בשנות ה-90 היינו ברווזים במטווח של סטגנציה מדממת. הנה זה קורה לנו שוב

שני דברים לא שוכחים מלבנון: את הנוף ואת הריח. העיניים זוכרות את המראות המרהיבים, בנחיריים צרוב השילוב של אדמה עם עשן פצמ"רים וסבך שרוף. וכל זה נלווה לכאב שנשאר אחרי שאיבדת שם חברים, או לוחמים שלא הכרת בכלל.

אני עוצם את העיניים ועדיין יכול להרגיש את המשקל של תיק ה"לאו" על הגב, את הרצועות של הנשק שחופרות בכתפיים בהליכה לעוד מארב של 72 שעות והמתנה למחבלים של חיזבאללה. כשהיינו יוצאים מהמוצבים עיישייה או ריחן, תמיד היה שם מול העיניים השלט שכל לוחמי דרום לבנון הכירו בעל פה: "המטרה: הגנה על יישובי הצפון". הרבה שנים עברו עד שהתבגרנו וגם הבנו – רובנו, ובטח אני – שהישיבה שלנו בלבנון לא באמת הגנה על יישובי הצפון. מבאס להיות חלק ממלחמה לא מוצלחת שבעיני הציבור הישראלי זכורה ככישלון וכטעות אסטרטגית, אבל זה מה יש, כי זה מה שהיה.

כשיש לחיזבאללה נחילי כטב"מים ורחפנים, הרבה מאוד טילים מדויקים ורקטות שעוברות מעל הראש של הלוחמים במוצבים – הרצועה לא מקנה ביטחון לבית שבעורף. היא רק משאירה את הלוחמים כמטרות נייחות בשטח נחות

18 שנה ישב צה"ל בדרום לבנון. היה אפשר להניח שהלקחים נלמדו, אבל עכשיו מדהים אותי לראות שהצבא מקים מחדש את רצועת הביטחון ומתכנן לשבת שם מי יודע עוד כמה שנים, ובעיקר מי יודע עוד כמה הרוגים ופצועים. לכן אני כותב את הדברים האלה: כי אנחנו חוזרים היום על הטעויות של אתמול, וזה עלול לעלות לנו באסונות של מחר.

האמת של אז, האמת של היום

כצעיר בן 18 שהתגייס ב-1996 והשקיע בגיבוש כדי לחבוש את הכומתה האדומה, היה לי פחד אחד מרכזי – שאפספס את המלחמה בדרום לבנון. לצה"ל היו באותן שנים בין 20 ל-25 הרוגים בכל שנה; "ארבע אמהות" כבר היו שם, והצבא היה בקרב מאסף גם מול האמהות וגם מול חיזבאללה. אבל כצנחן צעיר ומורעל, רציתי להיות חלק מזה.

עברתי חצי שנה של הכשרה ומסלול של שנה וחודשיים כדי להיות לוחם, ואז זה קרה. עלינו לקו בדרום לבנון. אולי יממה אחרי שהגענו לקו של ארבעה חודשים, מצאתי את עצמי יוצא למארב של 72 שעות. בגדול זה אומר שאתה חלק מכוח שהופך לשיח, ובמשך שלושה ימים (לפעמים גם ארבעה) מחכה לחוליית חיזבאללה. כל לוחם שהיה אז בלבנון חלם לרדת מהקו עם איקס על הנשק, לנצח במשחק של חתול ועכבר: הם מנסים לחדור לרצועת הביטחון כדי להניח מטענים או מארב למארב שלנו, ואנחנו מנסים לתפוס אותם בדרך.

נכון שהאוכלוסייה הסונית והנוצרית שונאת את חיזבאללה, ולא רואה בעיה בנוכחות של ישראל בלבנון. אבל גם בתחילת שנות ה-80, עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, היו מי ששמחו וזרקו אורז על חיילי צה"ל

פה ושם היו הצלחות. במארב טילי עורב שיגרנו על חוליית מחבלים שני טילים, במארב אחר זיהינו מחבל שנכנס למבנה נטוש באזור הררי והכוונו לשם פצצה של F16 אחרי שהצלפים לא הצליחו לפגוע בהם. הייתה גם היתקלות מוצלחת של מחלקת החבלה, שהסתיימה בארבעה מחבלים הרוגים ואפס נפגעים לגדוד הצנחנים 101. אלה היו רגעים של שמחה אמיתית: אחרי ההיתקלות חזרו החבר'ה של החבלה למוצב, ובאוויר נשמעו שאגות "0:4, 0:4", כאילו מדובר בתוצאה של משחק כדורגל.

אבל המציאות של מלחמת גרילה הכתה בנו מהר מאוד. צוות שיצא למארב בסוג'וד עלה על מטען, וחזר עם הרוג וכמה פצועים. לוחם בפלוגת מסלול נהרג וכמה נפצעו ממטען על שיירה, לוחמים נפצעו מפצמ"רים על המוצבים שלנו. היה אירוע הזוי אחד שבו חבר'ה מהמסייעת נפצעו, וכשהביאו אותם למנחת המסוקים של עיישייה, מישהו במרצדס שעברה שם פתח באש ונמלט. היה גם מחבל שהצליח לחדור לסוג'וד, שהחזיקה אז המסייעת שלנו, מה שהוביל לכמה כתבות משפילות והדחה של הלוחמים בגלל פוליטיקה ישראלית מלוכלכת.

אחד האירועים שנצרבו בי היה כשהוחלט לצאת למארב לטובת מבצע של שלדג בדיוק כשהייתי אמור לצאת לחופשה. כמי שמכשיר התצפית התרמי מסוג טאס-6 היה רשום על שמו בטאבו, ביקשו שאהיה לארג', אסביר ללוחם מיחידה אחרת איך המכשיר עובד כדי שייצא איתו למארב ההוא, ואז אסע לחופשה. אני לא זוכר מי סיפר לי על המטען שהם עלו עליו, מטען שהוביל למותו של אותו לוחם עם הטאס שלי ועוד כמה פצועים (אחד מהם היה אח של מי שהייתה אז דוגמנית מאוד מפורסמת, וכל הכתבות היו עליה במקום עליו, אבל זה כבר לסיפור אחר).

במלחמת לבנון השנייה כבר הייתי צנחן במילואים וסטודנט באוניברסיטת בן-גוריון, והיה בלתי נתפס בעיניי להילחם שם שוב. עכשיו החרדה שלי היא שבמורד הדרך שאנחנו הולכים בה, גם הבן שלי יילחם באותם הכפרים שאני הייתי בהם

כשחזרתי מהבית ביקשו ממני שאקח את הטאס לתיקון. הוא היה בתוך שמיכה צבאית, מחורר מהכדוריות של המטען שפגע בהם. הרבה זמן ישבתי שם והסתכלתי על המכשיר הפגוע, מדמיין מה קרה שם.

בשנות ה-90 עוד יכולנו להשלות את עצמנו שכל קילומטר של עומק מעבר לקו הסגול, קו הגבול, קונה שקט למטולה ולקריית שמונה. אבל האמת המרה – אז והיום – היא שרצועת הביטחון הפכה למלכודת דם. שקט לא היה בצפון. חיזבאללה שיגר לשם רקטות והיו גם אירועים של מחבלים שהצליחו לחדור לצפון ולהרוג אזרחים וחיילים. נדמה לי שקצת שכחנו את זה.

בחזרה לקטיושות

יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000 לא עניינה אותי. הייתי חייל משוחרר, טסתי לראות את העולם ובעיקר חייתי בהדחקה. אבל אחרי שנים, כשכבר הייתי בן 40, זה הכה בי. המראות חזרו, הריח חזר, ובעיקר חזרו הזיכרונות האלה שמעירים אותך בלילה.

זאת הייתה מלחמה מחורבנת עד כדי כך שאפילו לא היו לה שם רשמי ורשימת נופלים. זכיתי להיות חלק מצוות מדהים של בוגרי אותה מלחמה שנלחם על ההכרה; הצלחנו להגיע לפוליטיקאים, לרמטכ"ל ולשר הביטחון, וגרמנו להם להכיר במלחמה שזכתה לשם "המערכה ברצועת הביטחון". התקופה הזאת גם גרמה לי לחקור את השנים ההן, ללמוד ולהבין מה עברנו. מה עברה המדינה. לשאול שאלות כדי להבין איך הגענו ל-18 שנה של מלחמת גרילה חסרת תכלית.

האמת ההיא שהתחלה של המערכה ברצועת הביטחון דווקא הייתה מוצלחת: גירשנו מלבנון את אש"ף תוך כדי שנתנו בראש לסורים. אבל בישראל לא יודעים לסיים מלחמות, לא השכלנו לצאת משם, וככה נולד חיזבאללה

הידע וההבנה הם חלק ממה שמדהים אותי בחזרה על אותה טעות. לא מזמן גיליתי שהבן של מי שהיה המ"מ הנערץ שלי בדרום לבנון של אז נלחם בדרום לבנון של היום, והמחשבה על זה מזעזעת אותי. 26 שנה עברו, ודבר לא השתנה. כלום לא נלמד. האזרח הממוצע מוכן לקבל מוות או פציעה של חיילים, אפילו פגיעה באזרחים במסגרת מלחמה. אנחנו עם שמוכן להילחם בעוז על ההגנה שלו ועל העקרונות שלו. להילחם על החיים. אבל מה אם המלחמה לא הגיונית ומנוהלת באופן גרוע, עם תוצאה ידועה מראש?

חיזבאללה של 2026 חזר להיות ארגון גרילה, וגרילה אוהבת צבא שעומד במקום. לא משנה כמה חזק הצבא, היא תחכה בסבלנות כדי להכות במקום שבו עושים טעות ונרדמים בשמירה. צה"ל מצדו הוא צבא שיודע לתקוף הכי אגרסיבי שאפשר, אבל בהגנה כל צבא חושף את המקומות החלשים שלו – הקווים הלוגיסטיים, השיירות והמוצבים עצמם. כל מה שמקיים שגרה שהאויב יכול ללמוד.

זה נכון שעכשיו חיזבאללה חלש יותר. נכון גם שהאוכלוסייה הסונית והנוצרית שונאת אותו, ולא רואה בעיה בנוכחות שלנו בלבנון. אבל גם בתחילת שנות ה-80, עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, היו מי ששמחו וזרקו אורז על חיילי צה"ל. אלא שבסופו של דבר היינו על אדמה זרה, והגרילה החלה להתפתח. אם כבר מדברים, אז האמת ההיא שהתחלה של המערכה ברצועת הביטחון דווקא הייתה מוצלחת. גירשנו מלבנון את אש"ף תוך כדי שנתנו בראש לסורים. אבל לא השכלנו לצאת משם – וככה נולד חיזבאללה.

על כל זה צריך להוסיף שבעידן הנוכחי, המושג "רצועת ביטחון" די איבד את משמעותו האופרטיבית. כשיש לחיזבאללה נחילי כטב"מים ורחפנים, התחלה של רובוטיקה מתקדמת, הרבה מאוד טילים מדויקים ורקטות שעוברות מעל הראש של הלוחמים במוצבים – הרצועה לא מקנה ביטחון לבית שבעורף. היא רק משאירה את הלוחמים כמטרות נייחות בשטח נחות. אנחנו מדממים בפנים כדי למנוע חדירה קרקעית, בזמן שהאיום האמיתי על תושבי הצפון פשוט עף מעלינו – בדיוק כפי שהקטיושות עשו אז, רק בדיוק קטלני הרבה יותר. חיזבאללה אפילו לא צריך להפיק פיגועים מושקעים ויקרים, כי המטרות נמצאות במגרש שלו.

אין מי שיאתגר

בסוף שנות ה-90, כלוחם צנחנים צעיר, לבנון הייתה מבחינתי היקום כולו ואנחנו היינו המנצחים. היינו בטוחים שאנחנו הקיר שמגן על המדינה, אבל בדיעבד היינו בעיקר ברווזים במטווח של סטגנציה מדממת. היום, אחרי כמעט שלושה עשורים, אני מוצא את עצמי מסקר ככתב צבאי בדיוק את אותן הגבעות. אני שומע את הקולות מהשטח, את העדויות של הלוחמים בח'רדלה ובליטני, והבטן שלי מתהפכת. הבוץ הלבנוני של 2026 הוא בדיוק כמו הבוץ של 1998, רק שהפעם האש מסיבית יותר, הטכנולוגיה קטלנית יותר ומחדל הפיקוד והמנהיגות זועק לשמיים.

בסוף שנות ה-90, כלוחם צנחנים צעיר, לבנון הייתה מבחינתי היקום כולו ואנחנו היינו המנצחים. היום אני מסקר ככתב צבאי בדיוק את אותן הגבעות. אני שומע את הקולות מהשטח, את העדויות של הלוחמים בח'רדלה ובליטני, והבטן שלי מתהפכת

כשברקע מתגבש ההסכם האמריקאי-איראני, נדמה שראש הממשלה ושר הביטחון נאחזים בלבנון כאילו זאת תכסה על הכשל האסטרטגי במערכה הכוללת. המסר הוא "נישאר כמה שצריך בלבנון, בסוריה וגם בעזה"; המסר המובלע הוא שיקרו דברים רעים אם דונלד טראמפ יאלץ אותנו לסגת מדרום לבנון. זו אזהרה שנופלת על לבבות קשובים, כי בישראלים רבים המילה "נסיגה" מעוררת רתיעה ותחושה של כישלון.

השמדנו בלבנון תשתיות טרור וחיסלנו מאות מחבלים. החרבנו כפרים במסגרת של מדיניות אדמה חרוכה, וכל לבנוני יזכור את המחיר ששולם על הרצון של נסראללה להטיל טרור על אזרחי ישראל ולהצטרף לחמאס בפשעים נגד האנושות שנעשו בעוטף עזה. זאת הייתה מלחמה צודקת וגם מוצלחת, אבל בישראל לא יודעים לסיים מלחמות, אין שום ראייה אסטרטגית, ואז המטרות הצודקות נעלמות ואיתן גם ההצלחות הצבאיות. כלוחם שראה את הבוץ הלבנוני במוצבי עיישייה וריחן, אני יודע שהחלופה גרועה בהרבה. ככל שצה"ל יישאר יותר בתוך לבנון, כך יהיה מחיר היציאה משם כבד יותר ואף אחד לא יזכור את הניצחונות והמבצעים שבאמת היו מטורפים.

נדרשת כאן יוזמה מול שקיעה, ואם משמעות הסכם הקבע האמריקאי-איראני, שצפוי להיחתם בעוד חודשיים בערך, היא נסיגה מדרום לבנון – עלינו לאמץ אותה. מוטב לסגת בצורה מוסדרת אחרי הצלחות צבאיות מלהישאר שם בידיים קשורות, מה שקורה כבר תקופה, כשהלוחמים שלנו משמשים מטרות נייחות ויכולת התגובה מוגבלת בגלל שיקולים של הפוליטיקה העולמית.

המטרה של ישראל צריכה להיות ביטחון אמיתי לצפון, לא היאחזות במושג הארכאי של "רצועת ביטחון", שממילא לא עוצרת רחפנים, רקטות ואיומים שאנחנו עוד לא מכירים. השהייה שם רק מעניקה לאויב מטרות סטטיות ואיכותיות, ואנחנו פשוט מזיזים את זירת השחיקה של חיילינו כמה קילומטרים צפונה ללא שום תועלת אסטרטגית. אסור שספירת הגופות של המחבלים וסיפורי הגבורה של הלוחמים ישבשו את שיקול הדעת של הציבור.

רצה הגורל ורצה חמאס, ולצערי חוויתי בבית הפרטי שלי את מתקפת 7 באוקטובר. חוויתי על בשרי את המחדל הגדול כשנכנסה לבית שלי חוליית חטיפה של הנוח'בה, ורק מאבק על ידית הממ"ד מנע ממנה להיכנס ולחטוף אותי ואת משפחתי. היום אני גם יודע להגיד שאחד משכניי, שנרצח יחד עם בתו, פתח באש על המחבלים שהיו בבית שלו, וזה גרם למחבלים שהיו אצלי לצאת מהבית ולסייע למחבלים שהיו אצלו. ולמה אני מזכיר את זה בהקשר של לבנון? כי נדמה שהכישלון הצבאי האדיר והבלתי נתפס הכניס את הצבא לפאניקה, ובגלל אותה פאניקה, כולם – מגדולי המפקדים ועד אחרון החיילים – אומרים שצה"ל חייב לשבת בצד של האויב כדי להגן על הגבול, ולא משנה מה יהיה המחיר.

מדהים אותי שהצבא מתכנן לשבת ברצועת הביטחון שם מי יודע עוד כמה שנים, ומי יודע עוד כמה הרוגים ופצועים. לכן אני כותב את הדברים האלה: כי אנחנו חוזרים היום על הטעויות של אתמול, וזה עלול לעלות לנו באסונות של מחר

זאת תפיסה מדאיגה. היא מדאיגה כי המשמעות שלה היא שביום שצה"ל יחזור לגבול, היישובים יהיו מוגנים פחות כביכול. היא מדאיגה גם כי היא מתעלמת מכל התהליכים שהובילו לכשל ולמחדל של 7 באוקטובר, והיא מדאיגה מעוד סיבה: לא מצאתי שום מפקד או גורם בצבא שיערער על התפיסה. כולם חושבים את אותו הדבר, או לכל הפחות אינם מאתגרים את הקונספציה. אבל הקונספציה הזאת מסוכנת, כי היא מובילה אותנו להסתבך בבוץ הלבנוני, ואם להגיד את האמת, אז גם הסורי והעזתי.

קונספציה הובילה אותנו למקום שאנחנו נמצאים בו כיום, והתהליך הזה קורה בלי מחשבה, בלי עבודת מטה מסודרת ובעיקר בלי אסטרטגיה. מלחמת 7 באוקטובר הייתה בלי ספק מהמוצדקות שבמלחמות ישראל, היקף האש וההרוגים בצד השני היו מחיר מוצדק שהם היו חייבים לשלם על מה שנעשה לאזרחי ישראל, אבל אז הלכנו לאיבוד. שילמנו מחירים על מהלכים לא ברורים ומיותרים, ועצם ההצדקה החל להישחק כשהוא מוכתם בבוץ לבנוני ובאבק עזתי.

לא מזמן עברתי על התמונות מלבנון של אז, וראיתי את הצנחן המורעל בן ה-19 שסגר בסך הכל שמונה חודשים וחצי בדרום לבנון. מי חשב אז שצה"ל יחזור לשם. במלחמת לבנון השנייה – אז כבר הייתי צנחן במילואים וסטודנט באוניברסיטת בן-גוריון – היה בלתי נתפס בעיניי להילחם שם שוב. ועכשיו החרדה שלי היא שבמורד הדרך שאנחנו הולכים בה, גם הבן שלי יילחם באותם הכפרים שאני הייתי בהם. ואולי הנכד שלי שוב ייאלץ לצאת מלבנון עם זנב בין הרגליים בגלל מלחמה חסרת תכלית ותוחלת.