אחרי שנים קשות: המשפחה חושפת את סיפורו של הגיבור מאופקים

בבוקר יום שבת, 7 באוקטובר. רחוב גבעתי באופקים נחשב לרחוב שקט, ואז בתוך דקות המקום הפך לסצנה מסרט מלחמה. קולות ירי כבד, פיצוצי רימונים ודיווחים ראשוניים על חדירת מחבלים שחדרו לתוך השקט של חג שמחת תורה. עבור רנ"ג רוני אבוהרון ז"ל, בלש בן 39 בתחנת רהט, לא הייתה שום התלבטות. הוא לא חיכה לפקודה, לא המתין להקפצה מהתחנה ולא ביקש אישור.

רוני, שהיה בלש מוערך שזכה רק חודשים ספורים קודם לכן בתעודת שוטר מצטיין ובהעלאה לדרגת רס"ב ביום העצמאות, היה באותו בוקר בביתו. כשהחלו לצאת הדיווחים הראשונים על חדירת המחבלים לאופקים וליישובי עוטף עזה, הוא לקח את האקדח שלו ומיהר לצאת לרחוב כדי להגן על משפחתו ועל שכניו. כדי להילחם.

"רוני, אל תצא": התשובה שהפכה לצוואה

הם משפחה גדולה ומלוכדת וביום שישי כולם חגגו וישבו יחד לארוחת החג. רוני, שהקפיד לשמור על המסורת המשפחתית של אביו ולהתפלל בבית הכנסת, חזר לביתו, ישב צמוד לאשתו שירן והפגין את החום והאהבה שאפיינו אותו. הילדים ליאור (שהייתה אז בת 13), מיה (שהייתה כמעט בת 9) ואליאל הקטן נשארו לישון באותו לילה אצל הסבתא, והמבוגרים התכוננו למפגש המשפחתי המתוכנן בשבת בצהריים.

כשהחל הבלגן בבוקר, אשתו שירן התחננה בפניו שלא יצא. במקביל, אח של גיסו, שגר בשכנות, התקשר אליו בבהלה. בשיחה המוקלטת שנותרה בידי המשפחה, נשמע השכן מפציר בו: "רוני אל תצא, תישאר פה איתנו, לפחות אתה עם נשק תגן עלינו". אבל רוני לא היה מסוגל להישאר סגור בבית כשירי מסיבי משתולל בחוץ. "אל תדאג, אל תדאג, הכל בסדר", הוא אמר לשכן, יצא מהדלת ורץ אל התופת.

רוני גר במרחק מטרים ספורים בלבד מביתה של רחל אדרי. הבית שהפך מאוחר יותר לאחד הסמלים המרכזיים של הקרב באופקים. כשרץ לרחוב, זיהה רוני את רחל ואת בעלה עומדים מחוץ לביתם הוא צעק לעברם מיד, "תכנסו מיד הביתה, יש פה מחבלים", בכך הספיק להכניסם לביתם ולהציל את חייהם ברגעים הקריטיים שלפני השתלטות המחבלים, כשבחוץ היה ירי מסיבי של המחבלים שכוון גם לעבר הבתים.

שניות לאחר מכן, זיהה רוני דמויות חמושות שנעו במעלה הרחוב. המחבלים היו לבושים במדים של צה"ל כאשר רוני היה בלבוש אזרחי. מתוך הבנה מקצועית וטקטית, כנראה שגם אמונה, שכוחות ביטחון או חיילים שיגיעו לזירה עלולים לטעות ולחשוב שהוא מחבל חמוש, שלף רוני את כובע הזיהוי המשטרתי שלו ונופף בו באוויר כדי לאותת שהוא שוטר.

אבל החמושים שהיו מולו לא היו חיילי צה"ל, זאת הייתה אחת חוליות המחבלים שחדרו לאופקים וטבחו באזרחים. המחבלים פתחו לעברו בירי מטווח קצר. רוני נפגע והתמוטט בפתח ביתה של רחל.

השכנים ממול שראו את מה שקרה מחלון הבית שלהם, צעקו בייאוש "זה שלנו, זה שלנו", מתוך ניסיון להבהיר שמדובר באיש כוחות הביטחון. גם הם לא הבינו בשלב הזה שמדובר במחבלים. בתגובה, המחבלים שלבשו מדי צה"ל ירו לעברם RPG ישיר שפגע בבית השכנים.

"אני מזהה את הנעליים": הדרמה של האח השוטר תחת אש

בזמן שרוני מוטל ללא רוח חיים, אחותו סוניה, המתגוררת אף היא בסמוך ובעצמה נצורה בביתה, שמעה את צרורות הירי הבלתי פוסקים. היא ניסתה להשיג את רוני בטלפון שוב ושוב. "גם כשהוא היה באמצע מרדף משטרתי ברהט, הוא תמיד היה עונה לי: 'דובי, משהו דחוף?'", היא משחזרת. "ככה הוא קרא לי. הפעם התקשרתי והוא לא ענה. שלחתי לו הודעה קולית: 'רוני תחזור אליי מיד ותעוף מהמקום שאתה נמצא בו'. כשראיתי שהוא לא קורא את ההודעה, הבנתי שקרה הגרוע מכל. לא הייתי צריכה שיספרו לי".

רפי, שקיבל דיווח שרוני יצא לשטח ונותק עמו הקשר לא חשב פעמיים וטס מביתו בבאר שבע היישר אל הזירה המדממת באופקים. הוא עשה זאת כשהוא בעצמו השאיר את משפחתו בביתם בזמן שהעיר ספגה מטחי רקטות כבדים, כחלק ממתקפת הפתע של חמאס.

כשרפי הגיע לאופקים ולרחוב חטיבת גבעתי, הוא נכנס לזירת קרב קשה, בה שוטרים ולוחמים שמנהלים אש עם המחבלים. השוטרים בשטח, שכבר ידעו שרוני נהרג, ניסו להרחיק את רפי. כשהוא שאל איפה אח שלו הם אמרו לו שרוני נפצע ברגל ומסתתר באחד הבתים. רפי הצטרף ללחימה.

אבל אז, כשהסתתר מאחורי מגונית תחת מטר ירי ורימונים, רפי הביט לכיוון המדרכה. סוניה, אחותם של רפי ורוני מספרת ש"במרחק קצר ממנו ראה דמות מוטלת על הרצפה ואז הוא צועק 'זה רוני', לשוטרים סביבו והם ניסו לעצור אותו ואמרו לו 'זה לא רפי, תחכה'. היה שם גם תנ"צ אפי שימן (אז מפקד מרחב הנגב ותושב אופקים בעצמו שיצא להילחם), שימן תפס אותו וניסה למנוע ממנו לרוץ לרוני ולראות את המחזה הקשה".

אבל רפי לא הסכים לעצור. "אני מזהה את הנעליים שלו, זה רוני אחי", הוא צעק ורץ אל תוך התופת כדי להגיע לאחיו. במהלך הריצה לעבר רוני, המחבלים זרקו רימונים לעבר הכוח. בנס אחד מאותם רימונים שנחת סמוך לרפי לא התפוצץ. רפי הגיע אל רוני אחיו, "שם הוא גילה את הנורא מכל" מספרת סוניה על הרגע הקשה שבו אח מזהה את אחיו המת בעיצומו של קרב. "תחת אש כבדה הוא בוכה וצועק מכאב, עד שחולץ מהמקום על ידי חבריו השוטרים".

"זהו, זה נגמר": דפיקה בדלת ושכול כפול

רפי פונה מהזירה והגיע ישר אל בית אמו, שם התכנסה המשפחה המודאגת. "הייתה אזעקה ופתאום שמענו דפיקות חזקות בדלת", סוניה משחזרת. "שאלנו מי זה ורפי צעק: 'תפתחו, זה רפי'. פתחנו את הדלת וראינו את רפי עומד שם כשסימני דם עליו ואמר רק משפט אחד: 'זהו, זה נגמר. רוני לא יחזור'".

איש לא נשאר אדיש לזעקות והכאב שהתפרצו בבית באופקים. נזכיר, בית שנמצא בזירת הקרב. שירן, אשתו של רוני, שנכנסה מאוחר יותר אחרי שחולצה מהממ"ד, אמרה לסוניה בבכי קורע לב: "סוניה, ספינת האהבה שלנו טבעה".

אם לא די באסון הנורא הזה, המשפחה גילתה באותו יום כי ספגה מכה אנושה נוספת, כאשר קרוביהם אריה אוזן ובנו אלי אוזן ז"ל, שיצאו באותו בוקר לדוג בחוף זיקים, נרצחו אף הם על ידי מחבלי חמאס שחדרו מהים.

בשבועות הראשונים שלאחר האסון המשפחה, שחוותה אובדן וטראומה קשה, בחרה להסתגר וכמעט שלא נחשפה לכלי התקשורת. אלא שעם הזמן, חשה סוניה שסיפור גבורתו הנדיר של אחיה רוני ז"ל נדחק לשוליים, ולא זכה להכרה הציבורית המגיעה לו.

"רוני לא יצא בפקודה ולא מתוך הוראה. הוא לא היה בתפקיד", אומרת סוניה בקול שבור. "הוא פשוט התלבש, לקח נשק ויצא לשמור על האנשים. זה היה רוני. תמיד ראשון לעזור, תמיד דואג לאחרים לפני שהוא דואג לעצמו".

סוניה לקחה על עצמה משימת חיים: להנציח את רוני ולהעביר את סיפורו לדור הצעיר. היא החלה להעביר הרצאות בבתי ספר כשהיא בוחרת בשיטה ייחודית ומרגשת. היא מדברת בשמו של רוני בגוף ראשון. "אני מתחילה מגיל הילדות ומדברת כרוני, עד לרגע הנפילה אז אני מדברת כאחותו. בהתחלה הילדים מופתעים אבל אז הסיפור נכנס להם ישר ללב".

באוגוסט 2024 ציינה המשפחה את יום הולדתו ה-40 של רוני, תאריך שצוין בערב זיכרון ובשיר מיוחד שהקליטו עבורו הילדים. באירוע בת המצווה של בתו ליאור, ביקשה ליאור להקדיש ולשיר שיר מיוחד לאביה שנרצח. רגע של אהבה וגעגוע שלא השאיר עין אחת יבשה.

"אנחנו לא חיים לצד הכאב, אנחנו חיים עם הכאב בכל רגע ורגע", מסכמת סוניה. "אי אפשר להחזיר את רוני, אבל החובה שלנו היא להבטיח שעם ישראל יכיר את הגיבור שהיה ואת ההקרבה העצומה שלו למען השכנים שלו והמדינה שלו".