"שבע שנות המתנה למקום במשלחת, שלושה ימי הכנה, ונחיתה בפולין בבוקר יום ראשון ה-8 ליולי. הקברניט הפולני מברך אותנו במילים 'HAVE A PLEASANT STAY IN POLAND'. ואני במחשבותיי כבר עומד ברחוב מילא 18, הבית בו גדלה אימי, משם יצאה למסע ההישרדות המופלא שלה בגיל 7. על כך היא תמיד אמרה: כשהמלחמה החלה הייתי בת 7, וכשהמלחמה נגמרה הייתי בת 70".
אלו הם מילותיו של סגן מפקד הפלוגה שלי, רס"ן מוטי קופרברג, כך הוא התחיל את תיאור המסע שהוא עבר כעד על מדים במסע בעקבות השואה בפולין. במרץ האחרון השתכנעתי גם אני שהגיע תורי לצאת למסע, שאני מוכן. יצאתי במסגרת משלחת "עדים במדים" למסע בן חמישה ימים בפולין. זה מוזר לקרוא לחמישה ימי סיור בפולין "מסע", אבל מסתבר שהנפש גומעת מרחקים ארוכים בכמה ימים.
אין לי קשר משפחתי עם שואת יהודי אירופה. הורי נולדו בעירק אחרי הקמת מדינת ישראל. הם נולדו לתקופה בה מדינת ישראל היא עובדה, חדשה, צעירה, רחוקה אך עובדה קיימת. הקיום שלה הפך מוחשי וחד אף יותר אחרי מלחמת ששת הימים. רוח התקופה, כך מספרים הורי, היתה שאף אחד כבר לא יזיז אותנו מפה. זו הייתה רוח שנשבה מזרחה עד לבבל הרחוקה.
בשנת 1968, בעקבות המלחמה, המשטר העירקי לרדוף את היהודים. דוד שלי, נעים כדורי היללי ז"ל נתלה יחד עם עוד שמונה הרוגי מלכות בכיכר העיר בגדד לעיני המון צוהל. כילד בן 18 הוא הואשם בריגול לטובת ישראל, גיל שבו חיילים מתגייסים לצה"ל, גיל אותו עברתי לפני 18 שנה. אחרי אותו אירוע כאוב, ההורים שלי ברחו לישראל, כאן אני נולדתי.
כל שנים אלה חייתי את האסון הפרטי שלי. בכאב היום יומי של אמי ובמוות הארוך של סבתי, חסרונו הורגש כל הזמן הזה. אתה לא מכיר אותו, אף פעם לא נפגשתם אבל הוא תמיד חסר.
בשביל להכניס קצת פרופורציות לאסון הפרטי שלי החלטתי לצאת למסע. כשנפרדתי לשלום מאחותי הקטנה שהסיעה אותי לשדה התעופה, אמרתי לה שאני יודע מי אני עכשיו, כשאני יוצא למסע, אבל אני לא יודע מי אהיה כשאחזור. את האמת, המסע מלווה אותי סביב השעון, גם היום. לפני המסע ניסיתי לסגור מעגל, לראות את התמונה הגדולה, להבין עד כמה יכול להיות אכזרי האדם, להסתכל למוות בלבן של העין ולהבין מה הוא ערך החיים.
במפגש בנתב"ג כולם היו לבושים במדי א', צוות שלם מאוגדת "עוצבת האש" הורכב מיוצאי יחידות הצנחנים. לראות כל כך הרבה כומתות אדומות תמיד עושה טוב בלב. למסע הצטרפו נציגי משפחות שכולות שחיזקו את ההבנה שהמאבק על קיומנו לא הסתיים, הוא תמידי, הוא נצחי. את המשלחת הובילה יהודית, ניצולת שואה ששרדה את אושוויץ ועבורנו היא הייתה עמוד האש שלפני המחנה.
מבורות ההריגה לאסון המסוקים
המסע עבר בגטו ורשה, שם למדנו להכיר את אורח החיים היהודי העירוני באותה תקופה, המסע המשיך לעיירה טיקטין, שם הכרנו את אורח החיים היהודי הכפרי. הפגישה הראשונה שלנו עם המוות הייתה ביער וולוחובה. נכנסנו אל היער בצעידה צבאית שפילחה את לחישת צמרות העצים, לחישה שכאילו יצאה ממעמקי האדמה. כשהתחלנו לצעוד, רב המשלחת ביקש ממני לשאת את ספר התורה. אף פעם לא החשבתי את עצמי מאמין גדול. המפגשים התכופים עם המוות כקצין רפואה בלבנון עשו את שלהם, אבל באותו הרגע, ביער ההוא בפולין, הרגשתי שאני והיהדות אחד הם.
קרחת היער בה נרצחו אלפי יהודים בבורות הריגה החזירה אלי את המראות קשים של אסון המסוקים. באותו לילה קר, היינו אני וחיילי בסבך קר ורטוב באזור הקיבוץ דפנה והוצאנו את גופות חברינו מתוואי הנחל. כדי להבין את גודל האסון, ניסיתי להכפיל בראש את כמות ההרוגים מאותו לילה בכמות היהודים שנרצחו ביער והבנתי עד כמה בלתי נתפס המעשה שנעשה ביער זה. בסוף הביקור התכנסנו לטקס שבסופו שרנו את התקווה. מילות ההמנון אף פעם לא היו כה ברורות. "התקווה בת שנות אלפיים", מה שמחזיק את העם הזה לאורך כל התקופות הקשות היא התקווה, התקווה למחר אחר.
המפגש השני עם המוות היה בשרידי המחנה טרבלינקה, בטרבלינקה צריך הרבה דמיון. לא נותר מהמחנה דבר. רק גל-עד של אלפי אבנים שמתארים קהילות שנמחקו בשואה ניצב במקום. המחנה ממוקם בלב היער, נחבא בין העצים, נעלם מן העין, אך לא מהלב. תחושת המוות מהולה בעפר היער, לא ניתן למחוק אותה. זיכרון יחיד ניתן למחוק, זיכרון קולקטיבי הוא נצחי.
המפגש הבא היה במיידאנק, שם הכל מוחשי יותר, כאילו הזמן קפא מלכת. מיד לאחר סיום הסיור והמעבר במשרפות קיבלנו מכתבים מהבית. המכתבים הזכירו לכל אחד את הסיפור הפרטי שלו, את הבית. מול גל האפר במחנה נעמדו חיילי המשלחת, צנחנים, טייסים, שייטים, לוחמים מכל קצוות צה"ל וקראו את מכתביהם. זהו רגע מרגש בו אתה מבין שלכל אחד במשלחת סיפור פרטי שלו, זיכרון פרטי השזור במארג הזיכרון הקולקטיבי של כולנו. זיכרון של בית.
מפגשים מעוררי גאווה
כשחזרנו למלון ללינת הלילה, פנו אלי שני תלמידי תיכון ממשלחת נוער שאמרו לי שהם גאים שלוחמי צה"ל פה איתם. לרגע הרגשתי גאווה, סיפוק ותקווה. הילדים האלה ישמרו את זיכרון השואה והעם גם אחרינו. המפגש עם ילדי התיכון נתן לי כוח להמשך למחנה אושוויץ, בו ביקרנו ביום האחרון למסע. במהלך הסיור במחנה עברנו ליד הגרדום. לרגע הזיכרון הפרטי שלי, האסון הפרטי שלי הפך מוחשי. לא נשאר מקום לדמיון. מותו של דודי נמהל במותם של היהודים עולי הגרדום באושוויץ. הם נרצחו באותה שיטה ומאותה סיבה.
בהמשך הסיור, ראיתי את יהודית, יושבת על ספסל באושוויץ ומסביבה סטודנטים גרמנים, לידה קצינות מהצנחנים והיא מדברת עם סטודנטית גרמניה. היא שוחחה איתה בגרמנית רהוטה, ברורה, בשקט נפשי מופלא ובגאווה. ברגע הזה הבנתי בפעם הראשונה שאנחנו עדים במדים, אבל אנחנו מהיום אנו גם שליחים, שליחים במדים וגם לא במדים, שליחי זיכרון. המשכנו לאושוויץ-בירקנאו, נכנסנו למחנה בצעידה צבאית, כשבראש צועדת יהודית. יהודית נעצרה על פסי הרכבת והניחה פרחים במקום האחרון בו ראתה את אביה. לרגע סיפורה האישי קיבל תחושת מקום.
את הביקור באושוויץ סיימנו בטקס בסמוך למיקום המשרפות במחנה, בתום הטקס ולמעשה בסוף המסע ביקשה יהודית שלא נצא באופן חופשי מהמחנה אלא אחריה. היא הלכה ראשונה ואנחנו הצבא הקטן שלה הלך אחריה, היא עמוד האש ואנחנו המחנה.
המפגש האחרון על אדמת פולין, היה עם מורה ותלמידים משבדיה שעצרו אותי ביציאה מאושוויץ. הם שאלו אותי מה פשר המדים. הסברתי להם שהביקור הוא חלק ממורשת העם שלנו, חלק מחובתו המוסרית של הצבא שלנו כצבא העם ושלנו כקצינים בצבא זה. המורה הוסיפה לשאול מי האישה שהובילה אתכם ובגאווה עניתי לה: היא היתה פה, היא שרדה, היא חזרה אתנו. הילדים היו המומים, המורה סיפרה לי שהייתה מתנדבת בקיבוץ ושכיום היא לוקחת את הכיתה שלה לביקור באושוויץ בכל שנה. לרגע הרגשתי תחושה שאנחנו לא לבד, שיש תקווה לא רק לנו, גם לעולם.
עם סיום המסע הבנתי שיש לי קשר ישיר לשואה, חד, יום-יומי, נצחי. כל שרותי הצבאי בסדיר ובמילואים הוא לקיים את צוואת דודי ז"ל שנתלה מסיבה אחת והיא היותו יהודי, בדיוק אותה הסיבה שבגללה נרצחו באכזריות לא נתפסת, שישה מיליון יהודים בשואה.
כמפקד אתה מבין שכדי ששואה נוספת לא תקרה, צה"ל צריך להיות חזק, הפלוגה שלך צריכה להיות חזקה, אתה צריך להיות חזק. חזק אסטרטגית, חזק טקטית, חזק פיזית, חזק ערכית, חזק נפשית.
המציאות הישראלית היא לא מציאות קלה, כנראה שלנצח נחייה על החרב כי אויבים מבחוץ תמיד יהיו. חשוב שאנחנו כעם נהיה מאוחדים מפנים, נטפל באוכלוסייה הבוגרת שלנו, בניצולי השואה. נכבד ונזכור את העבר שלנו ולאורו נבנה את העתיד שלנו ונשמור על צלם האנוש שלנו.
*****
הכותב הוא קצין רפואה במילואים בחטיבת חוד החנית