אבינתן אור חושף כיצד ניסה לברוח: "כתבתי 'חטוף' על שק חול, המחבלים גילו"

שורד השבי אבינתן אור חשף הלילה (בין ראשון לשני) בעצרת הכללית השנתית של הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, פרטים חדשים על ניסיון הבריחה שלו מהשבי ברצועה. 

"ניסיתי לברוח, חפרתי במשך כמה שבועות, רציתי לעבוד כדי לשנות את הגורל שלי. לילה אחד הצלחתי לצאת החוצה ולראות את הכוכבים, בפעם הראשונה. כתבתי 'חטוף' על שק חול וכבר תכננתי את הצעד הבא, אבל המחבלים גילו והכו אותי במשך ימים. קשרו אותי לכיסא במשך שבוע", סיפר אבינתן אור.

בהמשך אמר: "כל דבר בחיי, הילדות, ההורים שלי, השירות הצבאי והעבודה שלי בתור מהנדס לימדו אותי מי שאני. ואני לא רואה בעצמי כגיבור, לא בחרתי להיות חטוף, הגיבורים הם החיילים שבחרו להילחם עבור אחרים. הם הצילו כל כך הרבה חיים ואני רוצה לעזור להם, זו המשימה הבאה שלי".

קודם לכן, סיפר אבינתן על התנאים הקשים שהיו בשבי: "הייתי 738 ימים מתחת לאדמה בעזה, לבד, כבול, ללא אור וללא אוכל. הייתי  אחד מבני הערובה האחרונים שחזרו הביתה. כל השבי הייתי במנהרות לבד. במשך יותר משנתיים לא ראיתי אור שמש, ימים חלפו מבלי שאף אחד דיבר איתי, לא שמעתי את השפה שלי, אף אחד לא קרא בשמי. החלק הקשה יותר הוא לא לדעת כלום, לא איזה יום היום, ולא מה קרה בעולם, ולא אם האנשים שאני אוהב עדיין בחיים".

"כדי לשרוד, יצרתי לעצמי כמה חוקים, הראשון - סבלנות, כל יום אמרתי לעצמי 'רק עוד יום אחד', 'אל תחשוב יותר רחוק'. סבלנות הייתה חבל ההצלה שלי. כלל מספר שתיים - למצוא מכנה משותף. דיברתי עם שוביי על אמונה, על התורה והקוראן, על יוסף ויוסוף, על אברהם ואברהים, שם שונה אבל סיפורים אוניברסיליים. כלל מספר 3 - הכעס הורס אותך. אי אפשר לשרוד כשאתה כועס. אני מרשה לעצמי להרגיש את זה לפעמים אבל אני משחרר. הכלל הרביעי - לשמור על המוח עובד. הרקע ההנדסי שלי הציל אותי, אני סופר צעדים, אספתי נתונים, בניתי מנורה קטנה מכבלים שבורים, תכננתי דרכי מילוט בראשי ואמרתי לעצמי 'אתה לא תיתן לאחרים להחליט על הגורל שלך".