כשיוצאים מ"יד ושם", יורדת אבן מהלב. למרות החשיבות הגדולה שבביקור במוזאון, ואולי בגללה, השהייה בו יוצרת מועקה שגדלה עם כל פסל ברזל, עם כל תמונה בגוני אפור. הנוכחות המאסיבית של מבנה הבטון החשוף לבדה מספיקה כדי להכניס את הנוכחים לאווירה הנכונה. יש שקט דחוס בין הגלריות והסרטונים. אפשר לראות בקלות את ההבדל בין קבוצה שנמצאת בתחילת ההדרכה ובין אחרת שנמצאת בסופה. המידע נערם. כל הדברים שיודעים אבל מעדיפים לשים בצד, מצטברים זה על גבי זה. אולי רק בסוף אתר המוזאון, בנקודה שבה משולש הבטון האפור נקרע לשניים והירוק המסנוור של הר הרצל מחליף את השחור השולט, אפשר לשמוע אנחת רווחה.
לאחר מכן עולים על האוטובוס, על הרכבת הקלה, ועוזבים, עד הביקור הבא. אלא שיש אנשים שבשבילם העיסוק בשואה לא נגמר, ואנחת הרווחה היא רק זמנית. עד מחר. "מדובר כאן במוות", מסבירה רב"ט ברטה יצחקוב, מש"קית הסברה במוזאון. "זה לא נושא קל. אני זוכרת שבתור נערה בת 18, כשהגעתי לכאן, שאלתי את עצמי איך אני אתמודד עם זה כל יום. גם עכשיו זה לא קל לי".
"יש חיילים שבקושי יכולים לעבור את כל הסיור"
לא הרבה אנשים מכירים את יחידת ההסברה של "יד ושם". במקום שבו מדריכים אזרחים מנוסים, בדרך כלל עם תואר או שניים בהיסטוריה, מוזר למצוא כמה חיילות עם דרגות רב"ט על הזרוע. למרות זאת, הדרכות המועברות לחיילים נעשות רק על ידן, וגם חלק מההדרכות לאנשי הקבע. בשנה שעברה הודרכו על ידן במוזאון יותר מ-60 אלף חיילים.
אחרי שהן נבחרות מתוך קורס מש"קיות חינוך, המדריכות-על-מדים עוברות קורס נוסף, אזרחי, וכבר שם, לדבריהן, הן מבינות מה זה אומר להתעסק בשואה בלי הפסקה. "את הקורס שלנו מעבירים אזרחים וזו הכשרה מאוד מעמיקה, רצינית ומקצועית", מסבירה רב"ט מילה סביטלמן.
"לא מובן מאליו שנערות בגיל שלנו ישמעו ויראו דברים כאלו כל יום", ממשיכה יצחקוב. "יש חיילים שאנחנו מדריכות שבקושי יכולים לעבור את כל הסיור, כי הם אומרים שזה קשה להם מדי. להיחשף לנושא הזה כל יום, לדבר עליו במשך שעתיים אינטנסיביות מאוד, ואז ללכת ולחפש עוד חומרים, זה קשה. אנחנו כל הזמן מוקפות בשואה".
לשלוש מהמדריכות זה קשה במיוחד. על המשפחות של סביטלמן, טוראי שבו לנקרי וסמל צליל סעדון השפיעה השואה באופן ישיר. "כן, קשה, אבל מפתחים מגננות", מעידה סעדון, שסבה נלקח בגיל צעיר למחנה עבודה בתוניס ונאלץ לברוח ארצה על מנת להקים משפחה. "מי שזה ממש קשה לה יודעת להגיד סטופ, שזה לא מתאים, והיו בנות שבאמת העבירו אותן תפקיד".
לנקרי, שסבתה מפולין וסבה מיוגוסלביה הם ניצולי שואה, החליטה שהיא מעוניינת בתפקיד ברגע ששמעה עליו. "סבא שלי היה ילד בזמן המלחמה, אבא שלו היה יהודי ואמו הנוצרייה התגיירה. כשפרצה המלחמה היא הצהירה שהם נוצרים, ובגלל שהבנים עברו ברית מילה – היא הייתה מבריחה אותם ומסתירה אותם בכל פעם שהגרמנים הגיעו. לפני התפקיד ידעתי את הסיפור ברמה הבסיסית, אבל השירות כאן גרם לי להתעניין יותר. בהדרכות אני מספרת את הסיפור המשפחתי, וזה גם דחף אותי לדבר עם סבא שלי על מה שקרה ולחפש שמות של בני המשפחה שנספו".
גם סביטלמן מעידה על חיבור מידי לתפקיד בשל הקשר המשפחתי: "ידעתי שהמשפחה שלי תהיה מאוד גאה בי", היא מספרת, "ואולי באיזשהו מקום גם רציתי להוכיח לעצמי ולאנשים שמכירים אותי שאני יכולה להתמקד בנושא החשוב הזה. למסע לפולין, למשל, לא יצאתי. אחת הסיבות המרכזיות היא שאמא שלי פשוט אמרה לי: 'אני מכיר אותך, את לא תחזיקי שמונה ימים לדבר על שואה'. הוכחתי לה אחרת".
רבים ממשפחתה של סביטלמן, שעלתה מאוקראינה, נספו בבורות הירי בבאבי יאר. סבתה ניצלה. "קרובי משפחה שלי נלחמו בסבא הסובייטי ונעלמו במהלך המלחמה. רק לפני חודש גיליתי שיש דף עד על דוד של אמא שלי, שנעלם. איזושהי אישה כתבה עליו לפני כמה שנים. פתאום ההנצחה יותר נגישה, כי המשפחה שלי הייתה רחוקה מלמלא דפי עד. אנחנו 17 שנה בארץ, ולפני שהתחלתי להדריך כאן הם הגיעו ל'יד ושם' רק פעם אחת. פתאום הבינו כמה זה חשוב".
"ציניות זה בסדר, אבל שתישאר בחוץ"
למרות הקושי, אם תשאלו את הבנות, ההשקעה והמאמץ בהחלט משתלמים. "יש משהו במדריך במדים שעומד ומדבר על זה מול חיילים", קובעת סג"ם ערבה פריד, קצינת הסברה ומפקדת היחידה. "להגיע לכאן ולראות קבוצה של חיילות שמכירות את הנושאים האלו ומעבירות אותם, לדעת שהצבא שלנו מתעסק בנושא הזה ומשקיע בו משאבים – זה משנה מיד את הראייה של החיילים".
"זה גם עניין של יישור קו", מוסיפה טוראי לני גורביץ'. "אני, למשל, עד הטירונות לא הייתי ב'יד ושם'. לא יצא. זה יפה בעיניי שבסופו של דבר, גם אם לא טסת לפולין או היית במוזאון, אתה תגיע לצה"ל והוא יביא אותך לפה".
העבודה של היחידה היא כאמור מול חיילים בלבד. אף על פי שבדרך כלל מי שמגיע למוזאון מבין לבד איך ראוי להתנהג, המדריכות מודות שמלבד החומר העיוני, הן היו צריכות להתמקצע לא מעט בלהיות קצת מפקדות. "יש קבוצות שלפני הכניסה למוזאון מתפרעות ואז בפנים נהיות מיד שקטות", מדגימה רב"ט ירדן שחף. "יש אחרים שפחות מתעניינים, ויש גם תגובות יותר קיצוניות".
"הכי מרגישים את זה בגלריה על מחנות עבודה", ממשיכה סעדון. "אנחנו מסבירות שם על התהליך של גילוח הראש וקבלת מספר, ויש חיילים שחושבים שיהיה מצחיק להשוות את זה לתהליך החיול. אז אני כבר למדתי שלא משנה איזו קבוצה מגיעה אליי, לפני הגלריה הזו אני אומרת להם שלא יוציאו שום דבר כזה מהפה. ציניות זה בסדר, אבל שתישאר בחוץ".
הפחד הכי גדול? אדישות
עם זאת, המדריכות מודות שאצלן הציניות תמיד קיימת במידת מה. כדי להיות מסוגלות לחזור על אותם משפטים, אותם ציטוטים נוראיים, אותם סרטים בלתי נתפסים, לבנות אין ברירה אלא לסגל "מערכת חסינות", כפי שהן קוראות לה. לאותו "עור של פיל" יכולים להיות ביטויים רבים, אבל הבנות מסבירות שלמול ציניות ובדיחות שחורות אין כל כך מה לעשות, ומבקשות מכל המתנגדים להבין שמדובר בדרך לגיטימית להתמודד.
"הפחד הכי גדול שהיה לי כשאמרו לי שאני אשרת פה הוא שאני אהפוך להיות אדישה, ובאמת כולנו יכולות להעיד שנהיינו קצת ציניות", מודה סעדון. "כולנו אמרנו פעם שבדיחות שחורות זה לא יפה, שאסור לספר אותן, אבל מרגע שהגענו לפה הבנו שאין מה לעשות. הבדיחות האלו, פליטות הפה הקטנות, הן גם חלק מהחסינות שאנחנו חייבות לפתח".
הבנות מבטיחות שאין בבדיחות האלו כדי לזלזל או להוריד מערך השואה, הן רק משמשות כמפלט קטן וזמני מהקושי – מפלט שהוא לגיטימי כל עוד שומרים עליו במידות ובמקומות הנכונים. "מה שחשוב הוא שמול חיילים זה לעולם לא יוצא", מבהירה סעדון. "בהדרכות אנחנו אוטומטית יודעות לשים את זה בצד".
למרות הניסיון לשמור על קשיחות, המדריכות במוזאון מודות שיש דברים שאף בדיחה או ציניקן לא יעמדו בפניהם. "יש סרטון בסוף המוזאון שמראה את בעלות הברית נכנסות לברגן-בלזן עם תיאורי מוות קשים", מספרת סעדון. "עד היום אני עדיין לא מסוגלת לראות את הסרטון הזה. ככה אני יודעת שאני עדיין בסדר".
יש לנו הזדמנות
עם כל הקושי בתפקיד ותכניו, הבנות לא מתלוננות. "ברור שהתפקיד שוחק, אבל כל חייל בצה"ל נשחק", אומרת סעדון. "עם כמה שקשה אנחנו מבינות שיש לנו עכשיו הזדמנות לעמוד במוזאון בעל שם עולמי ולדבר על נושא כל כך חשוב, וזה חד-פעמי. אחרי שנשתחרר לא ייצא לנו לדבר על הנושא הזה יותר, לא ככה".
ועדיין, הבנות זקוקות לחיזוקים חיוביים מפעם לפעם; משהו שישנה את האווירה או יזכיר להן שהן על המסלול הנכון, שמה שהן עושות משנה. "מה שמאוד מחזק אותנו הוא התגובות של החיילים עצמם", אומרת סביטלמן. "כמעט בכל הדרכה ניגשים אלינו ומודים לנו. הרבה חיילים אומרים שפתאום הם מרגישים זיקה יותר חזקה לתפקיד שלהם, לצבא, למדינה. זו תחושה אחרת גם להם וגם לנו לעמוד פה על מדים".
"פעם אחת קיבלתי משוב מחיילת שכתבה שאחרי ההדרכה, היא מרגישה גאווה להיות חיילת", ממשיכה גורביץ'. "הייתי ממש על סף דמעות. פתאום לקבל דבר כזה זה לדעת שעשית משהו חשוב וגדול. תמיד כשאני יוצאת מהדרכה טובה, כשאני מרגישה שהחיילים התעניינו, אני מיד חושבת 'איפה הספרייה? אני הולכת לדעת הכול, אני אהיה המדריכה הכי טובה'. זו תחושה מעולה".
"אם כבר הולכים להתאבל, צריך להבין על מי"
לעתים מזדמן לבנות להדריך חיילים בני מיעוטים בדואים או דרוזים. ההדרכה במקרים אלו, מסבירות הבנות, שונה לחלוטין מהדרכה של קבוצות שבהן רק או בעיקר חיילים יהודים. בעוד חיילים יהודים מכירים ברובם את הנושא ומתחברים אליו בטבעיות, עם חיילים בני מיעוטים, יכול להיות מצב שבו המדריכות מציגות בפניהם את הנושא בפעם הראשונה אי-פעם.
"זה מאוד מרגש", מתארת יצחקוב. "לפני כמה חודשים הדרכתי חיילים בני מיעוטים בסוף מסלול. אחד מהם ניגש אליי בסוף ואמר לי שזה מאוד חיבר אותו לחברה הישראלית. הוא לא ידע בכלל מה זו השואה, ועכשיו הוא יודע, והוא מרגיש אזרח ישראלי לכל דבר. בקושי יוצא לנו להדריך בדואים ודרוזים וזה חבל, כי זו הזדמנות מאוד גדולה".
דבר נוסף שמקל על השגרה, הוא העובדה שכמעט בלתי אפשרי לראות את כל המוזאון. טכנית, כדי לראות את כל המוצגים, נדרשות בערך עשר שעות. אפילו הבנות, שהסתובבו ברחבי המוזאון הרבה יותר ממרבית האנשים, עדיין מודות שהן מצליחות למצוא פה ושם משהו חדש. "המוזאון עמוס בפריטים", אומרת גורביץ'. "אנחנו שומעות גם את כל העדויות של הניצולים, ומדי פעם עוד יוצא לשמוע עדויות חדשות. יש פה גם מרכז צפייה ענק, עם יותר מ-5,000 סרטים. כשיש זמן פנוי אנחנו הולכות לראות סרט, סדרה או עדות. כל דבר מוסיף".
קצת מוזר לשמוע, אבל גם בתוך מוזאון שעוסק בעיקרו במוות, אפשר למצוא חלקים אהובים. יש אנשים שעבורם המקום המועדף במוזאון הוא זה שדווקא לא נוגע בזוועות המלחמה או בנאצים, אלא זה שמראה את האנשים הפשוטים, מתנהגים כמו שאנשים מתנהגים.
"כשנכנסים למוזאון, יש סרט של 12 דקות שמדבר על התקופה שלפני המלחמה", מספרת סביטלמן. "הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו נכנסים ל'יד ושם' כי יהודים נרצחו וצריך להתאבל, אבל אנחנו לא באמת מבינים במה מדובר. הסרט הזה מראה דברים שגרתיים. אלו סתם אנשים שעושים דברים לא מיוחדים. הם מנופפים למצלמה או סתם הולכים ברחוב. הם אנשים בדיוק כמוני וכמוך. אם כבר הולכים להתאבל, צריך להבין על מי. הולכים להתאבל עליהם".