שלא פעמיים.
רק שאחרי שיכנס למשרד שבמגדלי הקריה יגלה השר בנט שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. הסמכויות של אחד מתפקידי השר הבכירים בישראל הרבה פחות נרחבות ממה שהוא חושב, אולי גם אזרחי המדינה חושבים.
את האתגרים של שר הביטחון ניתן לחלק לקבוצות מסודרות. הראשונה כסף, והרבה. צה"ל חייב להחליף טייסת יסעורים, לרכוש טייסת קרב לפתח סייבר, מודיעין, לרכוש טנקים וזה רשימה חלקית בהחלט שמחכה כבר הרבה מאוד זמן להחלטה ומדובר בסדר גודל של 15 מיליארד דולר.
קבוצה שנייה, קידום קצינים לה השפעה על פני העתיד של צה"ל לעשורים הבאים. ממש כמו במערכת המשפט שם מינוי שופט משפיע על פסיקה, מינוי קצינים ישפיע לדעתו של שר הביטחון על אופי הצבא.
הקבוצה השלישית היא מדיניות הצבא. בעיקר מול רצועת עזה שם עיקר הטענות והביקורת שבנט השמיע. אפשר לדבר על קבוצה רביעית וזה אופי הצבא ביחס לחברה, כלומר אורך שירות, גיוס חרדים ועוד.
בנט יגלה שחלק מהדברים נמצאים בכלל באחריות ראש ממשלה, חלק באחריות כלל הממשלה (הצבעת שרים) או הקבינט המדיני ביטחוני.
מי שהבין את זה היה שר הביטחון הקודם, אביגדור ליברמן שניסה לדחוף בכוח מדיניות אגרסיבית יותר מול חמאס וארגוני הטרור בעזה, אולם נבלם על ידי ראש הממשלה וחברי הקבינט שסירבו לאשר את ההצעות שלו.
עוצמת הצבא כעצומתו מול ראש הממשלה
"אינני מוכן להיכנס שוב למשרד הביטחון בלי שתהיה לי התחייבות ברורה שהוא (ביבי) לא מתערב לי בהחלטות", אמר ליברמן אחרי הבחירות הקודמות. בישראל סמכויות שר הביטחון תלויות במידה רבה בעוצמה של ראש הממשלה ואפילו שרי הקבינט.
עד 1976 תפקידו של שר הביטחון כלל לא היה ברור, אפילו עמום. בשנה זו תפקיד השר הוסדר בחוק "יסוד הצבא". על פיו שר הביטחון הנושא באחריות למה שקורה בצבא, נותן פקודות רק דרך הרמטכ"ל.
הבעיה שמצד שני המעמד שלו עדיין לא ברור וכלל ההחלטות המכריעות דורשות אישור ראש ממשלה או קבינט. ראש הממשלה יכול למשל לעקוף את השר ולהעביר פקודות לצבא, במה שמזכיר את אירועי פרשת הצוללות.
בנט ילמד שכדי לשנות את מדיניות צה"ל כלפי החמאס בעזה הוא צריך את אישור ראש הממשלה וגם את זה של הקבינט הביטחוני. אין לו סמכות להחליט לבד על פעולות צבאיות, מדיניות ובטח שלא על מלחמה או פעולות שיגררו למלחמה.
למעשה, תפקיד השר הוא להוביל את המדיניות של הממשלה מול הצבא שאמור להתאים את עצמו אליה. במקביל השר הוא זה שמציג את עמדת הצבא והסיכונים.
בנט יגלה שגם ההחלטות על הרכש הצבאי דורשות את אישור ראש הממשלה ואת זה של הקבינט המדיני ביטחוני.
התהליך לעסקאות הרכש הגדולות G2G (ממשלה לממשלה) מסודרות באופן כזה שחיל מעביר המלצה לרמטכ"ל מה הוא רוצה לקנות, הרמטכ"ל מעביר את זה לאישור שר הביטחון ואז שר הביטחון מייצג את עמדת הצבא כלפי הדרג המדיני שאמור לאשר אותה. הוא לבדו לא רשאי לעשות זאת. ככה שגם כאן אין לו באמת סמכות.
השר ממליץ ומאשר
לשר בנט לא תהיה גם סמכות להשפיע על פני הצבא מבחינת אזרחית. שינוי חוק הגיוס מבחינת אורך השרות, גיוס חרדים או כל מגזר אחר טעון אישור של המחוקק. כלומר הכנסת. לא משהו שנמצא בסמכותו באופן הבלעדי.
קבוצת המינויים זה המקום היחיד שבו לשר יש השפעה כמעט מלאה. על פי סעיף 3 (ג) לחוק יסוד הממשלה "ראש המטה הכללי יתמנה בידי הממשלה לפי המלצת שר הבטחון".
המשמעות היא שבלי המלצת השר לא ניתן למנות רמטכ"ל ומכאן השליטה שלו בתפקיד ולמעשה בזהות והאופי של מי שיוביל את הצבא. השר גם מאשר את מינוי הקצונה הבכירה של צה"ל, אלופים שנבחרו על ידי הרמטכ"ל. בלי אישור שלו לא ניתן למנות אלוף ולכן גם פה יש לו שליטה.
יש לציין כי כפי שקבע מבקר המדינה, "תהליך המינוי של בעלי תפקיד בדרגת אלוף, שהם שכבת הפיקוד העליונה בצה"ל, שהיא בעלת משקל לאומי וציבורי ראשון במעלה, אינו אלא "משא ומתן" בין הרמטכ"ל לבין שר הביטחון. "תהליך" זה אינו מובנה, אינו נתמך בכללים או נהלים".
המשמעות של כל זה ברורה. לשר ביטחון, מי שלא יהיה, אין כמעט סמכות בכל הקשור להחלטות הרות הגורל של הצבא. למעשה, העוצמה שלו והיכולת שלו להשפיע נתונה לחוזק שלו מול ראש הממשלה ושאר חברי הדרג המדיני.