העולם שותק, התיעודים חושפים: קולות ועדויות מהזוועה בסוריה

במהלך הימים האחרונים מתחוללת בדרום סוריה מתקפה אלימה וקטלנית נגד הקהילה הדרוזית במחוז א-סווידא, אזור סמוך גבול עם ישראל. לפי עדויות שמגיעות מהשטח, מאות אזרחים נרצחו, נפצעו או נחטפו, בהם נשים, ילדים ואנשי צוותים רפואיים. הדיווחים כוללים תיאורים קשים של אונס, עינויים, הוצאות להורג בבתי חולים ופגיעות באזרחים חפים מפשע. מאחורי ההתקפות עומדות מיליציות סוניות קיצוניות המזוהות עם אידיאולוגיית אל-קאעידה. הארגונים הללו פועלים מתוך כוונה להשתלט על האזור ולהשמיד את המיעוט הדרוזי שחי בו. שלטון אסד אינו נוכח במחוז, והדרוזים - קהילה חסרת הגנה, נותרו מטרה קלה. 

בישראל עוקבת הקהילה הדרוזית בדאגה. משפחות רבות מקיימות קשרים הדוקים עם קרובים בסוריה ומקבלות תיעודים בזמן אמת של האירועים. חלק מהפצועים אף הועברו לטיפול רפואי בבתי חולים בישראל, בתיאום עם גורמים אזרחיים וביטחוניים. לצד הפעולות ההומניטריות, נשמעות קריאות גוברות להתערבות מדינית ודיפלומטית מצד ממשלת ישראל. מיום רביעי בערב, העימותים הופסקו והושגה שליטה חלקית, אך ללא הסכם מדיני או הסדר. הכתבה הבאה מכילה תיאורים גרפיים קשים ומביאה עדויות ישירות של קרובי משפחה מדרום סוריה של אזרחים דרוזים ישראלים אשר מתארים מה התחולל בימי הטבח. 

"זה ה-7 באוקטובר של הדרוזים" - כך תיאר לה בן דודה של סלווא אבו יוסף, פעילה חברתית מהעיר מע'אר בגליל, את מה שהתחולל בימים אלה בדרום סוריה. בשיחת טלפון שקיימה איתו ביום חמישי, הוא תיאר לה את התמונות הקשות, שלח סרטונים והקלטות, ועדכן בפרטי הזוועות בזמן אמת. לדבריו, מדובר באלימות בלתי נתפסת מצד מחבלים המזוהים עם אל-קאעידה: אונס, השפלות, חילול סמלים דתיים וירי לעבר אזרחים חפים מפשע. 

"יש לי הכול מתועד - סרטונים, הקלטות, קולות מהשטח", אומרת סלווא. "כששאלתי אותו מה קורה שם, הוא אמר לי: זו אותה זוועה שאנחנו עברנו כאן ב-7 באוקטובר, רק ששם אין מדינה, אין צבא, אין מי שיגן עליהם. הדרוזים הם מיעוט עם בקושי נשק, וכל מה שיש להם זה רק עבור הגנה עצמית", היא מספרת בראיון ל-mako.

סלווא מספרת שהקשר עם המשפחה בסוריה הדוק. "לפני קום המדינה לא היו גבולות בין צפון ישראל, דרום לבנון ודרום סוריה, כך שחלק מבני המשפחה שלנו חיים בישראל, ואחרים נשארו בסוריה. כשפרצו האירועים, רק אחרי שהתעשתנו מההלם שלנו כאן, הבנו את גודל האסון שמתחולל אצלם. מה שאנחנו יכולים לעשות זה בעיקר להפעיל לחץ על ממשלת ישראל לפעול באמצעים דיפלומטיים". לדבריה, על פי עדותו של בן הדוד, הטבח במחוז א-סווידא נמשך שלושה ימים, ורק בליל רביעי חלה רגיעה יחסית, לאחר שהקהילה הצליחה להשיב לעצמה שליטה חלקית ולדחוק את המחבלים החוצה. אבל התחושה, גם אצלו וגם אצלה, היא שהשקט זמני - והאיום רחוק מלהסתיים. 

"הם מספרים על פחד אימים. הם עדיין לא יוצאים מהבתים", אומרת סלווא. "על זוועות שמתרחשות מול העיניים, בלי הבחנה. מי שתוקף אותם רוצה לסלק את כל המיעוטים, ולהפוך את סוריה כולה למדינה סונית קיצונית. במחוז סווידא, שבו מרוכזת האוכלוסייה הדרוזית, יש מעין אוטונומיה מקומית – מבנה שבנוי על הנהגה דתית וחברתית. אבל אין שלטון, אין צבא, אין הגנה", אומרת.  

קרובת משפחה של סלווא, אחות צעירה בת 25 שעבדה בבית החולים המרכזי בסווידא, הייתה עדה לטבח מבפנים. "היא סיפרה שנכנסו חמושים למחלקות, ירו ברופאים, ירו בפצועים שהיו באמצע טיפול. היו ערמות של גופות, חלקן בלתי ניתנות לזיהוי. היא התחבאה בחדר צדדי קטן במשך שלושה ימים. לא מצאו אותה, וכך היא שרדה את הטבח. היא בין הבודדות שהצליחו לברוח מבית החולים". 

אבל לא כולם הצליחו להימלט. היבא אסעד, תושבת מג׳דל שמס ברמת הגולן, עובדת כמתאמת סיוע הומניטרי בין הדרוזים בסוריה לבין גורמים בישראל. היא הייתה בקשר שוטף עם רופאה שעבדה באותו בית חולים ונרצחה בטבח. "היינו בקשר יומיומי. היא הייתה שולחת לי רשימות של ציוד רפואי, וכך היינו מספקות עזרה רפואית לחולים בסוריה דרך הגורמים הרלוונטיים בישראל. ממש כמו קולגות. ביום שלישי דיברנו בווידאו – שעתיים לפני שנרצחה. היא אמרה לי שהיא בדרך לבית החולים, וביקשתי ממנה להכין רשימות של ציוד רפואי שחסר, שננסה להעביר דרך הצבא. היא אמרה לי: 'אני לא יודעת אם אוכל לחזור. אין חשמל, אין אינטרנט, והמצב מסוכן׳".

יום לאחר השיחה האחרונה ביניהן, אסעד כבר הבינה את הגרוע מכל. "התחילו להגיע דיווחים על הטבח בבית החולים. ניסיתי שוב ושוב להשיג אותה, ולא קיבלתי תשובה. אחר כך שלחו לי הודעה ברורה: היא נרצחה יחד עם הפצועים שהיו מאושפזים. זה שבר אותי. למה לרצוח רופאה? אישה שכל מה שעשתה היה לעזור לאנשים? הכרתי אותה טוב – היא הייתה אדם מדהים, רגישה, אנושית".

לדבריה, בית החולים הממשלתי בסווידא הפך לזירת טבח שיטתית. חמושים נכנסו למחלקות, זיהו את הדרוזים וירו בהם, כולל פצועים ששכבו שם עוד לפני שהחלה ההסלמה. "הם ידעו בדיוק מי דרוזי ומי לא. כל מי שהיה שייך לעדה, חוסל. עד היום אני לא יודעת אם מישהו מהצוות הרפואי שם שרד. יש לי חברים נוספים מסוריה שעדיין לא קיבלתי מהם מענה, אני לא יודעת מה עלה בגורלם", מתארת בכאב. 

היבא מוסיפה כי לבעלה יש משפחה רחבה בסוריה, והטבח היכה בבני משפחתו בעוצמה:  "לפני כמה ימים נרצחו 35 גברים מהמשפחה שלו. זה קרה באותו אזור, אנחנו מכירים את חלקם אז התחושות קשות מנשוא". 

"זה אחד הסיפורים הקשים ביותר ששמעתי – וגם ראיתי את התיעוד", מספרת היבא. "ילדה בת חמש נאנסה באכזריות על ידי שלושה גברים, מול עיניה של אמא שלה. כל אחד מהם פגע בה, ואז הם זרקו אותה מהקומה השלישית. אלה דברים שאי אפשר להבין. אפילו חיות לא מתנהגות ככה. הסרטונים האלה הגיעו אליי מחברים שאני מכירה אישית. הם המומים".

לדבריה, למרות ההפסקות בחשמל ובאינטרנט, התיעודים לא מפסיקים לזרום. "הדרוזים שם מצלמים בכל דרך אפשרית, ומיד שולחים – בתקווה שמישהו יציל אותם. ראיתי גופות מרוטשות, אנשים חתוכים, זוועות שקשה לתאר. והעולם שותק. כעת, לאחר מספר ימי טבח, יש ׳שקט׳, אך כל עוד אין הסכם מדיני ברור, אין לי אמון. אנחנו לא ביום שאחרי. אנחנו בעיצומו של אסון, וכל רגע עלול להיות הרגע שבו זה מתחיל מחדש", היא אומרת. 

"יש משפחות רבות שהן חצויות, חצי מהן במג׳דל שמס, והחצי השני בסווידא", אומרת היבא. "אנשים שיש להם אחים, אחיות, הורים - משפחה גרעינית שלמה שנשארה בצד השני של הגבול. התחושות קשות ומורכבות - הרבה כאב, אכזבה, חרדה יומיומית. הדרוזים שם נמצאים תחת רדיפה. מספרים שמגלחים לאנשי דת את השפמים, יורקים עליהם ברחוב – זו השפלה שיטתית".

כמי שפועלת כפעילה חברתית דרוזית מהצד הישראלי, היבא חשה את הכאב הכפול. "אנחנו מתמודדים עם הצלקות של ה-7 באוקטובר, ועכשיו גם עם הטבח בדרוזים בסוריה. לא ציינו שנה לאסון במג׳דל שמס בו נרצחו 12 ילדי הכפר מירי של חיזבאללה והנה כבר עוד אסון". היבא מספרת גם על נשים שילדו תחת אש והובאו לישראל. "שוחחתי עם כמה מהן. הן עברו את הגבול ברגע האחרון, כשהמצב עדיין היה מסוכן. עכשיו הן כאן, אבל חלק מהמשפחה שלהן נשאר שם. אי אפשר לתאר את גודל המתח והפחד שהן חיות בו".

"כולם שם יודעים שזה רק עניין של זמן עד הטבח הבא", מוסיפה סלווא. "כל האחים של בן הדוד שלי נפצעו בסווידא, שישה מבני הדודים שלו נרצחו. יש גם נעדרים רבים, חטופים – ואין מידע על מה עלה בגורלם. לפי הדיווחים, מדובר בלפחות 600 דרוזים שנרצחו. יש עדויות קשות על מקרי אונס ואלימות מינית".

לדבריה, בהקלטות שנשלחות מהשטח נשמעות קריאות נואשות לעזרה. "בהקלטה אחת שנשלחה אליי לפני כמה ימים אמרו - 'אנחנו מתחננים לישראל שתעזור לנו. הנשים נאנסות, הילדים נחטפים. אם יש לכם אמפתיה לדם הדרוזי – תצילו אותנו. טובחים בנו על שמאל ועל ימין'". סלווא מדגישה כי הדובר הוא קרוב משפחה של אחת מחברותיה. "אלה קולות אמיתיים – לא תעמולה, לא שמועות. אנשים שבורים, שמבינים שאף אחד לא בא ושהזמן אוזל. אנחנו מבקשים מהממשלה פתרון דיפלומטי, לא לשלוח חיילים להיהרג אלא ליצור הסכם שיגן על הדרוזים".